מאמרי אורח

ד"ר מריק שטרן, גאוגרף עירוני־פוליטי ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר, כותב לבחברת האדם על ספרו החדש: "כיכר החתולות: מסע אל התת מודע הירושלמי" ועל הבחירה שלו לכתוב אותו כספר שאינו אקדמי במוצהר:

כתיבת הספר כיכר החתולות היתה מעשה אנטי אקדמי במהות שלו, מבחינתי. כלומר זה בהחלט היה פרויקט אינטלקטואלי, מבוסס ידע ותיאוריה, אבל לא אקדמי. למעשה, לפני כמה שנים כשסיפרת לי לקולגה מהעברית (בכיר ממני בכמה דרגות), על התכניות שלי לכתוב ספר פופולרי במהותו על ירושלים, הוא מיד נזף בי – "אם אתה רוצה להשאר לוותר על חלום המשרה באוניברסיטה – תכתוב את הספר הזה". יש מצב שהוא צדק. ובכל זאת, ככל הנראה הרצון לכתוב את הספר היה חזק משיקולי הקריירה שלי. וטוב שכך. לראשונה זה זמן רב ישבתי לכתוב בשמחה, לא כמשימה. הכתיבה האיטית של פרקי הספר, בלילות ובחלונות זמן אקראיים, הייתה מקור לאנרגיה של יצירה, שלעיתים נדירות מצאתי בכתיבה האקדמית הסטנדרטית. ובכל זאת, השנים במחקר והוראה מצאו את אותותיהם בספר, הוא לא היה יכול להכתב ללא הבסיס התיאורטי שרכשתי בגיאוגרפיה עירונית, סוציולוגיה אורבנית וקריאה עקבית בספרות המקצועית על ירושלים. עשיתי שימוש בתיאוריה ומושגים מן העולמות האלה, אבל גם נתתי דרור לספקולציות מעולם הרוח והנפש, להכללות שמעולם לא הייתי מעז לעשות בטקסט עיוני רגיל. דווקא הצעד הנוסף הזה, אל מעבר למה שמבוסס מקורות ואמפיריקה, הוא מה שמאפשר בעיני לעשות התקדמות אמיתית במדעי הרוח והחברה. זה מרחב ספקולטיבי ואסוציאטיבי יותר, מקום בו מקשיבים לא רק לאינטלקט אלא גם לרגש – שמאפשר את החיבורים החדשים, את ה equivalences שפורצים מקום לתובנות חדשות. המסגרת האקדמית מותירה אותנו במקרים רבים, במרחב מעגלי, שמזין את עצמו וחושש נורא מתעוזה וחדשנות (למרות כל הכותרות שמהללות זאת) – כללי הכתיבה האקדמיים נועדו לדאוג למסגרת הזו ולמגן אותה. לכן, הרגשתי כזה שחרור אחרי 12 שנה באקדמיה – בכתיבה עיונית לא אקדמית.  

את כיכר החתולות ניסיתי לכתוב בהתחלה כטקסט עיוני-אקדמי רגיל. רציתי לכתוב מעיין היסטוריה פוליטית של ירושלים משנות השבעים ואילך, בדגש על עליית ההגמוניה החילונית ונסיגתה. אולם לא הצלחתי. כספר שהיה אמור להכתב בשעות הפנויות, לא מצאתי מספיק אנרגיה ומחוייבות בתוך ים המשימות השוטפות. הפתרון הגיע ממקום קצת מפתיע. בלי קשר לספר, התחלתי טיפול פסיכולוגי-יונגיאני, מכל מיני סיבות – בעיקר הרגשתי שאני מאבד את המרכז שלי בתוך המסלול האקדמי – וכבר קשה לי להפריד בין מה שאני רוצה, לציפיות שפיתחתי מתוך זרימה במסלול הקריירה, למה שדימיינתי שהסביבה רוצה ומצפה. לא תסביך ייחודי במיוחד בעולם האקדמי. בכל מקרה, המטפלת שלי פקדה עליי להתחיל לחלום ולרשום את החלומות. בגדול, אני לא אדם שזוכר חלומות, אבל איזה פלא, באותו השבוע כבר התחלתי לחלום וכל גם בשבועות הבאים. הייתי קם בבוקר ומיד רושם בכמה מילים את מה שזכרתי. כך נוצרו שני מסלולים בטיפול – אחד יומיומי שוטף (בעיות בעבודה, משפחה, אקדמיה וכן הלאה) ומסלול מקביל של התת מודע, שנגע ולא נגע במציאות האמיתית. החלומות, שהתרחשו אחת לשבוע-שבועיים, עסקו כל פעם בנושא קצת אחר, אבל היה ביניהם קשר תמטי מרתק שפענחנו במשך הטיפול. כך או אחרת, פתאום נכנסתי לתודעה של תקשורת מתמדת עם התת מודע שלי. ודבר נוסף שקרה, היה שהחלומות העלו בי זכרונות מן העבר. והדבר הזה שחרר אצלי את מחסום הכתיבה. 

החלטתי לשוב לספר והפעם להתחיל כל פרק בזכרון עבר מירושלים – וממנו, ובעיקר מהמקום הגיאוגרפי בו הזכרון התרחש – לפתוח פתח לניתוח היסטורי-חברתי ופוליטי של המרחב המסוים הזה. פיקניקים משפחתיים בגילה הפכו בסיס לדיון בקהילה הרוסית בירושלים; עלייה במדרגות לבית שלנו ברחוב שמעוני, הפכו לדיון בטופוגרפיה של שכונת רסקו; אירוע שנכחתי בו בפתיחת פסטיבל ישראל בשנת 1984 על חומות העיר העתיקה – הפך לדיון היסטורי ומיתי בגיא בן הינום. נתתי לזכרונות ולחלומות להוביל את הכתיבה, ללא תמה מארגנת פרט למרחב בו הכל התרחש – ירושלים. כך נרקמו תשעה פרקים על העיר, שרובם התמקדו באירועים שהתרחשו בין שנות 1980 לשנות ה-2000. בניגוד לממואר רגיל, התייחסתי לזכרונות כאל אמצעי ולא כאל מטרה – פתח לשיחה על העיר. ויותר מזה, תוך כדי הכתיבה הבנתי שזו למעשה הפואנטה שלי – אני רואה במרחב העירוני כמקום בו יש כל הזמן זיקות בין הזכרונות האישיים, המאורעות החברתיים-פוליטיים העכשוויים והמיתולוגיה ההיסטורית. זיקות וקשרים אך ללא היררכיה של חשיבות או מוסר. זה התת מודע העירוני – שבו שלובים כל המימדים הללו ללא הפרדה. אמנם הזכרונות שכתבתי היו מאוד קטנים ומאוד שלי, אבל למעשה במובן העמוק ביותר – הם אוניברסליים, בדיוק כמו העיר שבה הם התרחשו. זה למעשה גם האלמנט היונגיאני – שעוסק בסמלים וייצוגים פרה-מורדיאליים, שעשויים להופיע בחלומות שלנו ולמעשה שאובים ממקור חיצוני -קולקטיבי.

מה המשמעות של תת-מודע עירוני? בקצרה – אפשר לחשוב על כך כעל תודעה אנושית, שעליה פועלים מנגנונים דומים של הדחקה, השלכה, אלימות כבושה אבל גם אנושיות ורצון להתחבר ולפרוץ גבולות. יותר מכל בהקשר הירושלמי, עיר שחווה שוב ושוב כיבושים, מלחמות וטראומות קולקטיביות, בעיר כזו אי אפשר למחוק אירועים וזכרונות מעצבים  – אם תדחיקו או תמחקו זכרונות אורבניים מעצבים – הם יחזרו שוב, כך או אחרת, בזמן קרוב או רחוק. מה שבנוי על בית קברות המוסלמי ממילא (כמו כיכר החתולות למשל) לא יצליח להמלט מהשלדים שרוחשים תחת האספלט. אירועי ראווה של אמנות גבוהה שמתקיימים בסינמטק לעולם לא יכסו את הפתח לגהינום שלפי התלמוד נמצא לא רחוק משם. כאן גם נכנסת הפרקטיקה המעט אבודה של "לספר את העיר" – יש בעיר תמיד סוכני ידע שמספרים את הסיפור של העיר לתושביה ולמבקרים שלה (בעיקר מורי דרך – אבל לפעמים גם בין הורים לילדים), בעיקר במסגרת של מיתולוגיות אורבניות – הבית המקולל ברחוב יפו, הטקס להסרת המגפה השחורה בעמק יהושפט,  האופנוען מנחלאות שעשה רונדלים בגן סאקר. אלו סיפורים שחשיבותם חורגת בהרבה מבידור השומעים, זו פרקטיקה של העברת ידע שמחבר בין התת מודע למודע – שמחבר את השומעים בתוך הרשת של הסיפור האורבני. העברת המיתולוגיה הלאה, היא מעשה תרפויטי ברמה האורבנית, היא עושה צדק עם רוחות הרפאים של העיר ומונעת את מעשה המחיקה.

כאמור, זה לא בדיוק טיעון שאני אבנה עליו קריירה אקדמית. מה לי ולפסיכולוגיה אנליטית? איך אמדוד את גלי המוח של התת-מודע העירוני? זה משהו שאני מרגיש יותר מאשר יודע. זו גם תובנה שהיא לא מעשית במיוחד או דדוקטיבית. אבל זה מה שהספר הזה אפשר לי לעשות, להשתחרר זמנית ממגבלות התבנית האקדמית – וזו הייתה הרגשה נהדרת. אך אל דאגה, בקרוב מאוד אני אשב שוב על התיקון של המאמר שנשלח אלי חזרה כבר לפני חודשיים. בכל זאת צריך להמשיך להאכיל את המפלצת 🙂

לקריאה נוספת: