ארבע שנים למלחמה באוקראינה: רעב, שרשרות אספקה, חברה אזרחית ושיח הזכויות של אמרטיה סן
אתנוגרפיה בהולה משהו
איך ייתכן שמדינה שמכונה "אסם התבואה של אירופה" ממשיכה לייצא חיטה לעולם – בעוד אזרחיה מתקשים להגיע לצריכה הקלורית היומית הנדרשת? ארבע שנים למלחמה באוקראינה מזמנות מבט מחודש על שאלות של רעב, שרשרות אספקה, חברה אזרחית וזכויות בסיסיות. נמרוד לוז כותב לבחברת האדם על מקרה המבחן האוקראיני דרך שיח הזכאויות של אמרטיה סן, ומציע אתנוגרפיה בהולה של מזון תחת אש: בין מדפים מלאים לכיסים ריקים, בין קריסת תשתיות ללבלוב יוזמות קהילתיות, ובין אלימות תשתיתית לעמידות אזרחית:
ב22.2.2026 (י)מלאו ארבע שנים לתחילת הפלישה הרוסית השנייה (הראשונה התרחשה בהיקף מוגבל יותר ב2014) לאוקראינה. ארבע שנים במהלכן המדינה המכונה לא אחת, "אסם התבואה של אירופה", המשיכה לייצא חיטה ודגנים אחרים לשווקים הגלובליים, בה בעת שרבים מאזרחיה מתקשים להגיע לצריכה הקלורית היומית המספיקה. אוקראינה, למרבה הצער, מהווה מקרה מבחן רלוונטי וחשוב לפרויקט מחקר מתמשך שאני עורך על שרשרות מזון מקומיות וגלובליות תחת השם, האופטימי למדי: Eating Our Way to Extinction. במחקר זה אני בוחן את החוליות השונות בשרשרת המזון מהחווה לשולחן ובאופן שבו המערכות המזינות אותנו מתפקדות ושאינן מתפקדות, קורסות ומשתקמות ובודק חלופות למצב הבלתי מקיים הנוכחי. אוקראינה מרתקת אותי מזה מספר שנים בשל מצב החירום המתמשך שבו היא מצויה וההכרח למצוא פתרונות יצירתיים דרכם ניתן להתבונן על המתרחש בשרשרת המזון על יכולותיה ומוגבלויותיה.
ובשל כך שמחתי מאוד לקשר שנוצר ביני לבין ס. חוקרת אוקראינית אשר מסיבותיה שלה ביקשה להישאר בעילום שם. הקשר נוצר במרחב הווירטואלי ובמקרה זה דרך האתר, Academia.edu. הדיאלוג שנוצר ביננו אפשר לי ללמוד מכלי ראשון על המתרחש בשרשרת המזון האוקראינית ובמיוחד באשר לקייב, עיר מוכת כטב"מים, למודת סבל, רעב, קור בלתי נסבל והפסקות חשמל ארוכות. זהו מרכז עירוני משמעותי בו תיאוריות ופרקטיקות של ביטחון תזונתי נבחנות מעשה יום יום במציאות הבלתי נסבלת שנוצרה שם ובאוכלוסייה המנסה לשרוד בתנאים של מחסור וקור קיצוני.
הדיכוטומיה, הלא הגיונית לכאורה, של אוקראינה במסגרתו מדינה שמייצרת שפע של מזון בעוד אזרחיה סובלים ממחסור אינה חדשה או ייחודית בהיסטוריה האנושית. כך למשל, ב1845 התחוללה באירלנד מגיפה חקלאית שפגעה אנושות בתפוח האדמה, שהיה מקור קלורי עיקרי למשפחות האיכרים האיריות הקתוליות. בעוד אלה גוועים ברעב ובמחלות שנלוו לו ורבים נאלצו להגר המשיכה האליטה הבריטית, הפרוטסטנטית ברובה, להנות משפע של בשר, חמאה ואפילו חיטה שיובאו מאירלנד המורעבת. מצב זה נבחן בהרחבה על ידי הכלכלן, זוכה פרס נובל לכלכלה, אמרטיה סן. בספרו 'עוני ורעב' (Poverty and Famines) מנתח סן את הרעב הגדול בבנגל (אז קולוניה בריטית) בשנת 1943, אסון מעשה ידי אדם שבמהלכו מתו כשלושה מיליון בני אדם. מסקנותיו ערערו כל שחשבנו שאנו יודעים על רעב והסיבות לו, שכן סן טען שהאסון לא נבע מירידה בייצור וכמות המזון. למעשה, הייצור החקלאי באותה שנה היה כבשנים עברו ואותם חסרי מזל שרעבו למוות לא מתו משום שלא היה מספיק אוכל אלא משום שנמנעה מהם הגישה אליו. עליית מחירים חדה בצד קריסת מערכות חלוקה ותחבורה ומערכת פוליטית קולוניאלית שחילקה את האוכל על בסיס זיקה פוליטית ולא צורך והעדיפה קבוצות מסוימות על פני אחרות כל אלה היו הסיבות המהותיות למשבר. וכך נוצר מצב פרדוקסלי למדי שהמזון היה בנמצא אך לא היה נגיש לאלו שהיו זקוקים לו. רעב, טען סן, אינו גזירת גורל ואינו תוצאה הכרחית של בצורת, מגיפה או מלחמה מתמשכת. על פי רוב הרעב הוא תוצאה של כשל פוליטי, חברתי וכלכלי. זהו עניין של זכויות בסיסיות, יחסי כוח, אילוצים פוליטיים ותרבותיים ואינו נובע אך ורק מכמות המזון המיוצרת.
המסגרת התיאורטית שפיתח סן נשענת על מושג הזכאויות (Entitlements) ובכך הוא מתכוון לרשת מורכבת של יחסים המאפשרת לנו להשיג את המזון באופן לגיטימי. סן סובר שקיימות שלוש מסגרות של זכאויות בכל הקשור למזון. זכאות מבוססת סחר, ובמילים פשוטות היכולת לרכוש מזון בשוק, זכאות מבוססת עבודה שהיא היכולת להרוויח ולהמיר את פרי עמלנו במזון, וזכאות מבוססת השתייכות פוליטית ועימה הנגישות לסיוע ציבורי בעת משבר. כאשר אחד מהמנגנונים הקיימים לחלוקת מזון קורס בן אם מדובר באינפלציה מסחררת, שמאיינת את כוח הקניה (ראו למשל את המתרחש באיראן), אבטלה ששוללת התפרנסות ויכולת קניה, וקריסת רשתות החלוקה. במקרים אלה נוכל למצוא את עצמנו בתוך שפע של מזון נעדרים יכולת לרכוש אותו ונותרים ברעבוננו. מסגרת הזכאויות של סן מאפשרת לזהות את נקודות השבר במערכת ולהצביע לא רק על מיקומו של המזון אלא הנגישות אליו ובאילו תנאים כרוך הדבר.
מסקנותיו פורצות הדרך של סן והמסגור שעשה לעלייה דרמטית באי בטחון תזונתי מהדהדות בשיחותי עם החוקרת מקייב. תיאוריה מציגים סיטואציות שאכן מצדיקים את הגדרותיו של סן על פרדוקס הזמינות. בניגוד לימי המלחמה הראשונים וההלם שאחז באוקראינה בכל הדרגים הרי שכיום המדפים ברשתות המזון בקייב אינם ריקים כשהיו, וניתן למצוא שפע של מוצרים. אך עבור חלק לא מבוטל מתושבי הבירה זהו שפע לראותו בלבד. המחירים עלו פלאים, האבטלה הרקיעה שחקים וכוח הקניה ירד בצורה משמעותית. המותרות של 2026 אינם קוויאר בלוגה או שמפניה של האלמנה קליקו אלא מוצרים טריים בסיסיים למדי. היכולת לבחור מה לאכול ולא רק לקנות את מה שזמין הפכה לפריבילגיה. זו קריסת הזכאות המבוססת על מסחר. המזון אכן קיים אך אין אליו נגישות בשל העדר כוח קנייה. הקילומטר האחרון בשרשרת האספקה, והמשמעותי ביותר שהוא הדרך לבית הלקוח נחסם. וכך מתארת זאת ס. באחת משיחותינו:
"רוב האזורים באוקראינה לא חווים רעב במובן הקלאסי. הבעיה היא גישה בלתי שוויונית למזון, כאשר המחסור החריף בולט בעיקר באזורי הקו הקדמי, בשטחים שנכבשו ושוחררו ובאזורים שספגו הרס נרחב. שם הגישה לירקות טריים, פירות, בשר ומוצרי חלב היא בלתי סדירה. הבעיה אינה בכושר הייצור שכן אוקראינה מחזיקה בפוטנציאל חקלאי אדיר אלא בלוגיסטיקה ובטחון. שדות רווי מוקשים, תשתיות הרוסות, מחסור בדלק והסכנות הכרוכות בתחבורה ערערו את שרשרות האספקה. ברמה הלאומית יש מספיק מזון אך במרחב המקומי הוא חסר ואינו מגיע למחוזות הנזקקים לו ביותר" (מידע בעל פה 4.2.2026).
המקרה האוקראיני מבהיר היטב כיצד מצב מלחמתי מתמשך לא רק פוגע בייצור החקלאי אלא מפרק את התשתית הלוגיסטית שמאפשרת למזון להגיע לשולחננו. התוצאה היא שמדינה כאוקראינה שממשיכה לייצא תבואה לעולם מתקשה להאכיל את תושביה. זו אלימות תשתיתית מכוונת למדי על ידי המכונה הפוטינית ומשמעה שימוש מכוון בהרס תשתיות כדרך להילחם ולהחליש את החוסן האזרחי. ההתקפות השיטתיות על תחנות כוח (באחת הפעמים ביטלה ס. את מפגש הזום שתכננו שכן נאלצה לעזוב את קייב בשל הפסקת חשמל ארוכה), הותירו את הבירה עם גירעון אנרגטי משמעותי שמתרגם מעשה שיגרה להפסקות חשמל של ימים ארוכים. במצב זה הזכאות למזון נפגעת ברמה הבסיסית ביותר. כך שגם אם למשק הבית הפרטי יש מזון הרי שבהיעדר חשמל לא ניתן יהיה לשמרו ולעיתים גם לבשלו.
גורם נוסף המקשה מאוד על התזונה התקינה והופך לסוכן שחיקה פיזי ונפשי הוא הקור. בהעדר חשמל ולעיתים גז ואפילו עצים להסקה, ובהינתן הטמפרטורות הנמוכות מאוד של החורף האוקראיני, מתארת ס. קשישים הנלכדים בדירותיהם בקומות הגבוהות ללא מעלית המתקשים מאוד להגיע לנקודות חלוקת המזון. באופן זה מופרדים האזרחים ממערכת הזכאויות שלהם ומהמסגרות החברתיות והפוליטיות השונות ונותרים בודדים, קפואים, רעבים ובעיקר מנותקי קשר מסביבתם המיידית. צורת לחימה מסוג זה, כמוה למשל חוו הסובייטים במצור המתמשך על סטלינגרד או האוכלוסייה ההולנדית ברעב הגדול של 1944-45, פוגעת בכוונת מכוון בשרשרת המזון וביכולת האנושית הבסיסית להתקיים.
המלחמה עיצבה מחדש את פרקטיקות המזון באוקראינה. משקי הבית עוברים לתזונת הישרדות הכוללת שימוש נרחב במוצרים, העדפת מוצרים בעלי חיי מדף ארוכים ומזון יבש שאינו צריך קירור. רציונליות של הישרדות המתורגמת לשגרה קולינרית בה מתחייב תכנון מתמיד לקראת השיבוש הבא. הצבירה, אומרת ס., היא פעולה שיש בה לייצר תחושת שליטה בעולם שאדני הייסוד שלו התערערו. למרבה הצער אין זו הפעם הראשונה שהאוקראינים חווים רעב מעשה ידי הרוסים. מצב דומה התקיים ב1932-33 וקרוי בזיכרון הקולקטיבי האוקראיני, ההולודומור (הולוד=רעב, מור=מוות דהיינו המוות ברעב), כאשר בהנהגתו של סטלין גזלה מוסקבה את המזון מאוקראינה. מיליוני אוקראינים רעבו למוות בעוד האליטה הסובייטית שבעה ושמנה מתנובתה של אוקראינה.
סן טען כי אחד הגורמים המשמעותיים במניעת רעב הוא קיומה של בחרה אזרחית פעילה ורשתות חברתיות המסוגלות לפצות על כשלי המוסדות הלאומיים. המציאות האוקראינית מאשש טענה זו מעשה יום יום. באזורים של מחסור חריף, בטחון המזון נשמר לעיתים קרובות על ידי ארגון מטה-מעלה, דהיינו רשתות מתנדבים שצומחות באופן אורגני, מבנים קהילתיים בלתי פורמלית שנוצרים דרך כנסיות או מועדונים חברתיים. נוצרו יוזמות שכונתיות תלויות אפליקציות כווטסאפ שהופכות למערך לוגיסטי יעיל למדי. אלו דברים שהתוודענו להם על בשרינו כאן בישראל בדמותן של יוזמות אזרחיות שנוצרו בעקבות קריסת המוסדות הרשמיים בימים שלאחר 7.10. ההקבלה אינה מקרית ויש בה ללמד אותנו משהו עמוק על האופן שבו חברות אנושיות מגיבות לטראומה ומשקמות את שרשרות האספקה שלהן מלמטה.
תהליך בניית מערכת הזכאויות החדשה באוקראינה כולל חזרה לגינות ביתיות, גינון עירוני כמקור למזון טרי, יוזמות חקלאיות בפרברי ערים ושיתופי פעולה בין שכנים. ברחבי אוקראינה ניתן למצוא כיום מרחבים ציבורים, לרוב במרתפים או במבנים מוגנים, הקרויים, 'נקודות אי כניעה' או בתרגום אפשרי אחר, נקודות חוסן (Пункт незламності). באלו אפשר להתחמם, להטעין מכשירים חשמליים, להנות ממשקה ומזון חם וחברה אנושית. כך צמחו להם איים של שפיות ונורמליות בתוך הכאוס וים האי וודאות. אלו הן הטרוטופיות חברתיות בלב הכאוס, המכונות על ידי ס. וס. 'מיקרוקוסמוס של סולידריות'. תופעה הולכת ומתרחבת הם, מה שס. מכנה, 'מסיבות ברבקיו בחושך' ובכך הכוונה להתארגנויות ספונטניות במסגרתן תושבי הבניין יורדים לחצר עם השאריות שעומדות לרשותן ומבשלים יחד על מדורות מאולתרות. האכילה המשותפת בלב העלטה, לאור הלהבות (כאשר מותר הדבר) אינה רק מענה לצורך תזונתי אלא הצהרה משותפת על הסירוב להיכנע לייאוש. בדרך זו נוצרת זכאות קהילתית מסוג חדש ומרענן למדי המבוססת על שיתוף וערבות הדדית במקום על בעלות פרטית וכוח קניה.
במחקרו מראה סן כי במשטר דמוקרטי בו פועלת עיתונות חופשית ועצמאית הסיכוי לרעב המוני יורדת באופן משמעותי. המידע המיידי ומעודכן מסייע לקבוצות אזרחיות להגיב לבועות של מחסור ובמקביל מייצר לחץ ציבורי המעודד את המערכת הפוליטית לתפקד במידת האפשר. אוקראינה, למרות מצב המלחמה המתמשך, שומרת על מרחב ציבורי פתוח יחסית ועל תקשורת עצמאית ואלו מנעו לפי שעה התפתחות של רעב המוני. כאשר ביקשתי מס. לציין סמל קולינרי אחד שמייצג את החוסן המרשים שמגלה החברה האוקראינית היא ענתה מייד: הבורשט!! על חמיצת הבורשט, הפיכתה לסמל לאומי אוקראיני ועל מלחמת הבורשט בין רוסיה לאוקראינה כתבתי בטור קודם באתר זה. אך בהקשר הנוכחי הבורשט מקבל משמעות נוספת ועמוקה יותר. הוא הופך להיות המטפורה להתמודדות עם המחסור ולגמישות של שרשרת המזון ברמת משק הבית. הבורשט היא מנה גמישה למדי שניתן להכינה עם מה שזמין באותה עת, לפי מה שעדין נשמר במרתפים או שהשווקים עדין מסוגלים לספק. אפשר להכינו עם סלק כמובן, כרוב, גזר תפוחי אדמה ועוד ועוד. במובן זה הוא שיקוף נאה לחברה האוקראינית המגלה עמידות, הסתגלות ונטועה עמוק באדמה ובמסורת.
המקרה האוקראיני מלמד אותנו שיעור חשוב על שרשרות המזון ועל הזכות לאכול. ההבדל בין רעב לשובע, בין חיים למוות אינו רק עניין של כמות, כפי שטען סן, אלא של יכולת שיתוף פעולה, אמפטיה וסולידריות חברתית ויכולת התארגנות אזרחית. האוקראינים ממשיכים לבשל גם שהמרכיבים נעלמים או חסרים, גם כאשר החשמל נעלם לשעות ארוכות וגם לנוכח עתיד מורכב וחסר וודאות. הזכות לבשל, לאכול ולשתף מזון עם אחרים היא אקט של קיום, של סירוב להיכנע ושל עקשנות אנושית מול הברבריות של הלוחמה הרוסית. ואכן זו עוד דוגמה לשבריריות שרשרות הפצת המזון שלנו אך בד בבד הוכחה ניצחת ליכולת האנושית לבנות מחדש מערכת של זכאויות ולדבוק בסולידריות גם בתנאים קשים ביותר. המטבח הופך להיות חזית יום יומיומית, עקשנית ובדרך כלל נשית להתמודד עם המלחמה המתרחשת בשלל חזיתות. ואין לנו אלא לקוות כאשר אנו מציינים את הבלתי יאמן, ארבע שנים למלחמה המיותרת הזו, שבקרוב הארוחה באוקראינה תחדל לשאת על גבה שפע של משמעויות ומבחן הישרדות יומיומי אלא עניין שבשגרה. ונמתין שוב ליום שבו אסם התבואה של אירופה יוכל להנות ולאכול לשובע מתוצרתו החקלאית.