גילו בה כל אוהביה- על נראות זמנית ומשא ומתן עירוני במצעד הגאווה בירושלים
עם סיום האירועים לציון חודש הגאווה, חגי קרנר סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים כותב לבחברת האדם על מצעד הגאווה בירושלים, בהתבסס על חיבור שפורסם במכון ירושלים למחקרי מדיניות. עבודת התזה של קרנר עוסקת בחיי הלילה של קהילת הלהט"ב בירושלים, תוך התמקדות בבר הלהט"בי היחיד הפועל בה. באמצעות מחקר אתנוגרפי הכולל ראיונות, תצפיות וניתוח חזותי, הוא בוחן כיצד מתגלמים אורח החיים והזהות הלהט"בית הירושלמית במאפיינים הפיזיים, האסתטיים והסימבוליים של המקום.
כחוקר העוסק בקהילה שהוא עצמו חלק ממנה, קרנר מציע נקודת מבט ייחודית על החוויה הלהט"בית בירושלים. הטקסט הבא נכתב מתוך תצפית משתתפת במצעד הגאווה של 2025, שנערך בסימן עשור להירצחה של שירה בנקי ז"ל – אירוע שממשיך להדהד בתודעה הקהילתית ומעצב את אופי המצעד הירושלמי. קרנר משלב בין המבט המחקרי לחווייתו האישית כתושב ירושלמי, ובוחן את המשמעויות החברתיות והפוליטיות של האירוע השנתי הזה תוך התמקדות בשאלה כיצד מצעד הגאווה יוצר רגע נדיר וחולף של נראות ונוכחות לקהילה הלהט"בית במרחב הציבורי הירושלמי. בעזרת מבט המתמקד בדינמיקות עירוניות ובסימבוליקה של מרחב ציבורי, קרנר מנתח כיצד העיר ירושלים מתמודדת עם הגיוון המיני והמגדרי בקרבה. בטקסט שמתעד את המתח שבין השגרה היומיומית של הסתרה והישרדות ובין הרגע החגיגי של גילוי ועמידה מול הציבור, ושל השיבה המהירה, מיד בסיום המצעד, למציאות היומיומית של הסתרה והישרדות.
מצעד הגאווה הירושלמי, קווים לדמותו
ירושלים מתוארת כעיר לאום סגורה, קנאית, דתית והומופובית אשר מייצרת תחושת ניכור, הדרה ועוינות כלפי חברי הקהילה הלהט"בית ומגבילה את תנועתם לאזורים מסוימים בעיר, ולמרכז העיר באופן ספציפי (פנסטר ומנור 2010). האופי הלאומי-דתי של חלקים ניכרים מאוכלוסיית ירושלים יוצר בעבור להט"בים פרקטיקות ייחודיות של שימוש במרחבי העיר. נוכחות להט"בית במרחב הציבורי נתפסת כאסטרטגיה פרפורמטיבית ופוליטית של התנגדות המובילה לניכוס של המרחב ההטרוסקסואלי, הרחבת גבולות וערעור ההגמוניה המינית. המרחב הציבורי הופך למרחב שבו מתקיים משא ומתן מתמיד על תחושת השייכות לעיר בין האוכלוסייה הלהט"בית לבין ההגמוניה ההטרוסקסואלית, המדכאה והמדירה (שם).
מצעד הגאווה הוא מהאירועים הבודדים שהופכים את ירושלים למקום שבו לרגע, זהות מינית ומגדרית שאינה הטרו־נורמטיבית זוכה להכרה במרחב הציבורי. הרטל, מורנו ודוד (2023) מתייחסות למצעדי גאווה שמתקיימים בערים רגילות כ"בועות", אירועים המנותקים מהחיים הרגילים בעיר, ומאפשרים דמיוּן של עתיד רצוי תוך שהם מעוגנים בממדים של זמן ומרחב. מצעדי גאווה בערים שאינן מטרופוליניות, בשונה מתל אביב למשל, עשויים להיחוות כאירועים שאינם שייכים לעיר – הנראות שלהם מוגבלת והם מתוחמים בתוך הגבולות והמגבלות שמייצרת העיר.
גם מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים הוא אירוע כזה, בועה בזמן ובמקום, חרף גודלה ומרכזיותה של העיר. הוא מתקיים אחת לשנה למשך מספר שעות, במרחב מתוחם ונוח באופן יחסי מבחינת אופי האוכלוסייה והשפעתו על המשך התפקוד העירוני מתקבלת על הדעת. לקראת המצעד העירייה והגופים המארגנים קובעים את מסלול המצעד וגבולותיו ומאפשרים את עיצובו מבחינה חזותית וסמלית (בעיקר על ידי הצבת דגלי גאווה לאורך המסלול), ומיד בסופו משיבים את הסדר על כנו. כך, מצעד הגאווה בירושלים, במסגרת המשא ומתן עם העיר, מכונן מרחב להט"בי זמני בלבד שתכליתו לסמל ולדמיין אפשרות להמשך קיום להט"בי עתידי בעיר, כאשר ההבטחה לעתיד נותרת סמלית וחולפת, בלי להתחייב לשינוי אמיתי.
המצעד הראשון בירושלים התקיים בשנת 2002 ביוזמת הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות – ארגון להט"בי שפועל בעיר כמרכז קהילתי וכמרחב בטוח. מראשיתו, נתפס המצעד כביטוי זר ונוגד את אופייה השמרני של העיר – כמחאה פרובוקטיבית שמגיעה מערים פרוגרסיביות כמו תל אביב. אך הבית הפתוח ביקש לבססו כאירוע שצמח מתוך החברה הירושלמית עצמה, כמענה לצורך חברתי ממשי (הרטל 2023). בשנת 2025 מצעד הגאווה והסובלנות צעד בפעם ה־23 בסימן עשור להירצחה של שירה בנקי ז"ל, עשור שבו לא פסקו הקריאות לאלימות כנגד משתתפי מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, דגלי גאווה נתלשו מבתים פרטיים ברחבי העיר או נשרפו בהפגנתיות על ידי נערים בכיכר ציון ובפארקים עירוניים ולהט"בים הותקפו באלימות באזור התחנה המרכזית.
חודש הגאווה 2025
כשלושה שבועות לפני מצעד הגאווה בירושלים, הבית הפתוח החל במבצע מכירת דגלי גאווה לחלוקה בנקודות איסוף שונות בעיר – מרכז העיר, קטמון, קריית יובל, רחביה ובית הכרם. דגל הגאווה אינו רק ביטוי של כוח ומאבק אלא מסמל עבור המתבונן הלהט"בי, ולוּ במבט רגעי, שיש לו מקום בעיר כמו ירושלים (Hartal 2016). בלי הרבה מחשבה הזמנתי את הדגל במחיר סמלי אחרי מספר שנים שלא נתלה דגל גאווה במרפסת דירתי בירושלים (כנראה בעיקר מעצלנות). בסוף יום עבודה אחד בתחילת יוני, מיד לאחר חג השבועות, הלכתי לאסוף את הדגל מבית הקפה, נקודת האיסוף שבחרתי ברחביה הקרובה למכון ירושלים. מתהלך עם דגל גאווה ארוז בשקית צלופן שקופה במורד רחוב עזה, לא יכול שלא להיות מודע למעשיי, וחושב לעצמי – אחרי הדהוד של הרבה קולות ששמעתי במהלך השנתיים האחרונות – האם זו טעות ללכת ככה בציבור? מתלבט בעת ההליכה האם עדיף להכניס אותו לתיק ונאבק שלא להיכנע לנוחות.
לאורך הרחוב מתנוססים דגלי ישראל שנתלו לכבוד יום העצמאות לצד דגלים עם סמל העיר, שנותרו ממצעד הדגלים לציון יום ירושלים. כבכל בוקר של מצעד הגאווה, ובהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים משנת 2005, גם השנה, אני מעריך שבחלק מהתרנים, לפחות ברחובות קרן היסוד וקינג ג'ורג', ייתלו מספר דגלי גאווה סמליים שיורדו בסוף היום עם החרשת המולת הצועדים – כאילו שעם שקיעת השמש שוקעת גם הגאווה ועם החושך חוזרת הבּוּשה לעיר. באופן זה, בכל שנה מחדש, בעלי הכוח והדעה על עיצוב המרחב העירוני יכתיבו בפעולה פשוטה וסמלית זו את מקומו ואת גבולותיו של הציבור הלהט"בי בירושלים. זו מחשבה שמיד מעוררת תרעומת: למה בעיר הבירה של ישראל דגלי הגאווה צובעים את הרחובות למספר שעות בלבד ובאזור תחום כל כך, כשבערים אחרות הם נתלים לכל אורך חודש הגאווה, בגאווה אמיתית. שאלה שלכאורה יש לה תשובה פשוטה בקונטקסט המקומי, אבל עתידה להישאל שוב ושוב, בכל שנה ושנה.
לקראת ההגעה לביתי, אני עובר ליד תחנת אוטובוס וזוכה למבט לא ברור של בחורה צעירה בחצאית שממתינה לאוטובוס. אני תוהה האם הבחינה בדגל הארוז שבקושי אפשר לשים לב אליו, אך צבעיו הזועקים מבעד לניילון לא מותירים הרבה מקום לדמיון, או שמא היא רק מביטה בשערי הפרוע שהתבדר ברוח במהלך הירידה לעבר עמק המצלבה. כשפתחתי את האריזה בבית גיליתי דגל גדול פי כמה מהצפוי, גודל שמעורר הפתעה וגם, במידת מה, חרטה (אפילו ביחס למי שכתב בהתרגשות וגאווה את השורות מעלה).
מצעד הגאווה והסובלנות
הבטתי מצידו השני של הרחוב על הדגל שערב קודם לכן תליתי בכל זאת במרפסת, תוך שאני סוקר את העוברים ברחוב ומוודא שלא יהיה מי שיעיר הערות. באותו בוקר אני כבר מבוהל פחות מגודלו: מידותיו מדויקות בעיניי. הדרך לכיוון רחוב קרן היסוד, שבו יצעדו הצועדים בעוד כשעתיים, התחילה להיצבע בצבעי הקשת: בית קפה מקומי תלה דגל גאווה בסמוך לדלת הכניסה, מודעה שמזמינה את עוברי האורח למסיבת "אַפְטֶר" נתלתה בתחנת האוטובוס בצומת הרחובות עזה ורד"ק וצועדים מקושטים ולבושי בגדים צבעוניים, חבושי כובעים כנגד השמש הקופחת ומדיפים ריחות של קרם הגנה, שמו פעמיהם אל גן הפעמון. כצפוי, לקראת המצעד דגלי גאווה נתלו ברחובות קרן היסוד וקינג ג'ורג' (ראו תמונה 1).
גן הפעמון התמלא בכמה מאות אם לא אלפי אנשים בכל הגילים, מתינוקות ועד קשישים. אנשים עטופים ואוחזים בדגלים מסוגים שונים שהתנופפו בבריזה הנעימה ששטפה את המרחב – דגלים בצבעי קשת, דגלים דומים עם מגן דוד במרכזם ודגלים שמסמנים תתי־קהילות באוכלוסייה הלהט"בית והקווירית. מלובשי גופיות, מכנסיים קצרים או חצאיות קצרות ותכשיטים נועזים, ועד לובשי חליפות ולובשות חולצות רחבות, חצאיות ארוכות וכיסויי ראש, כולם התאספו בלב המתחם ובחלקים המוצלים שבשוליו.
הצועדים הצטופפו ביציאה הצרה מהגן עד שהשתחררו לאוויר המרחב הגדול של רחוב קרן היסוד. הצעדה עברה דרך הפגנת נגד, לא משמעותית ושבקושי היה אפשר להבחין בה, של פעילים המתמידים בכל שנה להנכיח בגן בלומפילד הסמוך את התנגדותם לחגיגת האהבה והגאווה של הקהילה הלהט"בית. זוגות אוחזי ידיים – נשים עם נשים, גברים עם גברים וגברים עם נשים, בני נוער, צעירים, נשים בהריון, מחילונים ועד דתיים וגם מספר בודד של חרדים, גברים עם ילדים על כתפיהם, משפחות עם עגלות שנתקעות ברגלי הצועדים ומתנצלות וחברי כנסת מהמרכז והשמאל הפוליטי, כולם צועדים יחד בגאווה, בין גללי סוסי הפרשים שנמרחו על הכביש, מתמלאים בתקווה ושמחים לראות שאינם לבד בעולם (ראו תמונה 2). בד בבד, חושבים גם על אלו שלא נמצאים יחד איתם ולמענם הם צועדים: מי מהם שעדיין "בארון" ומי שמתו, נרצחו או התאבדו ממצוקה על רקע זהותם המינית או המגדרית.
הצעדה תועלה לגן העצמאות מיד לפני "כיכר החתולות" בסוף רחוב הלל. בגן העצמאות ייערך אירוע הסיום של המצעד בליווי הופעות של אומנים שונים ונאומים (ראו תמונה 3). בעוד שרבים התיישבו על הדשא במעלה הגבעה, בני נוער נצמדו לקדמת הבמה כדי להריע ולהעריץ מקרוב זמרים פופולריים שהגיעו לשיר באירוע ולשמח את החוגגים. זוגות גברים וזוגות נשים התיישבו מחובקים, מחממים זה את זה אחרי שהשמש כבר שקעה והקור האופייני לירושלים גם בקיץ סימר את שערותיהם של אלו שלא באו מוכנים מראש עם בגד מחמם לשעות הערב – מצב מיוחד, שבו לזמן קצוב וחריג הם יכלו לחבוק את יקיריהם ללא חשש שיקבלו הערות, הטרדות או חלילה יחוו אלימות מילולית או פיזית. האירוע הסתיים בהופעה של מלכת דראג ואט אט המתחם החל להתרוקן מהצועדים העייפים. ביציאה ממנו עברו הצועדים מספר שערים מאובטחים על ידי שוטרים וחיילים ששמרו על המתחם במשך כל האירוע.
מסיבת להט"ב-קוויר בתיאטרון הקרון
הדרך למסיבה של הליין הקווירי-ירושלמי החדש שנערכה בתיאטרון הקרון עברה בגן הפעמון שהספיק להתרוקן מאנשים ומסימנים למצעד הגאווה שהתרחש באותו יום. בדרך מוארת בקושי בשעת לילה מאוחרת, לקראת חצות, ניתן היה לשים לב לכך שדגלי הגאווה עוד מתנוססים על התרנים ברחוב קרן היסוד. התבדיתי – התרעמתי לשווא. התרגלתי לראות שבבוקר למוחרת אין זכר לדגלי הגאווה ומצעד הגאווה והינה, בשעת הלילה הזו, הדגלים עוד ניצבו בגאון ברחובות העיר ירושלים.
חלל התיאטרון, שכניסתו התקשטה בווילון פרנזים ורוד מטאלי, הפך לרחבת ריקודים. על גבי הכיסאות המקופלים לתוך הקיר נפרסו שישה בדים ארוכים ורחבים, כל אחד בצבע אחר מצבעי הקשת. שאר הכיסאות אומצו על ידי המשתתפים כפינה בטוחה להשאיר בה תיקים וז'קטים. רחבת הריקודים התמלאה במבלים – גברים, נשים, מלכות דראג, קווירים ואחרים, שהתקבצו בחבורות. אורות ורודים, כחולים וסגולים מילאו את הרחבה החשוכה לסירוגין. מוזיקה פופולרית שהתאימה את עצמה לקהל בשנות ה־20 לחייו, ובאופן ספציפי לקהל הגאה, נשמעה לאורך כל המסיבה – "I was born this way" שרו הבליינים בקולי קולות. המבלים חגגו את גופם בשחרור, רקדו זה עם זה, חלקם הרגישו בנוח להפגין חיבה לבני מינם וחלקם ביקשו לנצל את ההזדמנות ובלי פחד לנסות להכיר בני זוג פוטנציאליים, שבמסגרות אחרות בעיר קשה לפגוש.
בצאתנו מהמסיבה, כשלוש וחצי שעות אחר כך, מישהו מטעם העירייה כבר הספיק להוריד את דגלי הגאווה מהתרנים ברחוב.