מאמרי אורח

רינה נאמן כותבת ל"בחברת האדם" על ספרה החדש "מסע בארץ לא נודעת" בו היא חוקרת באמצעות האנתרופולוגיה את עצמה ומנסה להבין כיצד תקופות הילדות וההתבגרות שלה עצבו את אישיותה:

בנובלה "מסע בארץ לא נודעת" אשר  יצאה  לאור בימים אלה, אני  משלבת  שתי  סוגות כתיבה – memoir ואנתרופולוגיה. אני מנסה "להכיר" את האישה רינה, להיות אנתרופולוגית של עצמי. מעולם לא עסקתי בכך בעבר. עם עלייתי בילדות המאוחרת מבוקרשט רומניה לישראל ניצבו בפניי אתגרים קיומיים נוקבים שהעסיקו אותי, ושעליהם אני כותבת בהרחבה בספר. ובמהלך חיי לאחר מכן הנושא "אני" הפך בעיניי זניח ואפילו לא מעניין – עד לרגע זה. אך גם בספר הנוכחי אינני כותבת ממואר קונבנציונלי.

בכתיבת ממוארים אנשים משחזרים בדרך כלל את הביוגרפיה שלהם על מנת להנציחה לדורות הבאים – המשפחתיים, העדתיים או הלאומיים. לי אין מטרה כזאת. אני מציגה לעצמי שאלה: בהנחה שתקופות הילדות וההתבגרות הן אלו שמעצבות את אישיותו של אדם, אני מנסה להסביר לעצמי כיצד תנאי החיים שלי בתקופות אלו עיצבו את דפוסי המחשבה, ההרגשה וההתנהגות שלי בהמשך חיי. משימה זאת מאתגרת במיוחד כי תנאי החיים שלי בשתי תקופות אלו השתנו מן הקצה אל הקצה. במהלך כמה שבועות עברתי מילדות מאושרת, מוגנת, ומלאת תוכן תרבותי עשיר ומגוון בבוקרשט, למציאות שונה לחלוטין מכל הבחינות. מציאות קשה וכואבת עם העלייה לישראל, שנמשכה במשך כל גיל ההתבגרות. אני מתארת בספר את קורותיי בשתי תקופות אלו, כולל בתי הספר בהם למדתי, היחסים החברתיים שלי וגם היחסים עם הוריי. וזאת תוך ניסיון לפענח את השפעותיהן על אישיותי בהמשך חיי.

קשה להיות אנתרופולוגית של עצמי, בדיעבד ועל פי הזיכרון. במהלך הכתיבה נוכחתי שהרבה פרטים "נעלמו" מזיכרוני לעומת אחרים אותם זכרתי במדויק ואפילו חשתי את הרגשות שעוררו בי בזמן אמיתי. לדוגמא: את פרידתי מדירתנו בבוקרשט אני זוכרת כאילו קרתה היום. אפילו בכיתי בזמן תאורה בספר. לעומת זאת, המסע ברכבת ובאניה לישראל, שנמשך כמה ימים, "פרח" מזיכרוני לחלוטין. כנראה שהחוויות שלי במהלכו היו בלתי נסבלות ולכן "מחקתי" אותן מהזיכרון. שמרתי על עצמי. "מחיקות" כאלה רווחות בספר. אני מודיעה עליהן לקורא, אבל את חלקן אין לי אפשרות להסביר. הכתיבה מפוזיציה של "בדיעבד" השפיעה גם על סגנון הכתיבה שלי בספר: וריאציות סגנוניות בהתאם לתכנים הנדונים וגם למצבי הרוח שלי בעת הכתיבה. תערובת של כתיבה תיאורית וסיפורית, סגנון אישי, רגשי וחושפני כאשר מדובר באירועים כואבים ודרמטיים, אסוציאציות שעלו על דעתי בזמן הכתיבה, ובתוכן אנקדוטות הומוריסטיות לרוב.

אומרים שכל אנתרופולוג חוקר את מה שכואב לו. במקרה שלי זה נכון. המסקנה העולה מזיכרונותיי בגיל הילדות וההתבגרות היא שתהליך ההגירה נחווה על ידי כחוויה טראומטית, שליוותה אותי ושהשפיעה עליי במהלך כל חיי. במיוחד השפיעו שתי תוצאות הלוואי שלה – אי ידיעת השפה העברית, והחלפת מקום המגורים שאיננו מצליח לשמש "בית" על כל המשמעויות של מושג זה. ואכן, ברוב המחקרים האנתרופולוגיים שביצעתי עסקתי בנושאים אלה. בהתחשב בהכשרתי ועבודתי כאנתרופולוגית ניסיתי גם בספר הנוכחי להיצמד לדפוסים המתודיים של הדיסציפלינה. אני מציגה שאלת מחקר, מביאה את הנתונים הרלוונטיים לה מן הילדות וההתבגרות, מסדרת אותם לדפוסים (כותרות המישנה בספר) ועונה על השאלה. במסגרת התשובה על השפעות ההגירה על אישיותי, בהן אני דנה בהרחבה בספר, אציין שתי דוגמאות. אני נרתעת ואפילו פוחדת משינויים, מתוך חשש שכל שינוי יהיה לרעה, כפי שחוויתי בעברי. במקביל אני מנסה להשליט סדר בכל היבטי החיים שלי על מנת להשיג יציבות. בהקשר זה אני בודקת בספר את יחסי לרומניה ואת זהותי הרומנית. בהמשך העיסוק בעצמי ותוך סיוע בדוגמאות מחיי, אני מעיזה גם להפיק תובנות יותר כלליות מן הלקחים שלי ביחס לתהליך ההגירה, הלשון שאדם משתמש בה, ומקומו של אדם בחלל. א ב ל כל הפרויקט של הספר עומד על אדם אחד, ואותו אדם – אני. ועל כך יש לי שתי הערות.

הערה ראשונה על מחקר אנתרופולוגי ביחס לאדם אחד. נוכח התנאים החדשים שקורים בעידן שלנו – רב תרבותיות, גלובליזציה, אינדיבידואליזם, פריחה של טכנולוגיה וירטואלית שמשתלטת על כל היבטי החיים, יכולתה של המתודה האנתרופולוגית לחקור קבוצות מאוד מאותגרת. שהרי הבדלים בין פרט לפרט, אפילו באותה קבוצה, הולכים ורבים. אנתרופולוגים ערים לאתגר זה, ואף חרדים לגורל האנתרופולוגיה בעתיד. בענף חדש יחסית באנתרופולוגיה – חקר בעלי חיים שגם אני עוסקת בו כעת, ערים לכך שאין לחקור זנים או להקות של בעלי חיים, אלא יש להתייחס לבעלי החיים כפרטים ספציפיים. הדעה הרווחת היא שלכל בעל חיים אישיות משלו, כלומר הוא person. וודאי כך לגבי בני אדם.

הערה שניה – האם זה "לגיטימי" באנתרופולוגיה שחוקר יחקור את עצמו? זאת עדיין נשארת שאלה פתוחה. אבל אני מבקשת להזכיר לכולנו שמחקר של אנתרופולוג על עצמו קיים בכל מחקר קונבנציונלי. החוקר הוא תמיד חלק מהמחקר. במהלך המחקר חוקרים מבצעים רפלקסיה, לעיתים ביקורתית, על עצמם – על המיקום והעמדה שלהם בשדה, ועל המטען האישי, החברתי והתרבותי שלהם. הם בודקים את עצמם "מבחוץ", מנקודת מבטם של הנחקרים על ידם, וגם כותבים על כך. לאן זה יכול להגיע – ימים יגידו.

אני מסיימת, בז'רגון המקובל בישראל אחרי שבעה באוקטובר, ב"לקיחת אחריות" על כל מה שכתבתי בספר, ובציפייה ל"בשורות טובות" בכל החזיתות.

לקריאה נוספת: