אנתרופולוגיה לשבת

אלירן ארזי כותב על מאמרו Ratting on the coca spirit or mastering exchange? Andoque negotiations of power and commodification between forest and market. המאמר בוחן תופעה חדשה בקרב האנדוקה, עם ילידי האמזונס הקולומביאני: מסחור אבקת הקוקה, שאותה באופן מסורתי לועסים הגברים מדי יום ובאירועים טקסיים על מנת להיטיב ולחשוב, לספר וללמוד מיתולוגיה, ולתקשר עם רוחות למטרות שונות, כולל כישוף וריפוי.

.

בשנים האחרונות האנדוקה, שנתונים מאז המאה ה-18 בקשרים כלכליים עם האדם הלבן, מוכרים את אבקת הקוקה לקרוביהם בערים, שבתורם מוכרים אותה ללקוחות לא-ילידיים, דוגמת אנתרופולוגים, סטודנטים, ועובדי ארגונים סביבתיים וממשלתיים שעובדים עם ילידים והתרגלו לצרוך את האבקה בביקוריהם באמזונס. 

בתחילת עבודת השדה שלי נתקלתי בגינויים רבים של מכירת הקוקה. המגנים נהגו לומר שכשמוכרים את הקוקה, הקשר של היצרן עם הרוח הקיימת בצמח הקוקה נפגם: אם הצרכן יחשוב או יעשה דברים שלא מוצאים חן בעיני הרוח, היא תתנקם ביצרן – היא תעזוב את הצמח ותפסיק לעזור לו להשיג את מטרותיו השונות. אולם בהמשך, שמתי לב שגם מגני המסחר בקוקה עוסקים בו. או אז הם הסבירו לי שהם נוקטים צעדים שונים להגן על הקשר עם רוח הקוקה, כמו הפרדה בין השדות המיועדים למסחר לבין אלו המיועדים לצריכה אישית וטקסית. אף על פי כן, נוכחתי שאנשים לא נוהגים להקפיד על הצעדים הללו. 

במאמר, אני בוחן את שיח האנדוקה על מסחור הקוקה כמימד שבו האנדוקה עורכים רפלקסיה על המעורבות שלהם בכלכלת השוק. בנוסף, אני בוחן את העמדה שלהם בין כלכלה זו לבין עולם היער, שהיצורים המאכלסים אותו—צמחים, חיות, סלעים ונהרות—נתפסים כפרסונות כמו-אנושיות שיכולות להיטיב עם בני האדם, ובעיקר להזיק להם. תפיסה זו לגבי טבע המציאות, הרווחת באמזונס הילידי, נקראת במחקר אנימיזם.

למרות שעמים ילידיים רבים באיזור זה סוחרים וסחרו לאורך השנים בצמחים וחיות שנתפסים כ"כמו-אנושיים" ובעלי עוצמה – בצורת בשר ציד ועורות חיות, צמחים פסיכואקטיביים כמו איאוסקה, הפרשות חיות כמו רעל צפרדע הקמבו, או עצים שנחטבים בהמוניהם—הופתעתי לגלות שאנתרופולוגים לא חקרו כיצד הילידים תופסים את ההשפעה של פעילויות מסחר כאלו על היחסים שלהם עם הישויות הלא-אנושיות הללו. 

במאמר, אני בוחן את המסחר בקוקה בתוך משולש יחסים שמורכב מהאנדוקה, רוח הקוקה והישויות הלא-אנושיות האחרות, והאדם הלבן. בעיני האנדוקה, צורת היחסים הרווחת ביותר בקוסמוס היא זו של טרף – כל אדם וישות מנסים לטרוף זה את זה ובכך להגדיל את גופם האישי או החברתי (המשפחה, הקהילה או הזן). בקוסמוס שבו אין אובייקטים אלא כולם סובייקטים בעלי אישיות, כוח וכוונה, הטרף פועל כחרב פיפיות – אין שום ערובה שהחיה שאכלת לא תאכל אותך מבפנים, בצורה של מחלה, מכאוב או תאונה שיארעו לך לאחר צריכתה. לכן, הצורה הנעלה ביותר של טרף היא ״ביות״ – הפיכת האחר ל״חיית מחמד״ שלך, כך שפעולותיו יסייעו לך לקדם את מטרותיך ויעצים את הפרסונה שלך. 

תרבות הקוקה של האנדוקה מוכוונת לביות הרוח הסוררת שמאנישה את הקוקה, להפוך אותה ל״חיית מחמד״ וכך לרתום את כוחה למטרותיהם. אולם הביות אינו תהליך פשוט ובלתי הפיך. מכירת הקוקה עשויה לחבל בתהליך הביות ולגרום לרוח הקוקה לצאת מכלל שליטה ולהפסיק לסייע ליצרן. על מנת להבין את הצעדים הרצויים שהאנדוקה מציינים שיש לנקוט על מנת להימנע ממצב זה, אני נדרש להבחנה האנתרופולוגית הקלאסית בין מתנות ובין סחורות—הראשונות מהוות אקסטנציה של כוונות היצרן ואישיותו, בעוד השניות הן אובייקטים נבדלים מיצרניהם. 

אני טוען שהפרדת השדות למכירה ולצריכה אישית וטקסית מכוננת חלק מצמחי הקוקה כמתנות וחלק מהם כסחורות. מכירת הקוקה שהוגדרה כסחורה לא תכתים את היחסים של היצרן עם הקוקה שהוגדרה כמתנה. בסוציו-קוסמולוגיה של האנדוקה, ההבחנה בין מתנות לבין סחורות מיתרגמת להבחנה בין חיות מחמד לבין ״יתומים״—קרובי חיתון של האדם, מצד אמו או בת זוגו, שנותרו ללא מנהיג ובעבר היו נמכרים לעבדות לאדם הלבן תמורת כלי מתכת נחשקים. מכירתם לא הייתה פוגעת באנדוקה מכיוון ש״יתומים״ הם חסרי כוח, שבסדר הדברים הרגיל מגולם במנהיג שחסר להם. 

לטענתי, הפתרון האידיאלי שדוגלים בו האנדוקה לסחר הקוקה הוא הגדרת צמחי הקוקה שמהם מוכנה האבקה הנמכרת כ״יתומים״ (סחורות), שהמסחר בהם לא מפריע לביות צמחי הקוקה האחרים כ״חיות מחמד״ ולהגדרת שאר הקוקה כמתנות. כמובן שהאנדוקה לא מעוניינים להגדיר את כל הקוקה כסחורות – הם צריכים גם לשמור על חלק מהקוקה כמתנות, או חיות מחמד, שבאמצעות צריכתם היומיומית או הטקסית עם בני אדם אחרים ועם רוחות היער, הם יוכלו להשפיע על ישויות אנושיות ולא-אנושיות אלה. יתרה מזאת, מתן קוקה לאדם הלבן נמצא כבר במיתולוגיה האנדוקה, ואינו תופעה חדשה כלל, אם כי במיתולוגיה הקוקה ניתנת כ״מתנה״, על מנת לפייס את האדם הלבן ולהפכו מאויב לשותף סחר. במלים אחרות, האנדוקה מזהים את היתרונות שטמונים בסחר הקוקה כדי להשפיע על גורמים לא-ילידיים שלהם השפעה על חייהם, כמו אנתרופולוגים ונציגי שטח של משרדי ממשלה שונים. 

עם זאת, אני מראה שהאנדוקה לא ממצים עד תומה אף אפשרות – לא את אופציית הסחורות/יתומים ולא את אופציית המתנות/חיות מחמד – הימנעות מפעולה שבעצמה נובעת ממשבר התפוררות סמכות, לכידות חברתית, ותחושת חוסר אונים מתמשכים בקרב האנדוקה, בעקבות רצח עם וזעזועים רבים שחוו במאה השנים האחרונות. אף על פי כן, השיח וחוסר הנחת של האנדוקה בנוגע לפעילות הסחר בקוקה מהווים כר פורה לבחור את מושג המסחור (קומודיפיקציה) כתהליך שבו מוצרים וישויות עוברים סטנדרטיזציה ונהיים צפויים יותר, לטוב ולרע – יותר ״יתומים״ ופחות ״חיות מחמד״ – וההשלכות של המסחור על היכולת של אלו שסוחרים בהם עצמם להיות בלתי-צפויים – לאחוז בכוח שיאפשר להם לפעול כאוות נפשם.   

עוד בנושא: