מאמרי אורח

ב-15 ביוני השנה, בשיא המתח עם איראן, עלתה בקבוצת הפייסבוק "נוודים דיגיטליים ישראל" שאלה פשוטה לכאורה: "איך אתם?". עשרות התגובות חשפו לא רק את הדאגה המובנת, אלא גם את  המאבק הפנימי העמוק בין הלב הישראלי לבין החיים הגלובליים. השאלות האלה מתנהלות כבר מאז ה 7 באוקטובר. באותו יום נורא, ג' עמד עם בת זוגו מול פסגת הר הפוג'י ביפן. התצפית הייתה מהממת והוא חווה את החופש הקוסמופוליטי במלואו. ואז הגיעו החדשות " הכול נעצר מבחינתי באותו רגע" הוא סיפר " בישראל לפחות היה את הקונטקסט. אנחנו לא היה לנו קונטקסט…". איך זה להיות ישראלי קוסמופוליטי כשהבית בוער ואתה נמצא בגלפאגוס או באיזה חוף באינדונזיה? איך זה להזדעזע ממה שקורה בארץ ולארץ, כשבחרת דווקא לא להיות שם? זה סיפור מורכב על זהות, נאמנות, אשמה וההכרח לבחור מי אתה כשהעולם שהכרת מתנפץ. ורדה קצאור, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, כותבת על מחקרה שעוסק בנוודות דיגיטלית ועל השינויים ותהליכים המתרחשים בשדה בצל המלחמה.

.

הכרתי את עולמם של הנוודים הדיגיטליים הישראלים לפני המלחמה, במחקר התזה שלי. כמו חבריהם הגלובליים, הם קבוצה מרתקת של אנשים שוויתרו על בית, רכוש, קריירה וקשרים מסורתיים, ומשלבים עבודה מרחוק עם נדודים בעולם. בעיניהם, ובעיני הספרות הבינלאומית, הם "אזרחי העולם", מייצגי הפוסט לאומיות והזהות הנזילה. אבל כשהתעמקתי בסיפורי המסע, גיליתי כי למרות הדימוי הקוסמופוליטי, הם נטו להיאחז במרחבים חברתיים ותרבותיים ישראליים ובשיח לאומי- פטריוטי. המלחמה, הייתה הזדמנות יוצאת דופן לבחון את הפער הזה במצב קיצון. במשך עשרה חודשים ערכתי אתנוגרפיה דיגיטלית על השיח בקבוצת הפייסבוק "נוודים דיגיטליים ישראל" , הכוללת כ-47,000 חברים. במסגרת אותה "אתנוגרפיה בהולה", ראיינתי גם נוודים ישראלים ששהו מחוץ לישראל עם פרוץ האירועים וניסיתי להבין איך הם מצדיקים את הבחירות שלהם במצבי קונפליקט ערכי באמצעות "תיאוריית ההצדקה" של בולטנסקי ותבנו.

ב 7 באוקטובר בערב, עלה בקבוצה הפוסט הראשון ששאל: "איך אתם מתמודדים?". בתוך שעות ספורות, הפיד השתנה לחלוטין. התמונות מהחופים ובתי הקפה המעוצבים התחלפו באייקונים של דגלי ישראל (כולל הקאבר של הקבוצה), סיסמאות פטריוטיות וביטויי מצוקה. עם זאת הקבוצה מיד התפצלה לנוכח  הקונפליקט הפנימי של" להישאר או לחזור": מצד אחד, נוודים שארזו את הטרולי וחזרו לישראל בדרך לא דרך, התגייסו למילואים ולהתנדבות ואף קראו לאחרים להצטרף, תוך שימוש בהצדקות בנוסח "ומה אתה עשית בשביל מדינה?". ר' אף התבטא: "הרגשתי שלא להיות בישראל בזמן הזה זה סוג של בגידה". מצד שני היו רבים שבחרו להתנתק ולהיאחז בזהות הנוודית והקוסמופוליטית.  הם קראו להתנתק מהחדשות, המשיכו בשגרת חייהם והצדיקו זאת בנימוקים של רווחה אישית, מחויבות לפרנסה ואף תחושת ניכור מהמדינה, כשהמלחמה מספקת לכך עוד הצדקה. "המדינה גרמה לי להרגיש זר בה במשך שנים […], עכשיו היא נהייתה זרה ומסוכנת עבורי", הסביר א'. מ' כתב:" לא ביקרתי בישראל יותר משלוש שנים ואני לא יכל לחשוב אפילו על לדרוך על האדמה הזאת" (21/10/23). בין שני הקצוות היו נוודים במצוקה שממש נקרעו בהתלבטות איך לבחור בין האני הקוסמופוליטי לבין הלב הישראלי?

אך כבר בנובמבר 2023 החל תהליך עדין ומורכב של חזרה אל מרחב מאוזן יותר של שגרה, אשר לוותה בתחושות אשמה והזדהות וב"חיבוק מרחוק", דפוס שכיניתי- "ליבי במזרח ואני במזרח הרחוק". ככל שהמלחמה נמשכה, חלו תמורות בשיח הפנימי בקבוצה וההצדקות הקולקטיביות נדחקו לטובת נרטיבים אינדיבידואליסטים יותר. זה התבטא בהדחקת האירועים הכואבים והתמקדות בהשלכות המלחמה על רווחתם האישית כישראלים בחו"ל. ג', תיאר את המעבר: "בהתחלה היו מאד מעורבים, אבל אחרי זה ה'בון טון' היה אנחנו ממשיכים כאילו".  ר' שחזר לארץ עם פרוץ המלחמה בחר לעשות חישוב פרקטי של לנסוע למדינות זולות יותר  "ולקחת הפסקה מכל הלחץ" וד' ניסתה לתת להצדקה שלה מסגרת רעיונית: "המלחמה הזו היא מלחמה על הבית, ובראש ובראשונה אני נלחמת על הבית הפרטי שלי".

הדיאלוגים בקבוצה הפכו לזירה מרתקת שחשפה את הפער בין הנרטיב הציבורי הישראלי לבין הלגיטימציה לחיים נוודיים במלחמה, והמשפט "לא ברחתי, בחרתי" הפך לנוסח שגור שנועד להצדיק את הנדודים. עם זאת, הקבוצה לא הייתה הומוגנית בעמדותיה. חלק מהמשתתפים הביעו כעס על פוסטים שנראו בעיניהם כלא מתאימים בזמן שחיילים נהרגים, בתגובה טענו כלפיהם שהם " אנשים שממש לא מתאימים לקבוצה של נוודים", ובכך נוצרו קווי הגנה פנימיים סביב זהות הקהילה. למרות זאת, נוודים הוקירו את הקבוצה כמרחב מכיל שאינו שיפוטי, וטענו שדווקא ההחלטה להמשיך מהווה עמדה מוסרית לגיטימית, אותה ביטא א' מיד עם פרוץ המלחמה: "אני מנסה להמשיך לחיות ולטייל בהחלטה מודעת. למי שזה קשה הסירו עוקב/חברות, אני לגמרי אבין".

אבל אז התברר שהעולם הגלובלי לא מחכה להם בזרועות פתוחות והנוודים הישראלים חוו את התנפצות הבועה הקוסמופוליטית עם גילויי ניכור, עוינות ותגובות אנטי-ישראליות מצד נוודים וארגוני נוודים בינלאומיים: " איך מתמודדים עם זה שכל כך הרבה חברים מהנוודות פשוט מפנים את הגב באופן כל כך ברוטלי ומוחלט?" שאלה ש' בתסכול בפוסט מ 18/10/23. נוודים שראו עצמם חלק מקהילה גלובלית, מצאו עצמם מנתקים קשרים עם חבריהם לקהילה ונשבעים "לחסום, לזכור ולא לשכוח לעולם". לכך נוספו חרדות מגילויי אנטישמיות שהביאו לעיתים להסתרת הזהות הישראלית – משימוש בדרכון זר ועד החלפת שם פרופיל והעדפת כינויים בעלי צליל בינלאומי. לעיתים הם מצאו את עצמם כלא ישראלים מספיק בעיני חלק מהישראלים, ולא קוסמופוליטיים מספיק בעיני העולם. תחושות השבר והבידוד הביאו לכך שהנוודים, שבעבר הצהירו על רצונם להתרחק מישראלים, התחילו לחפש באופן מוצהר ובלתי מתנצל ישראלים אחרים, אלו שיבינו אותם בלי צורך להסביר. ע' תיאר את הרגע שבו הוא מחכה לישראלים בשדה התעופה – בפעם הראשונה מזה עשור: "הפעם אני כן ממתין להם […] מה הם עוברים, הישראלים האצילים האלה". באותם ימים, המילה "אנחנו" שהייתה מכוונת לקהילה הגלובלית, פתאום כוונה לישראלים, כשתחושת השייכות לקהילה הגלובלית הפכה ל"אנחנו והם". 

ככל שהמלחמה נמשכה, החלה להתגבש זהות, שכיניתי "קוסמו-לאומית", שנעה על רצף דינמי בין הלאומי לקוסמופוליטי, בהתאם להקשר. המושג הוא הרחבת התזה של בורקו בירם  אודות זהותם הכפולה של אנשים קוסמופוליטיים, ששומרים על זהותם הלאומית גם כשהם מאמצים אזרחות עולמית, והוא מציע הבנה מורכבת יותר של יחסי הזהויות. המורכבות הזו מוצאת ביטוי בדבריו של ר': "אני מרגיש שעמוק בפנים אני ישראלי […] אבל אני גם .a man of the world אני אוהב להסתובב בעולם, אבל צריך מדי פעם להזריק לוורידים את ישראל". 

א' הפריד בין רבדים שונים של השייכות הלאומית, כשסיפר שלמרות שהוא עדיין מרגיש קוסמופוליטי והחיבור שלו למדינה נחלש, דווקא החיבור לעם התחזק וש' התבטאה: "מרגישה עכשיו פחות פטריוטית, אבל גאה בישראליות שלי, למרות שהמשפחה שלי קוראת לי אנטישמית". ל' סיכם זאת יפה בפוסט מדצמבר 2023: "נכפה עלינו להתנתק מאינדיבידואל ולהתחבר לעם […] ויש לי תחושה שנלמד לחיות לצד זה".

הממצאים מצביעים על כך שהלאומיות והקולקטיביזם עדיין משמעותיים במכלול זהותם של נוודים דיגיטליים ישראלים, גם כשהם מחויבים לסגנון החיים האינדיבידואליסטי והקוסמופוליטי. הם נעים במרחב טעון שבין סדרי ערך מתחרים, כתוצאה מתפיסות שונות של הטוב המשותף, ונראה כי ניתן לחוש שייכות לאומית גם מרחוק ובלי לקבל בהכרח אידאולוגיה שמשויכת  אליה. מה שברור הוא כי גם בהדחקה  וגם בשיבה- הזהות הישראלית נוכחת ומלווה בכאב, באכפתיות ובמורכבות גדולה, כפי שהיטיב לתאר א' (שהזדהה כקוסמופוליטי): "יצאתי מישראל בלב כבד מאד, למען השם היו לי במזוודה נרות זיכרון!" (פוסט מ 17/3/24). הנוודות הדיגיטלית עדיין לא נחקרה בהקשר של משבר לאומי חריף ונראה כי הממצאים מערערים על התפיסה הדיכוטומית של זהות לאומית מול קוסמופוליטית, ועל תפיסתם של הנוודים הדיגיטליים כמייצגים קיצוניים של האדם הפוסט לאומי והזהות הנזילה.

עוד בנושא:

תמונה ראשית: Photo by Daria Mamont on Unsplash