מי השחקנים ברשת?
רותם קליגר כותבת #סמלי_מפתח והפעם – שחקנים ברשת (Actants) לפי ברונו לאטור. בכתיבתו עסק לאטור בתפקיד החברתי-תרבותי של הלא-אנושי, על הקשר בינם לאנושי ועל האופן בו הם משפיעים על סביבתם.
דמיינו אקדח מונח על שולחן.
האם מדובר באובייקט נייטרלי? האם יש באקדח את אותן התכונות כמו של עוגה, בקבוק או עיפרון?
ואולי בעצם – אם האקדח הוא אובייקט, אז אין לו תכונות בכלל?
ואם אדם אוחז באקדח הזה, האם משהו באדם משתנה? האם הוא נשאר בדיוק אותו האדם?
האם האקדח משתנה? האם הוא אותו האקדח כאשר הוא מונח על השולחן, בתוך מגירה או בין אצבעותיו הגמישות של האדם?
ברונו לאטור, שהיה פילוסוף, סוציולוג ואנתרופולוג צרפתי שאל את השאלות האלה במטרה להבין את טיב היחסים בין אנשים לישויות לא אנושיות סביבם (חפצים, צמחים ובעלי חיים). הגישה שהוא הציע התייחסה לסוכנות או ל"הזמנה לפעולה" אשר גלומה בתוך מה שהתרגלנו לתפוס כאובייקטים דוממים וחסרי נשמה (כמו האקדח).
אחרי שנים שבהם בני האדם מיינו את המציאות לקטגוריות: חי, צומח, דומם, לאטור טען שגם חפצים, ובוודאי צמחים ובעלי חיים הם "שחקנים" (Actants) בעלי חשיבות, שמרכיבים את רשת הקשרים החברתיים-תרבותיים שלנו ומשפיעים ומעצבים את המציאות בה אנו חיים. יותר מזה, הוא טען שאי אפשר להפריד את עצמנו (בני האדם) מהם (חפצים, צמחים, בעלי חיים) כל כך בקלות.
כדי להבין את התפיסה של לאטור קצת יותר טוב, נחזור רגע בזמן אל שנות ה-60, אז הגישה השולטת באנתרופולוגיה הייתה כמעט הפוכה; הגישה הסטרוקטורלית, בהובלת קלוד לוי-שטראוס. לפי גישה זו כדי להבין חברות אנושיות, עלינו להתבונן בדרך שבה אנשים ממיינים את המציאות לקטגוריות נפרדות. ובעיקר – להפכים. למשל: שחורים לעומת לבנים, נשים לעומת גברים, בעלי חיים לעומת בני אדם וטבע לעומת תרבות. בגישה הזאת, החלוקות הבינאריות (הסטרוקטורות) הן הבסיס להבנת החברה האנושית.
אולם לאטור (וחוקרים נוספים) התנגד לגישה הסטרוקטורליסטית. הוא טען שהחלוקות הדיכוטומיות האלו מאפיינות בעיקר את החברה המודרנית- מערבית שהתרגלה להסתכל על יצורים לא אנושיים (כמו צמחים ובעלי חיים) כמו על סופרמרקט של משאבים; כאילו כל מטרתם של אובייקטים לא אנושיים היא לשרת את בני האדם ולהישלט על ידם. זאת לעומת חברות פרה-מודרניות כמו קבוצות של ציידים לקטים אשר תופסות עצמן כחלק בלתי נפרד מהטבע. הן רואות חשיבות בקשרים עם בעלי החיים, הצמחים ואפילו האבנים, הנהרות וההרים סביבן.
בספרו "מעולם לא היינו מודרנים" לאטור הסביר שהמציאות מלאה ב"שחקנים ברשת", יצורים שמאתגרים את החלוקות והמיונים לקטגוריות מובחנות ובפרט את ההפרדה הגסה בין טבע לתרבות. לפיו, אובייקט הופך ל-Actant (שחקן פעיל ברשת) ברגע שהתשובה לשאלה – "האם האויבקט הזה מייצר הבדל?" היא חיובית. לדוגמה, חשבו על אדם שחוזר לביתו אחרי יום ארוך בעבודה, בדרכו הוא נתקל בפרח יפה ומחליט להביא אותו הביתה לאשתו. מכאן מתגלגל תסריט שלם שבמרכזו הפרח (תגובת האישה, מגע ידיה על עלי הכותרת, שינוי מצב הרוח שלה וכן הלאה). לולא הפרח שלכד את עינו של האיש, הסיטואציה כולה הייתה נראית אחרת. האם הפרח יצר הבדל? התשובה היא כן.
נעלה מדרגה לדוגמה קצת יותר מורכבת: זוכרים את האקדח? הוא עשוי מחומרים שונים כמו פלסטיק ומתכת שמישהו היה צריך למצוא, לעבד, לרתך, להדביק ולעצב, מישהו אחר היה צריך למכור ולבסוף מישהו קנה ואולי אף ירה בו. האקדח יצר שרשרת של קשרים בין המקומות השונים בהם הוא נבנה ועבר, הוא השפיע על מחשבותיהם של האנשים השונים שנגעו בו ואולי אף על מותו של אדם מסוים – בקצה המשוואה.
האם זה אומר שלאקדח יש נשמה? אולי האקדח אשם והיורה חף מפשע? כמובן שלא. לאטור רק מציע לנו לקחת את האקדח בחשבון, כשחקן חשוב בתוך הרשת הסבוכה של המציאות החברתית. הוא לא רק עצם דומם, אלא חלק מהמערכת החברתית-תרבותית.
ניקח דוגמה נוספת: טלפון נייד. האם אני אותה אישה כאשר הטלפון מונח בכף היד שלי, או בתיק, או בכיס, או כאשר אני משאירה אותו בבית? ואם הייתי גדלה בתוך חברה ללא טלפונים ניידים, האם עדיין הייתי אותה האישה שמתנהגת באותו האופן? אם אנחנו מסכימים שהתשובה היא לא, אז הקו שבין הקטגוריה "אישה" לבין "טלפון" (חפץ) מטשטש. החלוקה לאובייקטים, סובייקטים, שחקנים בעלי סוכנות לעומת חפצים דוממים וחסרי חשיבות כבר לא כל כך חד משמעית.
מוזמנים ומוזמנות להוסיף בתגובות את המחשבות שלכם על "שחקנים ברשת" ואפילו להכחיש שבשלב זה הנייד הוא עוד איבר בגוף האנושי…
קריאה נוספת על ברונו לאטור: