עבודת שדה

הקרבה שבין האנתרופולוגית והאנתרופולוג לשדה המחקר שלו גדולה – ונמצאת על הגבול העדין שבין היטמעות והתבוננות על העולם דרך נקודת מבטם של הנחקרים, לבין הזרה וצעידה קלה אחורנית – המאפשרות את הניתוח האנתרופולוגי. כיוצא מכך, העבודה האתנוגרפית כוללת שהייה ממושכת בשדה, משך זמן המאפשר קרבה והבנה של התרבות. אחת השאלות העולות מאופי עבודת השדה, היא מתי השהייה הזו מסתיימת? מתי מגיע הזמן בו בוחר.ת האנתרופולוג.ית לקום ולעזוב את שדה המחקר, וכיצד פרידה שכזו נראית? 

מתוך השאלות הללו, בחרנו לעסוק הפעם בחוויה של סוף עבודת השדה, רטרוספקטיבה על השדה שהאנתרופולוג.ית יצא.ה ממנו, אבל ופרידה משדה המחקר. פנינו לאנתרופולוגיות ואנתרופולוגים מהאקדמיה הישראלית ושאלנו אותן.ם – איך יודעים מתי לצאת מהשדה? מה היא חווית הפרידה ממנו?

קיבלנו תשובות וסיפורים משלמה גוזמן כרמלי, יעל עשור, אלירן ארזי, ליאור בסרמן נבון, תמר אלאור, פנינה מוצפי-האלר ולירון שני, אשר שיתפו אותנו במחשבות על הפרידה משדה המחקר, ובשאלות האם יש בכלל דבר כזה – לעזוב את השדה?

*

ד"ר שלמה גוזמן כרמלי (אוניברסיטת בר אילן וחבר צוות בחברת האדם), אשר מחקריו עוסקים בטקסט וחברה, אתנוגרפיה של קהילות יהודיות, אנתרופולוגיה של ידע ואוריינות, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה של הדת ושל היהדות, אנתרופולוגיה של מחקר רפואי, קהילות מתבדלות וריפוי טקסי, מספר – 

מי אמר שנפרדים מהשדה?

אגדה אנתרופולוגית ידועה למדי מספרת על מפגש בין סטודנט להוד גדולתו האנתרופולוג הבריטי אוונס פריצ'ארד, אחד מהאנתרופולוגים הבולטים של המאה ה20. באחד מהמפגשים השנתיים, כנראה של האגודה האנתרופולוגית האמריקנית, הרים הסטודנט את ידו בעדינות ושאל: "פרופ' פריצ'ארד אתה ממשיך לספר לנו על האזנדה, והנואר, וכבר עברו שנים רבות מאז עבודת השדה שלך". סר, ד"ר, פרופסור, אדוארד אוונס-פריצ'רד הביט בו בקרירות, ואמר: "נו, הרי כמובן, אני מכיר אותם". מעבר להפגנת היהירות האקדמית הקולוניאליסטית, זו המנכסת לעצמה גם את תודעת הנחקרים, ולתמיד, כן אפשר להבין למה הנואר והאזנדה המשיכו לחיות בראשו של אוונס-פריצ'רד שנים אחרי שחזר מאפריקה, כשהמשיך לדבר על המחקר שלו שוב ושוב. אולי שנים רבות מדי אחרי.

למה אני נזכר עכשיו באנקדוטה הזו? כי כבר לא מעט שדות עזבתי, כל עזיבה והסיפור שלה. לפעמים זו אמירה של המנחה: "היית שם מספיק, והמלגה עוד מעט נגמרת, שב כבר לכתוב משהו". לפעמים אתה מרגיש שאתה כבר מבין מה יש לך להגיד, ולפעמים נולדים לך תאומים, וזהו, כל מציאות החיים שהכרת נזרקת מהחלון ואתה מחליף חיתולים בלופ. גם שדות המחקר שלנו לא נטועים בתוך מציאות סטטית, הם משתנים כל הזמן. ולא מן הנמנע שבשל ההיריון הפילי הארוך המלווה מאמרים אקדמיים לפני שהם יוצאים לעולם השדה שלנו כבר יהיה שונה מהתיאור האתנוגרפי שלו כבר ברגע שיצא הפרסום.

השדות שהיו לי, השדות שלי (זה כבר נשמע כמו שיר של שלמה ארצי לא?) כבר השתנו. חסידות תולדות אהרון משתנה עם הזמן, נעה בין התבדלות לקשרים עם ירושלים, בית שמש, בורו פארק, וקריית יואל ניו יורק. ישיבת בינה עליה כתבתי כבר בטח שונה לחלוטין, לפי מה שהבנתי אפילו הפסיקו ללמוד שם עם דפי מקורות, אחת מנקודות הביקורת הבודדות שלי על הלימוד בישיבה בה כל כך אהבתי לבקר. חלק מהמקובלים איתם ישבתי, שטיפלו שעות במאמינים שהגיעו לבקש עצה וברכה כבר הלכו לעולמם, ומשמשים עכשיו מליצי יושר על עם ישראל בעולמות עליונים, ואיני יודע מי החליף אותם ומקשיב. ולאלול, בית המדרש המעורב, החילוני-דתי, אותו פקדתי בנערותי, ואח"כ כסטודנט, אליו אני תמיד רוצה לחזור, אבל הבניין ההיסטורי בו שכן בית המדרש כבר הפך לעוד פרויקט יוקרה ירושלמי לדיירי חו"ל, ריק ומפונפן. ואני פשוט פוחד לבקר בבית המדרש החדש ולראות שכבר הכל בעצם השתנה.

ויש כמובן לא מעט שנותר כשהיה.

הלכה למעשה אנתרופולוגים מתעדים מקטעים שבירים של הוויה אנושית, רגעים בודדים בשצף החיים שאחרת היו נעלמים לחלוטין. מקפיאים לרגע את הזמן. והחוויה של עבודת שדה היא כל כך חזקה, כל כך עוטפת, וכה שונה מכל כלי המחקר האחרים שהיא ממשיכה ללוות אותנו שנים ארוכות. התצפיות שלנו ממשיכות להתקיים ביומן השדה, ובטקסטים שיצרנו, וכתוצאה מכך, למרות שאנחנו עוזבים שדות מחקר שוב ושוב במהלך הקריירה, אנחנו במקביל גם לא מצליחים לעזוב אותם לגמרי אף פעם.

*

ד״ר יעל עשור (עמיתת מרטין בובר באוניברסיטה העברית) עוסקת בחקר ההיבטים החברתיים והפוליטיים של מערכת הרפואה בישראל ושל כלכלת הבריאות הבינלאומית. מחקר הדוקטורט שלה (UCLA, 2020) בחן איך אידיאל אתי של "אובייקטיביות" עיצב את תהליכי העבודה של ועדת סל התרופות בישראל. יעל מספרת – 

בסוף פברואר 2018, שמעתי שאלכסנדרה נפטרה. הילדה המתוקה שלה אני קוראת כאן אלכסנדרה הייתה ילדה קטנה עם שיער חלק ופוני עד לעיניים. היה לה פאוץ' כרוך סביב מותניה וכשהיא הייתה מחייכת העיניים שלה היו נמתחות כלפי מעלה ומאירות את הכל. היא הייתה ילדה בת 11 עם מחלת ניוון שרירים סופנית. במהלך מחזור הדיונים של ועדת סל התרופות שהסתיים חודש מוקדם יותר, הועדה החליטה להכניס לסל את התרופה שאלכסנדרה הייתה זקוקה לה, אבל ישנה עוד תקופה קצרה בין מועד ההחלטות של ועדת הסל ועד שהן יכולות להכנס לתוקף. חלון הזמן הזה היה מאוחר מדי עבורה. אלכסנדרה מתה מוות שייתכן והיה נמנע לו ועדת הסל הייתה מסיימת את דיוניה בזמן ולא נגררת לאיחור שנוצר באותה השנה.

שבועיים לאחר מכן, במוצאי חג הפורים, נפטר איל. איל היה אחד מהאנשים הראשונים שאליהם התחברתי בעבודת השדה שלי, והפך עם הזמן לחבר אהוב (איל הרשה לי, מבעוד מועד, להשתמש בשמו האמיתי. בהמשך טיעונה של אריקה וייס על האתיקה של השימוש בשמות האמיתיים של נחקרינו כשהם חפצים בכך, אני בוחרת לעשות זאת כאן). את איל הכרתי כשבאחת מהפעמים שבהם היו לי קשיי גישה לעבודת השדה בועדת הסל. באותה העת, פניתי לליווי של מאבק החולים במחלקה ההמטו-אונקולוגית לילדים בבית החולים הדסה, שנסגרה בגלל חילוקי דעות בין הצוות להנהלה ולמשרד הבריאות. איל לקח חלק באותו המאבק, אבל זמן מה לאחר מכן הוא חלה שוב בסרטן בעצמו.

איל ואלכסנדרה לא היו היחידים מבין האנשים שליוויתי לאורך עבודת השדה שלי ונפטרו, אבל המוות שלהם היה כנראה מה שהגדיש את הסאה. באותה התקופה, כבר זיהיתי בתוכי תחושה הולכת וגוברת שאני כבר לא מצליחה להיות במקום מספיק סקרן כלפי שדה המחקר שלי. הרגשתי שאני לא מקשיבה לנחקרים שלי באותו הקשב ובאותה האמפתיה כפי שהייתי רוצה. וכך, כשנה לאחר שהתחלתי את הליווי האינטנסיבי של מחזור ועדת הסל לאותה השנה, הבנתי שאני צריכה לתפוס מרחק. למזלי, זה היה בדיוק חג הפסח, ואני ובן זוגי, אז נטולי ילדים, יכולנו לצאת לטיול בחלק מהקמינו סנטיאגו, שביל הצליינים שחוצה את צפון ספרד. ההליכה בשביל הייתה הדרך שלי להיפרד מתקופת עבודת השדה ולייצר מרחב רגשי ומחשבתי לשלב המחקר החדש. עם זאת, במיוחד בהינתן שהשדה הזה נותר קרוב לבית, מעולם לא עזבתי אותו לגמרי. אני עדיין נפגשת עם חלק מהאנשים שליוויתי, עוקבת אחר מעשיהם ואחרי הנעשה בועדת הסל, ולפעמים גם מעורבת בנעשה בה באופן יותר אינטנסיבי. נדמה לי שגם זה התאפשר בזכות החיץ הזה שנתתי לעצמי, בין אותם חודשים אינטנסיביים של שקיעה מלאה אל תוך השדה, והחיים שלאחר מכן.  

*

ד"ר אלירן ארזי, אשר חקר את תפיסות הכוח והמקום בקרב קבוצה ילידית באמזונס הקולומביאני, מספר – 

בערבים האחרונים, הלכתי ללעוס קוקה עם הגברים, ושמחתי שבקרוב אפסיק עם ההרגל הזה. הרגשתי כבר איך השיניים שלי הולכות ומצהיבות מהאבקה הירוקה הזו. ובכלל, לעיסתה של האבקה הזו, שמקושרת כל כך לזקנה בשיח האנדוקה התחברה אצלי לתפיסה שאני הולך ונהיה שדוף יותר בשדה, הולך ומזקין, מאפיר, מידלדל ומתקמט. חיכיתי כבר לחדול מההרגל הזה, חיכיתי להיפלט מהמקום שבשבילו הרגשתי שנפלטתי מהציביליזציה. 

בכל השיחות האחרונות שניהלתי אנשים שאלו אותי מתי אחזור. ״תוך שנתיים,״ אמרתי, אבל הרגשתי שאני משקר, ולמעשה, שיקרתי באותו הרגע – לא התכוונתי לחזור לעולם. ״טוב מאוד,״ כולם השיבו, ואני הרגשתי שאני מוליך אותם שולל, אם כי גם כבר פשוט רציתי להיעלם משם כבר.  

ביקשתי מחזוס מיגל, האדם שעזר לי להוריד את התיקים שלי ממסלול הנחיתה שעל ראש הגבעה ביום הגעתי לשמורה, שיעזור לי לעלות אותם לשם ביום הטיסה החוצה. כשהגענו לראש הגבעה ויכלתי להירשם כבר אצל סוחרי הדגים שמתפעלים את הטיסות, חלצתי את המגפיים שלי ונתתי לו אותן. ״מתי תחזור?״ הוא שאל, ונתן לי כף קוקה. ״תוך שנתיים,״ שיקרתי ולעסתי את הקוקה האחרונה בשדה. 

אבל כשכבר ישבתי בתוך המטוס והמראתי מעל השמורה, מעפיל מעל מפל אררקווארה האימתני והיפהיפה, חג מעל היער האינסופי, ידעתי שהשקר היה להתחייבות. מקץ תקופה של התאוששות מהשדה חזרתי לביקור לאחר שנתיים בדיוק, ובפעם ההיא קניתי כמות עצומה של קוקה שסייעה לי לנתח ולכתוב את כל מה שחוויתי ולמדתי שם באותה השנה הדחוסה, המחכימה.

*

ד"ר ליאור בסרמן-נבון, (כיום חוקרת במכון ברוקדיל), אשר כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על "ההירכיה של ידע ויצירה של בורות במקרה הבוחן של תופעת השפיכה הנשית", מספרת –

מכוון שחקרתי שפיכה נשית כתופעה ואת הביטויים שלה במרחבים תרבותיים שונים, הגבולות של השדה שלי אף פעם לא היה באמת ברורים. לאורך כל המחקר הרגשתי שקצת חסר לי ״שדה״ וקנאתי בחוקרים סביבי שהיה להם מרחב ברור ומוגדר. מקום שממנו הם יכולים ללכת ואליו לשוב. המקומות הקרובים ביותר שהיו לי לשדה מובחן היו הסדנאות על שפיכה נשית, אבל גם הן לא הוו מרחב אחיד.

לכן לגבי שאלת העזיבה של השדה, כמאמר הקלישאה, הגעתי לנקודה שבה הרגשתי שאני מקבלת תשובות דומות לשאלות ששאלתי ולסוגיות שעסקתי בהן, ושיכולתי באותו השלב להרכיב סיפור שלם, עם נרטיב קוהרנטי. כשהגעתי להבנה הזו, הפסקתי ללכת לסדנאות והפסקתי לראיין באופן יזום נשים שחוו שפיכה נשית.

עם זאת, החוויה שלי של מחקר בבית ללא גבולות ברורים, לא אפשרה לי ״באמת״ לעזוב את השדה או לשדה לעזוב אותי. אמנם הפסקתי לאסוף מידע באופן פרו-אקטיבי בשביל הסיפור הספציפי שרציתי לספר, אבל לא באמת הפסקתי לבחון כל מאמר מדעי חדש שיצא על התופעה, לשמוע עוד ועוד סיפורים של נשים ששיתפו אותי בחוויות שלהן וללמוד מהן מחדש על בורות ושפיכה נשית.

מבחינתי, הנקודה הכי קרובה לעזיבת השדה שהרגשתי הייתה ברגע שבו המחקר שלי יצא החוצה, בלי יכולת לעבד עוד את הסיפור, בין אם בפרסום הדוקטורט בשלב ראשון ובין אם בפרסום המאמרים מתוכו בשלב השני. במקביל, עם כל פרסום שמעתי כתגובה עוד ועוד סיפורים שהאירו באור חדש את הממצאים והמסקנות שלי. 

אני חושבת שעבור הרבה מחקרים אתנוגרפיים שעוסקים בתופעה, קשה ״לצאת מהשדה״ באופן שלם ומוחלט. הוא תמיד מהדהד ברקע. אולי הוא נעזב כשמפסיק העניין בו. לצד זאת, ברמה החוויה, הרגשתי הקלה מעצם הריחוק מהשדה. עבודת שדה בנושא מיניות, בעיקר כזו הנעשית דרך הגוף, מלווה גם בקשיים ומורכבויות. ההתרחקות מהשדה אפשרה לי מרחב לרפלקציה ואוורור שהייתי זקוקה לו. 

*

פרופ׳ תמר אלאור (האוניברסיטה העברית) שמחקריה התמקדו בתרבות חומרית ובצומת המחברת בין מגדר, ידע ודת תוך התמקדות בנשים חרדיות ודתיות, מספרת –

מחול אחרון ופרידה (מ.קונדרה)

ירושלים 2019

הביטו בה בשרה, ראו איך אישה בת חמישים ותשע, אימא לאחד עשר ילדים וסבתא לרבים אחרים, מובלת בידי שתי נשים אל חופתה. תתקשו לראות את פניה כי הם מכוסים בהינומה אטומה המאפשרת לה לראות רק את כפות רגליה, ולסמוך של אחותה האוחזת בימינה ועל גיסתה לעתיד מן הצד השני. שעות ספורות קודם לכן אספתי אותה מביתה הסמוך לשלי בתל אביב, ויצאנו לדרך. עולות לירושלים ב 443 בגשם של חודש מרץ. שרה לידי לבושה היטב. הטרולי שלה מאחור, בידה תיק עור משובח שקניתי לה לכבוד נישואיה. הלילה היא עומדת לחלוק את מיטתה עם גבר זר. כמעט זר. כמו שעשתה לפני ארבעים שנה. עשר שנים החזיקה מעמד כאלמנה עד שהתרצתה. חיכתה לחתן את אחרונת בנותיה.

אני מחנה את המכונית מתחת לאולם החתונות הקטן בשכונת גאולה. מתבוננת בה ואומרת. אשעין לך את מסעד הכיסא לאחור, יש לנו עוד חצי שעה עד המועד, אלך לטייל כאן ברחובות ואחפש את ביתה של דודה מרים אותו היינו נוהגים לפקוד בילדותי. עיצמי עיניים, אבוא לקרוא לך.

באולם פנימה נלקחה לקומה העליונה ואני הצטרפתי לשולחן המשפחתי העגול שאכלסו בנותיה וכלותיה.  נחומה רבקה הגדולה היתה בת שש כשהתחלתי את עבודת המחקר, דבוירה'לה היתה בת שנתיים ופרידה לאה רק נולדה. עכשיו הן מחתנות את אימא. בתום החופה הארוכה במיוחד נפנתה לחיבוקים ונשיקות. במעגל הריקודים שעשינו לה יצרתי לרגע קשר עין פרטי איתה בתוך ההמון. הסטתי את הראש לכיוון הצד של הגברים בו היה חתנה והרמתי אגודל. היא צחקה. טעמתי משהו מהתקרובת המקובלת , נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה. "היה לו שכל ורגש לקחת לנו שני לילות במלון אחרי החופה" אמרה לי כשנפרדנו "גם ככה קשה להיכנס לבית שהיה של אישה אחרת".

*

פרופ׳ פנינה מוצפי-האלר (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון),  אשר חקרה מגדר, אתניות, יחסי כוח ועוד  (ספרה האחרון:  שחורדיניות: לקראת אנתרופולוגיה פמיניסטית בישראל, פורסם בשנה שעברה)  מספרת – 

התבקשתי לכתוב על "החוויה של סוף עבודת השדה, רטרוספקטיבה על השדה שיצאתי ממנו, ואבל ופרידה ממנו". אבל אני מוצאת שאני ממשיכה לחזור לבוצוואנה שם עשיתי את עבודת השדה מעצבת החיים שלי לקראת הדוקטורט בתחילת שנות השמונים. עזבתי את "השדה" אחרי חמישה עשר חודשים בסוף ינואר 84 וחזרתי לשם בפעם הראשונה ב93 ושוב כמעט כל עשור מאז. אז ברור שאין פה סוף חד ומוגדר.

יש פה שיבות לאותו אתר שאליו אני חוזרת כמו לאהבה ראשונה. בין לבין עושה עבודות ממושכות בישראל ובהודו, עוברת יבשות, מגדלת ילדים, מפרסמת מאמרים, מלמדת, ולומדת תוך כדי תנועה כיצד להיות חוקרת פמיניסטית. במרכזו של התהליך של מחקר וכתיבה פמיניסטית עומד היחס המפרק את המונח "שדה" ושל "חוקר.ת" שעוזבת, נפרדת כאילו היה זה אירוע חד פעמי. במקום "שדה מחקר" שממנו נפרדים אני רואה אנשים ויחסים שמתמשכים והדדיות של מפגשים. 

כמובן שאוכל לתאר את רגע הפרידה הראשון שבו ידעתי שאני חוזרת לבוסטון וחילקתי את כל רכושי המועט לחברותי בכפר (יצאתי ממש רק בבגדי לעורי), שבו תהיתי מה בעצם למדתי במהלך אותם חודשים מרתקים, ולא ידעתי מה אכתוב על חווית החיים המשמעותית שאותה הייתי אמורה לתאר דרך מסד של "נתונים אמפיריים", "שאלות מחקר" ו"תיאוריות" מסגרת ששללה כל אפשרות של דיבור על אנשים ורגשות וחוויות משנות חיים. 

ארבעה עשורים מאוחר יותר אני כותבת ספר שמשתחרר מהתכתיבים הצרים של האקדמיה שאותם פרעתי רק חלקית בעבודתי עד כה, ומדברת על היחסים שלי עם האנשים שאותם פגשתי אז, חלקם היו ילדים והיום הם בוגרים, הורים לילדים, אזרחים במדינה ששינתה את פניה במהלך השנים. 

דרך כתיבה על המפגשים הללו ותוך כדי רפלקסיה עמוקה שאני מבצעת בכתיבה העכשווית הזו אני מציעה חשיפה למציאות חברתית משתנה שעיצבה דפוסי חיים, שלהם ושלי. בספרי הראשון שהתפרסם ב 2002 הצבתי את השאלה האם המציאות השתנתה או שהמסגרת התיאורטית השונה שמתוכה בחנתי את המציאות עיצבה שאלות שונות ולא הכניסה חומרים לתוך הניתוח. היום אני מתארת היסטוריה חברתית דרך מעקב אינטימי אחר אותם אנשים שאותם אני ממשיכה לפגוש ודרך ההתכתבות הרציפה שלנו ברשתות חברתיות. וכך יוצא שאני הופכת להיות מי שמחזיקה את זיכרונות הילדות שלהם, מי שמדברת על מציאות שהדור שצמח במאה הזו אינו מכיר. 

בינואר הקרוב אחזור למסע שורשים פרטי שבו אקח את שני בני הבוגרים למשפחה האפריקאית שלי. האם המסע הזה יהיה מסע הפרידה או תחילתו של מסע חדש המחבר את ילדי עם ילדי האנשים שאותם פגשתי כתלמידת דוקטורט צעירה לפני עשורים?

*

ד"ר עמרי גרינברג (עמית מרטין בובר באוניברסיטה העברית) הוא אנתרופולוג פוליטי-משפטי ותרבותי-חברותי, שחוקר ייצוגים של אלימות – בעיקר אפני ההפקה של עדויות זכויות אדם, המעבר של חומרים אלו בין ארגונים לא-ממשלתיים למדינה, ופרקטיקות ההפצה של גורמים מתווכים כגון מדיה ואמנות, מספר –

לא באמת יוצאים מהשדה, ואם כן זה לוקח שנים ובהדרגה. כן יוצאים מעמדת התצפית משתתף, וכאן חשוב לחדד שעבודת שדה יכולה להתקיים בלי תצפית משתתף (אבל ההפך לא נכון). אז אני עדיין לא יצאתי מהשדה, לא באמת – לא מהמחקר דוקטורט, ואפילו לא מהמחקר מ.א. שבו לא היה ממש היבט של תצפית משתתף ואני עדיין מרגיש מחויבות לו. יש פרידה מסוימת כשמגיעים/ות לסוף הכאילו פורמאלי של תקופת התצפית משתתף, אבל יש היבטים של מחקר השדה שנגררים הלאה, ואז עוד סוג של פרידה כשמבינים/ות שצריך להפסיק גם עם רוב האירועים הכאילו קטנים שמתעקשים/ות להמשיך להגיע אליהם, ובכל זאת מבלבלים/ות ומעמיסים/ות בשלבי כתיבה כי משהו נשאר פרום ומצטבר. אבל גם אחרי הפרידות ההדרגתיות האלה, לא יוצאים/ות מהשדה.

אני לא בטוח אם זו חוויה שמאפיינת במיוחד חוקרים/ות מישראל שעושים/ות מחקר שדה בישראל, אבל אני די בטוח שזה יחסית נפוץ במיוחד מבחינתנו, לפחות במעגל האנתרופולוגים/ות הדי מגוון שאני מכיר (כולל מחקרים על קהילות דתיות, מערכות רפואיות, ובטח באקטיביזם). החוסר אפשרות לצאת באמת כרוך גם בהישארות במרחב קרוב, באי-אפשרות להתרחק באמת (לעומת המודל ה״קלאסי״ של חוקר/ת מאי שם בצפון הגלובאלי שהגיעו לאי שם בדרום הגלובאלי לפרק זמן נתון ותחום), וגם בשורשים מסוימים שלעתים הוכו עוד לפני שלב המחקר ולעתים הספיקו להפוך עבותים דרך האינטנסיביות הרגשית והאחרת של חוויית תצפית המשתתף/פת.

ואולי יש משהו בהתגלגלות הזו שהוא נכון יותר, למרות שגם קשה יותר: יש פרספקטיבה ייחודית למדי שנגלית במרחק שאחרי הפרידה-אבל מבלי לצאת, ויש חיבורים אישיים-חברתיים שלא טבעי (מבחינתי לפחות) ״פשוט״ ״לתת״ להם להתפוגג. חלקם יתפוגגו מעצמם, אחרים נשארים. אבל (mourning), אם יש, נדמה לי כהתמודדות פחות עם הפרידה עצמה ויותר כהפנמה כואבת של הכפילות שתצפית המשתתף דורשת מאיתנו. הפרידה מחייבת אותנו להתבונן באופן ישיר במיוחד בכפילות הזו: הרי לא לגמרי היינו חלק מהשדה הזה, והנה אנחנו ממשיכים/ות ממנו הלאה למרות שנמשיך לעסוק בו (עוד ועוד ועוד). הסתירות האלו מעוררות עצב שמחייב עבודת-אבל (ממש במובן הפרוידיאני), בין אם התהליך יבוא לידי ביטוי בתוצרי הכתיבה או לא.

*

ד״ר לירון שני, (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר צוות בחברת האדם), אשר מחקריו התמקדו בין השאר באנתרופולוגיה של סביבה, מדע וחקלאות והיחסים בין האנושי והלא אנושי, מספר – 

על השדה שלא נגמר. 

מחקר הדוקטורט שלי (והספר שבעקבותיו) היה על המושבים בערבה התיכונה, מקום שבו גדלתי ושבו הורי וחברי עדיין מתגוררים. כלומר, אנתרופולוגיה בבית במלוא מובן המילה. אומנם אני כבר לא גר שם, אבל עדיין מבקר בערבה הרבה מאוד. אז האם בכלל אפשר לעזוב את שדה כזה?

אומנם הדוקטורט נגמר, אבל הערבה מבחינתי היא עדיין שדה עשיר ומרתק על סוגיות רבות. כל ביקור בערבה הוא בעצם המשך עבודת השדה, כל הליכה לבריכה עם הילדים או מפגש עם חברים מהאזור הוא חלק מאתנוגרפיה. הנושאים אומנם משתנים – מאבקים סביבתיים, תשתיות חקלאיות, סוגיות של מים, חינוך ולאומיות, אנרגיה מתחדשת, ׳פרלמנטים׳ חקלאים ועוד – אבל השדה עדיין שם. יותר מזה, מאחר וחלק מהשחקנים בשדה קראו את העבודת והפרסומים שלי, או שמעו הרצאות שנתתי במקום על העבודה שלי, כל ביקור מחודש בשדה, גורם לאנשים שונים לנסות לעניין אותי בנושאים חדשים שנראים להם רלוונטים, או שלדעתם שווים מחקר אנתרופולוגי.

לפעמים כאשר אני נמצא באירוע חברתי בערבה חלק אומרים, חצי בצחוק, שצריך להיזהר במה שאומרים לי כי אני בטח אשתמש בזה למחקרים הבאים שלי. היום כבר מזמינים אותי לתת הרצאות באירועים וכנסים בערבה. אירועים אלו הופכים בעצמם לחלק מעבודת השדה שלי. כך שאני בעצמי כבר שחקן בשדה. 

אז אף פעם בעצם לא יצאתי מהשדה בערבה, והגבולות בין החיים האישיים למחקר, שכבר קודם לא תמיד היו קיימים במקרה שלי, ממשיכים להיות נזילים ולא תמיד ברורים. לא תמיד ברור עד כמה זה רעיון טוב… 

*

לכתבות הקודמות במדור: