רק היום

בעקבות המסה של ניצן רותם בתיאוריה וביקורת – על שיבה משבי, על מופעים שונים של טקסי מעבר אפשריים הסובבים את המעבר משבי החמאס לחופש בישראל, וכיצד כל טקס מעבר שכזה מייצר תנועה אחרת בחברה – בין שעתוק הסדר החברתי ויחסי הכוח לבין הזדמנות לשינוי ופריצת המוכר וההגמוני.

^{בתמונה דניאלה גלבוע שבה משבי החמאס. צילום: יוסי זמיר, מתוך שתיל סטוק.}

הם שבים הביתה. אבל מה זה אומר? 

בשבועות האחרונים אנחנו חוזים בעוד ועוד אנשים ששבים מעזה, משבי החמאס לאחר כמעט חמש מאות ימים מאז שנחטפו ונלקחו משטח ישראל. נתחקה אחר כתיבתה של הסוציולוגית ניצן רותם, שפרסמה מסה המבוססת על מאמר שעתיד לראות אור בגיליון הבא של כתב העת "תיאוריה וביקורת" על מופעים של שיבה משבי, על האנרגיה הטעונה בשיבה הזו ובמעבר בין עזה לישראל, המהווה "טקס מעבר" של חזרה לארץ.

צעד אחר צעד, דקה אחר דקה, עוקבים רבים מאזרחי ישראל (והעולם) אחר שחרור החטופים. תמונות הפלקט הופכות לבני אדם בשר ודם, ותנועתם נגמעת על ידי הצופים מבעד למסך בחרדה לשלומם ושקיקה לשובם המתממש. מהרגע שהם יוצאים מרכבי החמאס ועוברים לידי הצלב האדום, כל שלב ושלב מדווח – עכשיו הם פוגשים בכוחות צה"ל, עכשיו הם מגיעים לשטח ישראל, נפגשים עם משפחותיהם ברעים, מגיעים לבתי החולים. מילים כמו "עסקה", "חטופים" או "חיבוק" מהדהדות בערוצי החדשות, בעוד השבים מצולמים על ידי דובר צה"ל מתחבקים ארוכות, לבושים בבגדי טרנינג חדשים. השיבה מהשבי משודרת כ"טקס מעבר", מעזה לישראל, מהשבי לחופש, מהטראומה לשיקום.

הטראומה והחיבוק מהווים את טקס המעבר, המופץ כתמונה חדשותית. בשחרור הראשון גיבורות החיבוק הנוכחי הן בעיקר האמהות – חיבוק אם "לביאה" שאינו מנותק מ"ההיסטריה הנשית", דאגת אם שאינה בהכרח רציונלית או שוקלת את הטוב המשותף. בשבועיים האחרונים בלטו שני ההורים בשיבת התצפיתניות, ולאחר מכן שיבת הסב, שיבת האבות (אחד ללא ילדיו). בימים האחרונים הדגש על אמהות החטופים שוב חוזר לבלוט – כי המאבק על החטופים חוזר לקראת סיום שלב א' של העסקה.  

השיבה מהשבי נתפסת כתהליך פנים-קבוצתי, כמקרה אישי של הנשבה המטופל בבית החולים על ידי אנשי מקצוע, או כטראומה קולקטיבית המתרגמת את הרגשות החברתיים לרגש משתק ופסיבי. הטיפול בבתי החולים וייצוגם כסביבת האדם השב מן השבי מדמים "לידה מחדש", ומייצרים סביבה סטרילית – סטריליות המוחקת את האלימות בה נשבו ואת הסכנה שבחיים בשבי במהלך המלחמה הניטשת בין ישראל לחמאס על אדמת עזה, ואת קשיי השיקום הצפויים. בעקבות האנתרופולוג דון הנדלמן, ניצן מכנה את טקס המעבר של השיבה מעזה כטקס "ראי" – שתפקידו לשקף את השלטון ואת ההגמוני ולבטל פעולה חברתית המזמנת שינוי.

לפי הנדלמן, טקס הראי שונה מטקס ה"דגם", שמזמין את חברי הקבוצה להציג מציאות חלופית שתשפיע על המצב הקיים. כך למשל, טקסי שיבה בחברות מסורתיות הם טקסים יצירתיים הרבה יותר. טקסים שכאלו נותנים מקום להמחזת הקשיים או המוות, ומבטאים את הקונפליקטים שבניתוק האלים של חברי הקולקטיב ובנסיבות שיבתם. המענה המוסדי והטיפולי בשיבה מעזה חוסם פעולות שיכולות להשפיע על סדר היום ואינן נכנעות לתכתיבי השלטון – כמו למשל מסיבת העיתונאים של יוכבד ליפשיץ כששבה מן השבי, או סרטוני הטיקטוק שיצרו נערות ונערים ששבו מהשבי בעזה.

כל טקס מעבר שכזה, טקס ראי או טקס דגם, מייצר תנועה אחרת בתוך החברה. ניצן מציעה לנו לדמיין את החברה כמו יצור ביולוגי – שזקוק לאנרגיה כדי לפעול ולהשתנות. בשונה מאוכל ומים, האנרגיה שממריצה את החיות והחיוניות של החברה היא אנרגיה של אירועים, של שינויים במציאות. מהבחינה הזו, המלחמה היא זריקת אנרגיה רצינית. ובאמת, בשבועות והחודשים הראשונים של המלחמה ראינו את החיוניות החברתית, הסולידריות, ההתגייסות העצומה לשורות המילואים או להתנדבות בעורף (למשל: יוזמות חברתיות להכנת אוכל). גם הפסקת האש בסוף 2023 והשיבה מהשבי של הילדים והנשים נטענה באנרגיה – שנקטעה באחת עם החזרה ללחימה עצימה. ולאחר חמישה עשר חודשים, המלחמה גם אינה מטעינה עוד באנרגיה עבור רבים שלא רואים תכלית בלחימה ובהתיישבות בעזה.

באיזו אנרגיה תטען השיבה הנוכחית של אלו שנשבו בעזה? כיצד מנתחת ניצן את טקסי החיבוקים, מה תפקידם של בתי החולים וכיצד הטקסים האלו מנסים לצמצם את המחאה?

ראו את הטקסט המלא של רותם ניצן באתר תיאוריה וביקורת.

לקריאה נוספת:

איך החטיפה החליפה את השבי ומה זה עשה לנו כחברה באתר הארץ.