לזרום כל הדרך לסנטיאגו: זרימה כרגש בקמינו דה סנטיאגו בספרד
ברכות לתמר בן שלמה על אישור עבודת התזה שכתבה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בהנחיית נורית שטדלר וליאה טרגין זלר! תמר כתבה ל"בחברת האדם" על עבודתה:
בתמונה הראשית: תמר בן שלמה בנקודת הסיום של הקמינו דה סנטיאגו בחוף האוקיינוס האטלנטי. צולם על ידי מכר של המחברת.
מדי בוקר, מתעוררים אלפי אנשים מרחבי העולם באכסניה בה ישנו אי שם בצפון ספרד. הם יארזו את התיק, ינעלו את נעלי ההליכה, ויצאו לעוד יום של צעידה בקמינו דה סנטיאגו. את ארוחת הבוקר כנראה יאכלו רק לאחר שצעדו עשרה קילומטרים, ובשעות הצהריים כבר יגיעו לאכסניה הבאה לקראת עוד יום הליכה בדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה. הקמינו דה סנטיאגו היא דרך צליינית נוצרית-קתולית שחוצה את צפון ספרד ממזרח למערב ומובילה לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה, בה קבור לפי האמונה הנוצרית שליחו של ישוע, יעקב הקדוש. שורשיה הנוצרים של הדרך הם מימי הביניים, אז העליה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה הגיעה לשיאים של מאות אלפי צליינים בשנה. בעשורים האחרונים, הקמינו דה סנטיאגו חווה פריחה מחודשת, ולראשונה מאז ימי הביניים צועדים בו כמויות דומות של אנשים מרחבי אירופה והעולם.
הנוכחות המתמשכת של צליינים בדרך מעוררת שאלה: מעבר לחוויה האישית של כל צועד וצועד, או החוויה החברתית של צליינים שצועדים יחד, מה נוצר במפגש בין צליינים למרחב בו הם צועדים ימים ושבועות? בעבודת התזה שלי ביקשתי להבין מהם היחסים הרגשיים בין אלו הצועדים בקמינו דה סנטיאגו (המכונים "צליינים", בלי קשר לשייכות הדתית שלהם) לבין הדרך בה הם צועדים. באמצעות עבודת שדה של כחמישה שבועות במהלכם צעדתי בקמינו דה סנטיאגו, קיימתי ראיונות עם צליינים ותיעדתי את התרבות החזותית לאורך הדרך, ביקשתי לענות על שאלה זו.
"לך עם הזרם… סמוך על ליבך… הקמינו ידאג"
באחד מימי ההליכה האחרונים שלי בדרך לסנטיאגו, בשעת צהרים כשהשמש קופחת על השביל, פגשתי את כריסטוף (שם בדוי), בחור גרמני בשנות הארבעים לחייו. כריסטוף סיפר לי שלמעשה לא תכנן כלום לקראת המסע בקמינו דה סנטיאגו. הוא בדק איך מגיעים לנקודת ההתחלה של המסלול, ארז תיק וזהו:
"אני מעדיף לא לתכנן, וגם אם אני נתקע ואין לי ברירה אלא לישון במקום מסוים זה טוב, כי אז אין הרבה בחירה, וזה בדיוק מה שרציתי." אני שואלת למה הכוונה, הוא אומר שהוא הגיע לקמינו אחרי פרידה מבת זוג: "בחורה שברה לי את הלב, ורציתי לצאת למקום שבו אוכל לא לחשוב על כלום. לא רציתי לחשוב על שום דבר, לא לפני ולא תוך כדי, לא ללכת עם מפה, לא להזמין מקומות, לא לבדוק אוטובוסים, פשוט ללכת כל יום, צעד אחרי צעד, רגל אחרי רגל, רק ללכת ולעקוב אחרי החצים. זה משחרר אותך – משחרר את הראש ואת הנפש".
לאורך עבודת השדה שלי במפגשים עם צליינים חזרה שוב ושוב השאיפה "לזרום", פשוט ללכת "יום אחרי יום", בלי לחשוב יותר מידי, בלי לתכנן. נדמה שהזרימה בקמינו נחווית לא רק כחוויה פיזית של צעידה והתקדמות רציפה יום אחרי יום, אלא גם כחוויה רגשית ותודעתית – חוויה של שחרור החשיבה הרציונלית והמתכננת, התמסרות וניסיון לצמצם שליטה. הזרימה בקמינו הופכת לרגש במובן רחב יותר מחוויה אישית של פרט, אלא לרגש כאפקט (Affect).
אפקט הוא מושג שמתאר רגשות לא רק כחוויה פנימית של אדם, אלא כתופעה חברתית רחבה יותר שמשפיעה על הסביבה ונובעת ממנה. דמיינו למשל שאתם בהופעה חיה – תחושות ההתלהבות, ההתרגשות והשמחה אינן רק שלכם. הן נוכחות באולם, נובעות מהלהקה המופיעה, מהסאונד שבוקע מהרמקולים, מהתאורה הצבעונית ומהקהל הרוקד. בקמינו דה סנטיאגו, האווירה הרגשית היא של זרימה, וכך הקמינו הופך ל"מרחב של זרימה". מרחב בו אנשים משתחררים מדפוסים קודמים, חושבים, נעים ומרגישים אחרת מבחיי היומיום: הם משהים חשיבה מתכננת, סומכים על הדרך ופשוט צועדים.
רגש הזרימה בקמינו קשור באופן הדוק לאופן בו המרחב מעוצב: לאורך הקמינו יש מסעדות, אכסניות ושירותים לצליין למכביר. אלו נגישים וזמינים לאורך הדרך ללא צורך לרדת ממנה, לנווט או לתכנן את המסע באופן מדוקדק. בנוסף לכך, הדרך מסומנת היטב בהמוני סימוני דרך: סימן הצדפה והחץ הצהוב, שהפכו לסמל של הקמינו דה סנטיאגו. המרחב מנתב צליינים להמשיך להתקדם בקצב מסוים ומאותת להם שכל צרכיהם יסופקו על ידי הדרך, מה שמוביל לאמונה ש"הקמינו ידאג" (The Camino will provide).
בנוסף לכך, בזכות חפצים כמו מפות, פסלים ואנדרטאות של צליינים עם אסתטיקה ימי-ביניימית שמנכיחים את "הצליינים האותנטיים" של פעם, צליינים חווים את עצמם כחלק משרשרת דורות מתמשכת של צועדים מסורים. רגשות האמון בדרך והמסירות כלפיה הם שמאפשרים את הזרימה בקמינו. כמו כן, המרחב המאורגן היטב והתרבות החומרית שבו מעודדים אותה.
צליינים מהדהדים את הרגשות הללו באמצעות אינטראקציה שהם מקיימים עם הדרך, ובעיקר עם סימוני הדרך. דוגמה בולטת לכך היא כתובות גרפיטי שמופיעות על סימוני דרך בקמינו. כך, על אחד מהסימונים נכתב: "לך עם הזרם… סמוך על ליבך… הקמינו ידאג" (Follow the flow… trust the voice of your heart… Camino provides). הדבר משקף את האופן בו רגשות האמון והזרימה נוכחים במרחב מתוך הקשר והיחסים הפעילים שצליינים מקיימים עם הדרך, ולא "מונחתים" על הצליינים מלמעלה או נוכחים רק כחוויה אישית אצל כל צליין וצליין.
מבנה שמאפשר שחרור: לזרום בין גדות הנהר
במבט ראשון, נדמה שיש סתירה בין העובדה שמרחב הקמינו דה סנטיאגו מובנה, מאורגן ומנתב, לבין תחושת השחרור והחופש שצליינים מתארים שהם חווים. אך אני טוענת שהמבנה הוא בדיוק זה שמאפשר את הזרימה: כמו גדות נהר שמאפשרים למים לזרום ביניהם. על אף הציפייה שאנשים יטלו לידיהם את ההזדמנות להוביל את עצמם כדרך לחוות חופש, נדמה שכאשר הדבר מתאפשר – רבים דווקא בוחרים להיות מובלים על ידי המרחב וחווים את הדבר כמשחרר.
לסיכום, בעבודת התזה שלי ביקשתי להתחקות אחר היחסים הרגשיים בין צליינים למרחב הקמינו דה סנטיאגו. דרך סיפורים כמו זה של כריסטוף וצליינים רבים אחרים, גיליתי כי רבים מגיעים לקמינו בחיפוש אחר שחרור – ממחשבות, מדפוסים קודמים או מהצורך בשליטה, ומזהים בקמינו הזדמנות "לזרום" ולהשיג חוויה זו. אולם, כפי שהראיתי, היכולת "לזרום" אינה תוצר של בחירה אישית גרידא, אלא מתאפשרת הודות למרחב מובנה ומאורגן היטב שמעודד זאת. היחסים המתמשכים של צליינים עם מרחב זה יוצרים "מרחב של זרימה". הסימנים, השירותים והתשתית לאורך הדרך מייצרים סביבה שמזמינה צליינים להתמסר לתנועה פשוטה של צעידה, צעד אחר צעד. כך, באופן פרדוקסלי, דווקא המרחב המובנה והמנתב הוא שמאפשר את חוויית השחרור והזרימה האופיינית כל כך לקמינו דה סנטיאגו.
