תמונות מפסיפס אתנוגרפי – רינה נאמן על ספרו של משה שוקד
רינה נאמן סוקרת את ספרו החדש של משה שוקד, חתן אות מפעל החיים של האגודה האנתרופולוגית ומראשוני האנתרופולוגים בישראל. ספרו של שוקד, תמונות מפסיפס אתנוגרפי: מפגשים, חוויות ותובנות, פורס רטרוספקטיבה של פעילותו בשלושה הקשרים מרכזיים בחייו: כאזרח ישראלי, כאקדמאי וכאנתרופולוג. נאמן (האקדמית תל אביב-יפו) מתארת את פרקי הספר השונים ומדגישה את מבטו החוזר של שוקד על הזירות השונות בהן פעל ובמיוחד את הירהוריו לגבי ״ערכו של הפרוייקט האתנוגרפי", והתמיכה של הקהילה האנתרופולוגית כולה.
משה שוקד מציג בספר זה רטרוספקטיבה של פעילותו בשלושה הקשרים מרכזיים בחייו: כאזרח ישראלי, כאקדמאי וכאנתרופולוג. הבדיקה בדיעבד ובגיל מתקדם נעשית מנקודת מבט רפלקסיבית וביקורתית נוכח השינויים שחלו במהלכה ברמה האישית והציבורית. בתור חוקר מיומן ואחראי הוא אינו סומך על זכרונו, אלא מגבה את דבריו במסמכים מגוונים, אותם השכיל לשמר בארכיון הפרטי המאוד עשיר שלו: יומני שדה, צילומים, ניירות עבודה, התכתבויות, קטעי עיתונות ועוד. חלקם לא נוצלו על ידו בעבר והם נחשפים לראשונה בספר זה. ההקפדה על הנתונים, לה מחוייב שוקד בספר זה כמו ביתר כתביו, הפנים כנראה מהמורה שהנחה אותו לדוקטורט באוניברסיטת מנצ'סטר, מקס גלקמן, אשר דרישתו המרכזית מן הסטודנטים שלו הייתה "Have your data right" (עמ' 195). אולי משום כך מציג שוקד את עצמו בכותרת הספר כאתנוגרף ולא כאנתרופולוג.
פעילותו הפוליטית-אזרחית של שוקד התרחשה בתקופת האינתיפדה הראשונה, כאשר חבורה של מורים בכירים במדעי החברה באוניברסיטת תל אביב הקימה תנועת מחאה בשם "עד כאן". תולדות התנועה מתוארות בהרחבה בפרק הראשון בספר. העניין התחיל במכתב של שוקד למערכת "הארץ", בהיותו יושב ראש האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה, אשר בו קרא למרד אזרחי נגד הכיבוש, ובמהלך קיומה של התנועה שמר על מקומו המרכזי בה. בין השנים 1990 ו-1993 הלכה התנועה והתעצמה. הצטרפו אליה מרצים נוספים, גם הם בעיקר ממדעי החברה, וגם סטודנטים ואקדמאים ערבים. התנועה ערכה כנסים והפגנות שקיבלו כיסוי תקשורתי וגיבשה את המצע שלה סביב הדרישה להפסקת הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית. מ-1993 נחלשה התנועה עקב התנגדויות מהנהלת האוניברסיטה וכן מאקדמאים אחרים ומפעילי הליכוד. אז גם נדבק לחברי התנועה התואר "שמאלנים". השאלה אותה בודק שוקד בפרק זה היא הקשר בין אקדמאים לפוליטיקה, ומסקנתו היא "רפיון 'אינטלקטואלים' כפעילים אקטיבים וכקולקטיב מוחה בפורום הציבורי". ( עמ' 47). עמדתו האישית של שוקד נותרה כשהייתה – "שמאלנית". את דעותיו הפוליטיות ביחס לישראל העכשווית הוא מבטא בפרק 11 תחת הכותרת "שקפים ממשטר חסידו-מאפיה".
הסביבה האקדמית שימשה זירה דומיננטית לא רק לפעילותו הפוליטית-אזרחית של שוקד, אלא גם ובעיקר לפעילותו המקצועית כאנתרופולוג בישראל, בניו יורק ובאירופה. בגינה הפך לאחד המייסדים של אנתרופולוגיה ישראלית וזכה למוניטין בינלאומי. במסגרת זאת פרסם ספרים רבים ועשרות מאמרים, השתתף בכנסים ובכתבי עת. כן קיים קשרים עם מספר רב של אנשי רוח, מדענים ועמיתים אנתרופולוגים אותם הוא מזכיר בספר, מתאר את הדו-שיח ביניהם ואת השפעתם עליו.
שוקד שימש גם מורה למאות תלמידים בארץ ובחו"ל, ורבים המשיכו להיוועץ בו גם בתור חוקרים עצמאיים. במשך כל הקריירה הוא הקפיד ועדיין מקפיד להיות מעורה בהילכי הרוח והחידושים בעולם האקדמי והביע את עמדותיו כלפיהם בצורה גלויה ואף נחרצת. יחד עם זאת, שוקד ער גם למתחים ולקונפליקטים שקיימים באקדמיה אותם הוא ומפרט בפרק 10 בספר, תחת הכותרת "חוויות חריגות בחיי האקדמיה". הוא מביא דוגמאות לכך מן הביוגרפיה שלו, שנגרמו בעיקר עקב הפרות באתיקה מקצועית או התנהגות לא קולגיאלית של שותפים. ולמרות שהוא מכנה אותן "חריגות" הוא מסיים את הפרק במשפט מאתגר: "לא פגשתי בארץ ובחו"ל מחלקות 'שמחות' של סוציולוגיה ואנתרופולוגיה" (עמ 157).
פעילותו האנתרופולוגית של משה שוקד מעוררת השתאות בגלל מגוון השדות והנושאים בהם עסק, מספר השנים שהקדיש לה, והתוצרים הרבים שהפיק במהלכה. בגלל קוצר היריעה אציין רק ארבעה שדות עיקריים אשר אותם חקר במשך שנים, ואשר אליהם הוא מתייחס בהרחבה גם בספר. והם: מושב של מהגרים יוצאי מרוקו בישראל, תנועת שינוי של צעירים ערבים ביפו, קהילת יורדים ישראלים בניו יורק, ובית כנסת של הומוסקסואלים בניו יורק. לכאורה אין שום קשר בין שדות אלה. הסיבה לכך היא המכניזם הרווח בבחירת שדות מחקר. לרוב אין הבחירה יזומה על ידי החוקר ומתוכננת מראש, אלא תלויה במצבו האישי והמשפחתי ובהזדמנויות מקריות. כפי שקרה גם במקרה של שוקד, כפי שהוא מתאר בספר. אבל מן הראוי להדגיש, שמרבית השדות שנבחרו על ידו היו רלוונטים ובעייתים בזמנו, הן בישראל וכן מחוצה לה, ולמרבה הפלא, ואולי הצער, נשארו כאלה גם כיום.
תמיהה נוספת לגבי השדות שנבחרו מתעוררת ביחס להבדלים בין החוקר לבין הנחקרים. חוקר חילוני בודק אוכלוסיות דתיות, וחוקר שאיננו הומוסקסואל בודק להט"בים. תמיהה זאת מוסברת על ידי כלל אנתרופולוגי בסיסי, לפיו חוקר אמור לבדוק "אחרים" ששונים ממנו. כלל זה מאפשר פרספקטיבה כפולה של שאלות ושל תובנות. מצד אחד, החוקר מנסה להבין את הנחקרים "מבפנים", על פי השקפותיהם ונסיבות חייהם. מצד שני, החוקר יכול להשתמש בידע שרכש על הנחקרים כדי להסתכל על עצמו, חברתו ותרבותו "מבחוץ" ולבצע רפלקסיה ביקורתית לגביהם. התנאי העיקרי לביצוע מהלך זה הוא עבודת שדה ממושכת, קפדנית ומקיפה , תוך השתתפות פעילה בכל היבטי החיים של הנחקרים. המקרה המסובך ביותר של שוקד לביצוע אתנוגרפיה כזאת הוא המחקר על להט"בים. בעוד שאורח חיים דתי ניתן ללמידה ולהסתגלות, לא כך הומוסקסואליות. לכן לגבי שדה זה נאלץ החוקר לבנות הצגה עצמית הולמת ולרכוש את אמונם ואת בטחונם של הנחקרים בו.
בעקבות חזרותיו של שוקד לביקורים במושב של יוצאי מרוקו (ביקור אחרון ב2021 ) הוא מהרהר ב"ערכו של הפרוייקט האתנוגרפי"(עמ' 57). הוא נוכח בשינויים הרבים שחלו במקום, אשר אינם תואמים את תמונת המציאות אותה הציג באתנוגרפיה שהפיק שם. בפרק 2 הוא נזכר בעצב ביחסי הידידות שרקם שם וברגשות האמפטיה וההזדהות עם הנחקרים אותם הביע בשינוי שם המשפחה שלו לפי שם המושב. העניין כואב במיוחד משום שהוא נובע ממגבלה אינטרינסית לאתנוגרפיות – המימד ההיסטורי שלהן, תוקפן מוגבל לזמן איסוף הנתונים. בעידן המודרני, וודאי בעידן המכונה פוסט מודרני , כאשר שינוים בכל היבטי החיים הם שם המשחק, סיכויי ההישרדות של אתנוגרפיות מן העבר ואפילו מן ההווה קלושים ביותר.
גם הפרק האחרון בספר מוקדש להרהורי הישרדות. הפעם לגבי החוקרים עצמם ובתוכם משה שוקד. בתור אדם חילוני, אשר מטיל ספק ביחס לגורל האנושי אחרי המוות, בוחר שוקד באסטרטגיית הישרדות משלו -הכתיבה. לגביו זאת התמכרות, תאווה שאין לה סיפוק , צורך קיומי. הוא מחבר רשימה של דמויות, אשר חלקן כבר הלכו לעולמן, ואשר השפיעו בצורה ניכרת על חייו והפכו לחלק מזהותו. הוא מחלק רשימה זאת לשלוש קטגוריות – מורים, קולגות וחברים, אינפורמנטים, ומסיים בהרחבה בשלמה דשן "שותף לדרך וחבר לחיים" (עמ' 211). תקוותו היא שדרך הכתיבה על דמויות אלו הוא מבטיח את הישרדותן, ומכיוון שהן הפכו חלק ממנו – גם את הישרדותו. מטבע הדברים, כתיבתו בפרק זה כמו בפרק 2, היא אישית מאוד, כנה עד חושפנית , עצובה ונוסטלגית.
בין אם תקוותיו של שוקד להישרדות יתקיימו או לא, מה שברור הוא שהוא יודע לכתוב. בספר זה, כמו ביתר הכתבים והפרסומים שלו, הכתיבה היא מובנת קולחת ומעניינת. לכן חלק מיריביו מכנים אותו "סופר בארון".
עוד בנושא: