פרסומים חדשים

ברכות לאינה לייקין (האוניברסיטה הפתוחה) על פרסום ספרה החדש על הפוליטיקה של המשבר הדמוגרפי ברוסיה! לקראת האירוע השקת הספר ב16.3 שבתקווה לא ידחה, כותבת לייקין על הספר, על החרדות הדמוגרפיות ברוסיה הפוסט סובייטית, על הסיבות שהובילו אותה לערוך מחקר אתנוגרפי על דמוגרפים, וכיצד הדמוגרפיה הפכה למעין שפה חדשה שבאמצעותה מדברים על ניסיונותיה ועל כישלונותיה של המדינה למלא את תפקידה המשגיח והנדיב:

הספר Caring Like a State: The Politics of Russia’s Demographic Crisis שיצא לאור בספטמבר 2025 בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה בוחן את סוגיית "המשבר הדמוגרפי" המטרידה את רוסיה הפוסט-סובייטית מאז התפרקות ברית המועצות. ברוסיה, מדיניות פרונטליסטית וקמפיינים ציבוריים לעידוד הילודה מתקיימים לצד המשך ירידה בשיעורי הילודה ועלייה בתמותה. מצב זה מעורר ספקות לגבי יכולת המדינה להתמודד ביעילות עם האתגר. חשוב מכך, הוא חושף את הנטל הקיומי של הפרונטליזם ואת האופן שבו השיח הדמוגרפי הפך למרכזי בעיצוב תפיסות חברתיות נפוצות בנוגע לפוריות, משפחה והיחסים ראויים עם המדינה. 

כאשר התחלתי לחקור את מה שמכונה ברוסיה ״המשבר הדמוגרפי״ באמצע שנות ה־2000, די היה בלהזכיר את המילה דמוגרפיה כדי לעורר תגובה. נדמה היה שלכולם יש דעה בנושא (קצת כמו בקורונה כשכולנו הפכנו לאפידמיולוגים חובבים). לעיתים קרובות אנשים דיברו איתי בלהט על הירידה בילודה, על הצטמצמות האוכלוסייה ועל הפחד מהיעלמות האומה. ״צריך לעשות משהו – אחרת ניעלם״, הם היו אומרים לי. הם גם לרוב היו מוסיפים: ״אבל למדינה לא אכפת״. או: ״אם מישהו מחליט להביא ילדים לעולם, באמת, במצב שבו אנחנו חיים, מגיע לו מדליה. אבל למדינה לא אכפת״. בנרטיבים הללו התנגשה החרדה ממחסור באנשים עם הנטל הקיומי של פרונטליזם – הציפייה להביא ילדים לעולם – אשר ללא תמיכה ממשית הופכת למכבידה מאוד. במילים אחרות, החרדות הדמוגרפיות הללו הצביעו על משבר נוסף שחוצה את המרקם החברתי ברוסיה: משבר של רווחה ואכפתיות (care), ובאופן ספציפי יותר – משבר של ההשגחה והאכפתיות של המדינה (state care). 

לאורך הספר אני בוחנת את החרדות הדמוגרפיות הללו ומתמקדת בתהליכים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שמאחורי ניסיונותיה של המדינה ״להגדיל״ את אוכלוסייתה. אני מראה את המתחים והסתירות בין מאמצים מדינתיים אלה לבין הנטלים היומיומיים שהם מטילים על אזרחים רוסים מן השורה. אינני הראשונה לכתוב על המשבר הדמוגרפי ברוסיה. אך מה שמייחד את הספר שלי, לדעתי, הוא נקודת המוצא שלו: אני מתחילה בייצור הידע הסוציו־דמוגרפי עצמו – באופן שבו הוא נוצר, הופץ ואומץ על ידי שחקנים חברתיים שונים. אני מראה כיצד הידע שדמוגרפים פוסט-סובייטים מייצרים – קטגוריות, תחזיות, גרפים ומודלים סטטיסטיים – הפך בהדרגה למעין עדשה פרשנית, שעיצבה את האופן שבו אנשים מדמיינים את האופן שבו המדינה אמורה להשגיח ולדאוג להם, ואת האופן שבו הם מבינים את השפעותיה של המדינה על חייהם ועל שאיפותיהם.

הדמוגרפיה, כך אני טוענת בספר, הפכה למעין שפה חדשה שבאמצעותה מדברים על ניסיונותיה ועל כישלונותיה של המדינה למלא את תפקידה המשגיח והנדיב. אני מתחקה אחר האופן שבו מדעני חברה משתמשים בכלים סטטיסטיים כדי לתרגם חרדות פוליטיות בדבר העלמות האומה לעובדות בעלות נראות אובייקטיבית. אני בוחנת כיצד שחקנים חברתיים שונים מאמצים ומפיצים רעיונות על תפקיד המדינה בעידוד הילודה ועל מי צריך להיות היעד הראוי לתמיכתה; ואני שואלת כיצד אזרחים מן השורה מגיבים ומפרשים את הציפיות הפרונטליסטיות הרשמיות – לעיתים קרובות באמצעות אותה שפה דמוגרפית עצמה. 

הנתונים הסטטיסטיים עשויים להסביר מדוע המדינה הרוסית כה אובססיבית כלפי האוכלוסייה. שיעורי הילודה החלו לרדת בהתמדה כבר מסוף שנות השישים, בדומה למתרחש בחלקים רבים של אירופה, הן במזרח והן במערב. לאחר קריסת ברית המועצות הירידה העמיקה באופן דרמטי. אם בשנת 1987 עמד מספר הילדים הממוצע לאישה על כ־2.2, אז בשנת 1997 ירד שיעור הפריון הכולל ל־1.2 בלבד (The World Bank Indicators 2022). למרות שיפור מסוים לאורך השנים, מאז קריסת ברית המועצות, כמעט בכל שנה מתו יותר אנשים מכפי שנולדו. ההפוגה היחידה התרחשה בין 2013 ל־2015 – וגם היא, במידה רבה, נבעה מסיפוח חצי האי קרים בשנת 2014, שהוסיף כ־2.3 מיליון אזרחים חדשים והעניק לגידול אוכלוסייה דחיפה זמנית. מאז הפלישה הצבאית לאוקראינה בשנת 2022, המצב רק החמיר: שיעורי התמותה עולים – קרוב לוודאי בשל אבדות המלחמה ושיעורי הילודה, שכבר ככה היו בירידה, צנחו עוד יותר (The Moscow Times 2024). 

הנתונים האלה חושפים את הכישלונות המתמשכים של המדינה: למרות כל מאמציה המתוקשרים, הממשלה שוב ושוב לא מצליחה להאיץ את קצב גידול אוכלוסיית רוסיה. פוליטיקאים מצדם ממשיכים להתלונן על מה שהם רואים כסירובן של נשים רוסיות להיענות להנחיית המדינה להביא יותר ילדים לעולם. המדינה מציעה תמריצי רווחה לעידוד ילודה ובו בזמן מצמצמת את זכויותיהן של נשים ומגבילה את הגישה להפלות, מתוך אמונה מוטעית שצעדים אלה יובילו לעלייה במספר הלידות. ברטוריקה הפוליטית של המשטר מוצגים צעדים מגבילים אלו כסוג של רווחה שנועדה להגן על אזרחי רוסיה מפני כוחות שמאיימים על ערכיהם ״המסורתיים״ ואורח חייהם ה״מוסרי״. התוצאה היא שילוב של תמריצים ודיכוי – כל זה תוך כדי שהאוכלוסייה ממשיכה להצטמצם.

כיצד משתלבים הדמוגרפים בתפקיד המשגיח הזה של המדינה? כדי לענות על כך ערכתי מחקר אתנוגרפי שנמשך למעלה משנתיים בעיר גדולה פרובינציאלית שבה הצטרפתי לקבוצת מדענים המייצרים ומפיצים ידע דמוגרפי, שרובו מכוון למדיניות ציבורית. עקבתי אחר עבודתם היומיומית, בחנתי את תחומי העניין המחקריים שלהם ואת השיגרה המקצועית שלהם. בחינה ביקורתית של מומחיות מדעית כאתר כוח מתוארת לעיתים, בעקבות לורה נאדר (Laura Nader) כתהליך של studying up ואולם את המחקר שלי ניתן לתאר בצורה מדויקת יותר במונחים שאנתרופולוגים של מדיניות מכנים כ-studying through. באמצעות מעקב אחר הקשרים בין תהליכים שנראים לעיתים בלתי קשורים – במדעי החברה, בפוליטיקה ובחיי היומיום – אני מראה כיצד דמוגרפים סיפקו לקובעי המדיניות שפה שבאמצעותה ניתן לדבר על המציאות החברתית כעל משבר קיומי שדורש התערבות פוליטית דחופה. בו בזמן, גישה זו מאפשרת לבחון את ההשלכות הממשיות של תחושת הדחיפות הזאת ואת הנטל של state care על אזרחים רוסים.

העשור הראשון של המאה העשרים ואחת היה במידה רבה תקופת שיא עבור מומחי הדמוגרפיה. הנראות וההשפעה שלהם במרחב הציבורי היו מרשימות – דומות, אולי, רק לתהודה בינלאומית שקיבלו הוויכוחים על אוכלוסייה באמצע המאה העשרים בעקבות פרסום ספרו של פול ארליך (1968) – The Population Bomb. בדומה לארליך, שבאמצעות שפה פטליסטית עשה פופולריזציה לחששות המלתוסיאניים מפני פיצוץ אוכלוסין עולמי, אימצו דמוגרפים רוסים טון אפוקליפטי דומה כדי להזהיר מפני סכנת קריסה לאומית דמוגרפית (העלמות האוכלוסייה). במסגרת מה שאנדריו דומינגו (Andreu Domingo) מכנה הז׳אנר של ״דמודיסטופיה״ (Demodystopia), הם תיארו את עתידה של רוסיה כאסון דמוגרפי מתקרב. כפי שאני מראה בספר, באמצעות הרטוריקה הזאת, הדמוגרפים סייעו לקובעי המדיניות למסגר את הירידה באוכלוסייה לא כבעיית מדיניות, אלא כקטסטרופה לאומית וכמשבר קיומי שבלי התערבות מהירה יוביל למות האומה עצמה. 

כדי למצב את עצמם כחיוניים להבנת האוכלוסייה ולניהולה, הדמוגרפים שעבדתי עמם השתמשו לא פעם בריטוריקה שנועדה לעורר תגובה רגשית. באמצעות תחזיות ומודלים סטטיסטיים הם הציגו את האוכלוסייה לא רק כאובייקט נירטלי למדידה סטטיסטית, אלא כישות שברירית העומדת על סף היעלמות. בידיהם הפכו המספרים לשפה מוסרית ופוליטית: שפה שממחישה את חומרת האיום שבהתמעטות האוכלוסייה ומחזקת את הצורך בהתערבות המדינה שמונחית על ידי מומחיות של הדמוגרפים. בכך הם מיצבו את עצמם כשחקנים חברתיים מרכזיים המסוגלים לעצב את האופן שבו ניתן וראוי לדמיין, לדון ולפעול ביחס למציאות דמוגרפית משברית ואף לשנות את המגמה.

הדרמטיזציה הזאת של האוכלוסייה כישות פגיעה ומאויימת השפיעה עמוקות על האופן שבו דמוגרפים לימדו, תיקשרו ותרגמו את מומחיותם לפקידי מדינה. חלק ניכר מעבודת השדה שלי כלל ליווי מומחים שניסו להפוך את הידע הדמוגרפי ל״קריא״ (legible) עבור ביורוקרטים שהשתתפו בהשתלמויות מקצועיות במנהל הציבורי. בשיעורים שבהם נכחתי מילאה הוויזואליזציה תפקיד מרכזי. היא עודדה פקידים לראות במספרים יותר מאשר נתונים. היא עודדה לראות בהם סימנים לאסון מתקרב המחייב פעולה מיידית. 

חלקם נהגו לפתוח את הרצאותיהם בדימוי בולט: כריכת ספר שכותרתו הצלב הרוסי: גורמים, מנגנונים ותוכניות להתגברות על המשבר הדמוגרפי ברוסיה. ״הצלב הרוסי״ הוא גרף קווי שהפך לאיקוני בהמחשת המשבר הדמוגרפי ברוסיה. הקווים המתארים את שיעורי הילודה והתמותה מצטלבים סביב השנים 1991–1992, רגע התפרקות ברית המועצות. מעבר לתיאור גרפי של שיעורי האוכלוסייה, הדימוי טעון משמעות סימבולית נוספת: כאשר קווי הפריון והתמותה מצטלבים, הם יוצרים צורת צלב שמהדהדת איקונוגרפיה נוצרית של סבל ושל גאולה, של מוות ושל עמידה איתנה בפני הסכנה – סמלים המוטמעים עמוק בתרבות ובפוליטיקה הרוסית. בשילוב עם עובדות מדעיות ואמירות פוליטיות טעונות, המטפורה של הצלב הרוסי תרמה רבות לנרטיב ״דמודיסטופי״ (demodystopic) של המציאות הדמוגרפית ברוסיה. ״הצלב הרוסי״ נעשה למסגרת חזותית שבאמצעותה ניתן לתפוס ולהרגיש את בעיית האוכלוסייה. סיפור האסון המתקרב, המועבר באמצעות הייצוג החזותי הזה, מעצים את המשקל הפוליטי של הבעיה ועושה רדוקציה של תהליך מבני איטי של תנודות האוכלוסייה לרגע דרמטי אחד. זהו תהליך שאני מכנה בספר ״ורנקלריזציה״ (vernacularization) – תרגום ידע דמוגרפי מורכב לשפה שבירוקרטים יכולים לאחוז בה.  עבור תלמידים רבים – פקידי הממשל – המסר הזה נגע במציאות חייהם. צמצום האוכלוסייה לא היה הפשטה סטטיסטית בלבד. הוא ניכר בחיי היומיום – בגני ילדים ומרפאות שנסגרו, ובתשתיות מתפוררות, במיוחד באזורים כפריים שמהם הגיעו רבים מאותם הפקידים. הוויזואליזציה הפכה למוחשית את מה שדאצה דזנובסקה (Dace Dzenovska) מכנה ״הריקנות הפוסט־סובייטית״: נסיגתם של אנשים, של הון ושל המדינה מאזורים מסוימים וריכוזם במקומות אחרים. בכך, באמצעות פדגוגיה חזותית זו של מספרים, הציעו הדמוגרפים יותר מהדרכה מקצועית – הם סיפקו מסגרת רגשית ופרשנית להבנת העולם החברתי. הם העניקה שפה וצורה לחרדה פוסט־סובייטית רווחת: הפחד להיעלם מן המפה.

אני מסיימת את הספר עם כמה מחשבות על ההרחבה אימפריאלית של מושג האוכלוסייה בעקבות הפלישה לחצי האי קרים ב-2104 והפלישה הצבאית לאוקראינה ב-2022. השאיפות האימפריאליות של משטר פוטין חשפו את הזיקה בין אוכלוסייה לטריטוריה בכלי המדידה של ישויות פוליטיות, הן של מדינות לאום מודרניות והן של אימפריות, משום שיכולתן של אימפריות ושל מדינות הלאום לייצר ידע על אוכלוסיותיהן מתבססת על שרטוט מדויק של גבולות טריטוריאליים שמגדירים על מי יש למשול. היגיון זה עמד גם בבסיס סיפוח חצי האי קרים בשנת 2014. כבר באותה שנה ערך המשטר הרוסי מפקד אוכלוסין מקיף, ובכך יישר מחדש בין טריטוריה לאוכלוסייה. מדידת תושבי חצי האי קרים והפיכתם ל-legible למדינה הרוסית הייתה אחת מהופעות הכוח הראשונות של המדינה, שסגרה את נתיניה החדשים בתוך גבולות חדשים ומורחבים.

הפלישה המלאה והסיפוח המהיר של מחוזות חדשים באוקראינה בשנת 2022 הרחיבו אף הם את הגדרת אוכלוסיית רוסיה אל מעבר לגבולותיה הקודמים. כעת, באופן רשמי, אוכלוסיית רוסיה כוללת גם את תושבי האזורים ה״משוחררים״ – אנשים שהפכו לאזרחי רוסיה לא משום שחצו גבול כלשהו של מדינה רבונית, אלא משום שהגבול הוזז כדי לכלול אותם. אולם הרחבה אימפריאלית זו מערערת על עיקרון יסודי של מפקדי אוכלוסין ככלי מרכזי של שליטה פוליטית: ההתאמה בין טריטוריה לאוכלוסייה. רבים מאזורים ״המשוחררים״, אף שהוכרזו כרוסיים, מצויים בפועל בשליטה אוקראינית, דבר שיוצר אי-ודאות לגבי השאלה מי, למעשה, שייך למדינה. הכלים הסטטיסטיים המודרניים מתקשים להתמודד עם עמימות זו. ללא גבולות ברורים המדינה לא יכולה לערוך מפקד אוכלוסין או אפילו להעריך כמה אנשים מצויים כעת תחת השגחתה. אחת מהאינפורמנטיות שלי המחישה זאת באמצעות מדיניות עידוד הילודה שמעניקה מענק כספי חד פעמי לאישה שילדה ילד שני או שלישי: ״דמייני כלכלן שמנסה לחשב כמה תקציב נוסף יש להקצות לזכאיות החדשות בלי שום נתונים להסתמך עליהם.״ הלימבו הסטטיסטי הזה מגביל את יכולתה של המדינה למשול, בין אם באמצעות רווחה ובין אם באמצעות דיכוי. גם כאשר המשטר מפעיל צורות אלימות משלו של ״רווחה״ – החל מגירושים כפויים ועד לחטיפה וחינוך אידיאולוגי מחדש של ילדים אוקראינים – השטחים הכבושים נותרים legible למדינה רק באופן חלקי. במובן זה, פרויקט ההתרחבות האימפריאלית חושף את שבריריותו: גבולותיה של רוסיה עשויים להמשיך ולהתרחב, אך יכולתה של המדינה לספור, למשול ולהשגיח אינה מתרחבת באותה קלות. כיצד משתלבים מומחי הדמוגרפיה בתפנית האימפריאלית החדשה הזו בחשיבה על אוכלוסייה? זו שאלה למחקר נוסף.

עוד בנושא: