אנתרופולוגיה לשבת

מה ניתן לעשות כשהמחקר בשדה מעורר אי-נוחות? איך מצליחות לשרוד את בערת השדה ונשמרות מפני "שריפה" בתהליך המחקרי? יעלה להב רז (אוניברסיטת בן גוריון וחברת צוות בחברת האדם) כותבת על מאמרה החדש "Caught in the fire: An accidental ethnography of discomfort in researching sex work" בו היא מציעה להתבונן ברגשות לא כרעשי רקע אלא כמשאב אפיסטמי, במיוחד בשדות טעונים רגשית ופוליטית. 

.

"אז איך הדברים בעולם המחקר על זנות? ספרי לי. אני פשוט כל כך שמחה שאני כבר לא מעורבת בזה. את לא יכולה לדמיין את ההקלה. פעם עבדתי עם אקטיביסטית רדיקלית מהשמאל שאמרה לי: “תקשיבי, עבדתי עם הרבה ארגונים, אבל רמת הפסיכוזה שאנשים מגיעים אליה בתחום שלך, האלימות המילולית, דבר כזה לא ראיתי בשום מקום אחר.” את יודעת, הפוליטיקה הפנימית של ארגונים שעוסקים בזנות היא טירוף. כשאני התחלתי בסוף שנות התשעים, לא היה כמעט כלום, אולי ארגון אחד או שניים. היום, בכנות, זה מתסכל לראות את האינפלציה, את הוויכוחים, את הפוליטיקה הפנימית בין הארגונים (…) אני כמעט מתביישת לספר לך -היום אני בתהליך החלמה. אני ממש משתדלת לא לקרוא שום דבר על זנות. אני פשוט לא רוצה לראות את התחום הזה יותר" 

הציטוט הזה לקוח מריאיון שערכתי עם רות (שם בדוי) במסגרת מחקר שעסק בהיסטוריה של החקיקה בישראל כלפי צריכת זנות. רות הייתה דמות מפתח במאבק בסחר בנשים ובחקיקת חוק איסור צריכת זנות בישראל, אך לימים שינתה את עמדתה, מה שהפך אותה ל"פרסונה נון גרטה" בקרב ארגוני הסיוע, אקדמאיות ואקטיביסטיות שפעלו לקידום הליכי החקיקה. הווידוי של רות מהדהד חוויה עמוקה ומוכרת לחוקרות וחוקרים רבים המעזים להיכנס לשדה המוקשים של תעשיית המין. במאמר חדש שפרסמתי בכתב העת Feminist Anthropology,  המבוסס על כ-15 שנות מחקר אתנוגרפי בזירת הזנות ועבודת המין בישראל, אני מבקשת בפעם הראשונה להפנות את הזרקור אל עצמי ואל חוויות של אי נוחות (Discomfort) אך להשתמש בחוויות האלו לא רק ככלי תרפויטי אלא בראש ובראשונה ככלי מתודולוגי. המאמר מציע כי אי-נוחות אינה רק תוצר לוואי רגשי שיש "להתגבר עליו", אלא תנאי מכונן המעצב את מה שניתן לדעת, את השפה שבה אנו משתמשות ואת השתיקות שאנו גוזרות על עצמנו.

שדה הקרב הפמיניסטי

חקר תעשיית המין הוא דוגמה קיצונית ל"מחקר רגיש". הוא כרוך בסטיגמה, בטאבו מיני ובמחלוקות פוליטיות עזות. ברקע הדברים עומדות "מלחמות הסקס הפמיניסטיות"- אותו מאבק אידיאולוגי מתמשך מאז שנות ה-80 בין גישות פמיניסטיות רדיקליות הרואות בזנות, פורנוגרפיה ולעיתים אף באקט המיני עצמו כביטוי לדיכוי פטריארכלי ואלימות, לבין גישות ליברליות, קוויריות ופרו-סקס הרואות את היכולת להשתמש במין ומיניות, לרבות בתעשיית המין המסחרית גם כמשאבים של סוכנות, שחרור וכזירות עבודה. בישראל, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, הוויכוח הזה לא נותר תיאורטי כי אם מעצב חקיקה ומדיניות.

כפי שגם הראיתי בעבר, המסגרת השיחנית של "מלחמות הסקס הפמיניסטית" יצרה דיון מקוטב ופשטני שבליבו מחלוקת רעיונית: זנות כאלימות ודיכוי מוחלט שיש לפעול על מנת למגרם או עבודת מין כזירה של סוכנות שיש להכיר בה ולהגן עליה. הלכה למעשה, המסגרת הזו מתפקדת כמנגנון של לגיטימציה ודה־לגיטימציה של הדוברת. במסגרתה, חוקרות (כמו גם אקטיביסטיות, א.נשים עם ניסיון חיים בזנות וכד') נדרשות תמידית להביע עמדה ברורה, "לתפוס צד", ולהפגין נאמנות למחנה אחד מהשניים: או שאת מדגישה פגיעה, טראומה וצורך בהצלה ולפיכך תומכת במיגור התעשייה, או שאת מדגישה בחירה, זכויות והכרה בעבודה מינית כלגיטימית. בתוך שדה כזה, כל ניסיון להחזיק מורכבות- להקשיב לסתירות, לשהות בעמימות או להישאר נאמנה לשפה של השדה, מתפרש במהירות כסטייה מהקו, כבגידה פוליטית או כהסתרה מוסרית. התוצאה היא שחוקרות רבות לא מצליחות לשרוד את בערת השדה ו"נשרפות" במהלך המחקר. 

תחושת הבערה היא שהניעה אותי לכתוב את המאמר הזה, שהוא עד היום המאמר הכי אישי וחשוף שלי. אני כותבת אותו כבר מספר שנים והצגתי חלקים ממנו בכנסים ומפגשים אקדמיים ולאחר כל הצגה כזו הייתי צריכה לקחת את הזמן ולחשוב, להרהר ולערער. לקח לי שנים להרגיש בשלה להוציא אותו החוצה לקהל קוראים וקוראות וגם כעת מפרפר לי הלב מהתהייה כיצד יתקבל ועל ידי מי. 

במאמר אני מציעה מסגרת מתודולוגית של "אי-נוחות כשיטה" (discomfort-as-method) באמצעות התבוננות על חוויות שחוויתי, חלקן במסגרת מחקרים 'פורמליים' וחלקם במסגרת מה שמכונה "אתנוגרפיה מקרית" (Accidental Ethnography). דרך חוויות אלו אני ממפה שלושה מופעים מרכזיים של אי-נוחות: אי-נוחות דיסקורסיבית, אי-נוחות גופנית ואי-נוחות פוליטית-מוסדית וכיצד לחצים חיצוניים ופנימיים מעצבים את גבולות הידע והאי/דיבור וכתיבה שלנו. 

אי-נוחות דיסקורסיבית: כאן הכוונה לאופן שבו השפה עצמה הופכת לזירה של משמעת, גבולות וכוח. קרי, לא רק כלי לתיאור המציאות, אלא מנגנון שמכתיב מה מותר לומר, איך מותר לומר, למי מותר לומר ומי נחשבת דוברת לגיטימית. אי נוחות כזו מתבטאת בלחצים- אקדמיים, פוליטיים ומוסריים- לבחור מונחים “נכונים”, להימנע ממטפורות או ניסוחים “לא מתאימים”, וליישר קו עם לקסיקון דומיננטי כדי לשמור על אמינות, שייכות ומעמד מוסדי. בתוך שדה מקוטב, כל מילה מסמנת עמדה, וכל ניסוח עלול למקם את החוקרת על ספקטרום של פרובוקציה מול סטריליזציה, נאמנות מול בגידה. התוצאה היא תהליך שבו ידע אתנוגרפי עובר סינון, ריכוך או השתקה, לא בשל מגבלות אמפיריות אלא בשל פוליטיקה של ייצוג ולגיטימציה. כך, אי נוחות זו חושפת כיצד גבולות הידיעה והדיבור נקבעים דרך מאבקי שפה, ולא רק דרך מה שקורה בשדה עצמו.

אי-נוחות גופנית: אי-נוחות גופנית מתארת מצב שבו הגוף של החוקרת עצמו הופך לאתר שבו השדה “נרשם”: לא רק דרך מחשבה או שפה, אלא דרך תחושות של מבוכה, חשיפה, חשד, פגיעוּת או דריכות מתמדת. היא נובעת מהסטיגמה שמקיפה את תחום המחקר ומהשבריריות המקצועית של מי שפועלת בתוך שדה טעון, במיוחד כשהיא בשלבי קריירה תחיליים, כך שהנוכחות הגופנית נתפסת, נבחנת ומפורשת על ידי אחרים כסימן למניעים, זהות או גבולות מוסריים. במצב זה, הגוף אינו ניטרלי אלא הופך למתווך של יחסי כוח: הוא סופג שיתופים, וידויים, רמיזות וחשדות, ובו־זמנית גם מייצר נראות, הון סימבולי ופריבילגיה. אי־הנוחות הגופנית חושפת, לכן, כיצד ידע נוצר דרך חוויה גופנית שמגלמת את המתח בין פגיעוּת לסמכות, בין סטיגמה ללגיטימציה, ובין שוליות להכרה מוסדית. 

אי-נוחות פוליטית-מוסדית: ולבסוף, אי־נוחות מוסדית־פוליטית מתארת את המתח שנוצר כאשר מיקומה המשתנה של החוקרת מערער גבולות מבוססים של נאמנות, סמכות ולגיטימיות בתוך שדה מקוטב. היא מתבטאת בלחצים, סנקציות או ניסיונות להדרה שמופעלים לא רק ברמה האישית אלא דרך מוסדות, ארגונים וזירות ציבוריות אלא גם דרך תלונות רשמיות, שיימינג, ערעור על אמינות מקצועית או דרישה “לבחור צד”. במצב זה, הידע האקדמי עצמו נתפס ככוח פוליטי: הוא עלול לאיים על עמדות מוסריות קיימות, על היררכיות של ייצוג ועל מונופולים של דיבור בשם אחרים. אי-הנוחות המוסדית-פוליטית חושפת כיצד ייצור הידע מתנהל בתוך מערך של יחסי כוח, שבו הכרה אקדמית יכולה להתאפשר או להישלל, והאפשרות לדבר, לשתף פעולה או להשמיע מורכבות תלויה במאבקים על סמכות, זהות ולגיטימציה בזירות אקדמיות וציבוריות כאחת.  

מאי-נוחות למתודולוגיה: להקשיב מהבטן

אז מה עושות עם כל אי-הנוחות הזו? הנטייה הטבעית, במיוחד בקרב חוקרות וחוקרים בתחילת דרכם, הפועלים מתוך פגיעוּת אקדמית ותלות בהשגת משרה, פרסומים והצורך הנואש בהכרה מוסדית- היא לצנזר: לעדן את השפה, להשמיט ממצאים שעלולים להכעיס קהלים פוליטיים או אקדמיים, ולהימנע משאלות “מסוכנות”. המאמר מציע אלטרנטיבה: לא לטשטש את אי־הנוחות, אלא להפוך אותה למתודה.

במקום להחביא את הרגעים שבהם השפה נתקעת, הבטן מתהפכת, או הקרקע הפוליטית נשמטת, יש לקרוא בהם כאתרים של ייצור ידע. רגשות אינם רעש רקע, אלא משאב אפיסטמי: הם מסמנים היכן פועלים גבולות כוח, היכן השיח הדומיננטי כושל בלתאר מציאות מורכבת, והיכן אנחנו כחוקרות משתתפות- לעיתים מבלי משים- במנגנונים של השתקה ולגיטימציה. במובן זה, אי-נוחות דיסקורסיבית, גופנית ומוסדית-פוליטית אינן (רק) חוויות פרטיות, אלא עדויות למערכים רחבים יותר של סמכות, נאמנות והכרה.

גישה זו דורשת, כפי שמנסחת זאת החוקרת אפריל פטילו (April Petillo) "הקשבה מהקרביים"  (listening   from the guts) קרי נכונות לשהות בתוך סתירות, לשים לב לשתיקות שלנו ושל מושאי המחקר, ולהבין שאי־נוחות אינה כישלון של החוקרת, אלא סימן לכוחות הפועלים בשדה. היא מחייבת אותנו לשאול לא רק מה נאמר, אלא מה נותר מחוץ לטקסט: איזה ידע אמביוולנטי נותר בלתי מדובר מחשש להיתפס כחציית קווים פוליטיים.

ולבסוף, על אף שמדובר במקרה בוחן ייחודי מקומי (ישראל) ועל אף שהוא עוסק במקרה הספציפי של תעשיית המין, אני מאמינה שהתובנות העולות ממנו רלוונטיות לכל חוקרת העוסקת ב"מחקר רגיש" (sensitive research). זאת מכיוון שהוא מאיר דינמיקה כללית יותר של ייצור ידע בשדות מקוטבים מוסרית ופוליטית. היכולת להחזיק במורכבות, לעמוד בתוך אי־הנוחות ולא למהר לטאטא אותה הצידה- היא לא רק עמדה אתית, אלא תנאי אפיסטמי לאנתרופולוגיה פמיניסטית ולמחקר רגיש בכלל, במיוחד בעידן שבו האש בוערת מכל הכיוונים.

עוד בנושא:

קרדיט תמונה ראשית: Cullan Smith on Unsplash