דור 1.5 חתונה וקבורה- המפגש הקונפליקטואלי בין דור 1.5 של העולים מברית המועצות לשעבר לבין הממסד האורתודוקסי
השבוע באנתרופולוגיה לשבת, אנה פרשיצקי כותבת על המפגש הקונפליקטואלי בין העולים מברית המועצות לשעבר מקרב דור 1.5 לבין הממסד האורתודוקסי במסגרת טקסי חתונה וקבורה.
המפגש בין הממסד האורתודוקסי לעולים מברית המועצות הוא קונפליקטואלי, רצוף בהטלת ספק ביהדותם ובמכשולים בנישואים ובקבורה שמעמיד הממסד. אלו מהווים את אחת הסוגיות החברתיות הבוערות והאקטואליות ביותר עבור כלל ציבור העולים מברית המועצות לשעבר, ובמיוחד עבור בני הדור הצעיר.
המחקר הנוכחי מציב שתי שאלות עיקריות במרכזו: כיצד מפרשים עולים מברית המועצות לשעבר מקרב דור 1.5 את המפגש עם הממסד האורתודוקסי בהקשר של טקסי חתונה וקבורה? מהן תחושותיהם ותגובותיהם הרגשיות ביחס לדרישה לעבור חקירת יהדות ברבנות לפני חתונתם, וכשהם מגלים שסבתם היהודייה נקברה בחלקה נפרדת לעולים מברית המועצות לשעבר באחד מבתי קברות של חברת קדישא?
במאמר שפורסם בכתב העת Ethnicities בוחנת דר׳ אנה פרשיצקי (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, המכללה האקדמית גליל מערבי) שאלות אלו ומנתחת לאורן את חוויות החוסר שייכות של העולים מברית המועצות לשעבר בישראל.
מבחינה מתודולוגית, המאמר מבוסס על ראיונות עומק חצי מובנים עם 22 עולים דוברי רוסית, שעלו ארצה בגיל צעיר ושייכים לדור 1.5. כל המרואיינים הינם יהודים לפי ההלכה האורתודוקסית. מחציתם חוו קשיים בהוכחת היהדות לפני חתונתם ברבנות האורתודוקסית ולכן נאלצו להתחתן בטקסים אלטרנטיביים. ומחציתם נתקלו במכשולים בקבורה של סביהם והוריהם בבית קברות המנוהל על-ידי חברת קדישא, מכוון שהם נקברו בחלקות נפרדות וייעודיות לעולים מבריה"מ לשעבר מבלי ידיעתם כשעניין הקבורה הנפרדת התברר רק בדיעבד.
המאמר דן בשני היבטים של טקסי חוסר שייכות: הפרשנות של העולים למכשולים שמעמיד בפניהם הממסד האורתודוקסי, והרגשות והתחושות שמתעוררים אצלם במסגרת טקסי חוסר שייכות אלה.
המשמעות הרגשית של טקסי חוסר שייכות בעיני דור 1.5 לעלייה מברה״מ לשעבר בישראל
הרגע השמח ביותר של חתונה והרגע העצוב ביותר של קבורה קשורים באופן הדוק. הטיעון המרכזי של המאמר הינו כי טקסי חתונה ולוויה אורתודוקסים מהווים שער כניסה סמלי לקולקטיב היהודי בעבור העולים. החתונה והלוויה מהווים טקסי מעבר שמכילים משמעות סמלית של השתייכות לעם ישראל ולזיכרון היהודי הקולקטיבי. למשמעות סמלית זו ישנה חשיבות עצומה בהקשר של העולים מברית המועצות לשעבר, שבתור עולים שאינם בני המקום ושיהדותם מוטלת בספק באופן תדיר, שואפים להשתייך. סגירת שער כניסה סמלי זה בפני העולים מהווה לפי פרשנותם פגיעה בזהותם ובמורשתם היהודית, הלכה למעשה מדירה אותם כל פעם מחדש מהקולקטיב היהודי ומבליטה את זרותם והיותם אחרים לא שייכים. באופן זה טקסי חתונה וקבורה אורתודוקסיים הופכים להיות טקסי חוסר שייכות שמציבים גבול והפרדה, ויוצרים את החלוקה לבין מי שרשאים לעבור את הטקס לבין אלה שלעולם אינם רשאים לעבור אותו. חווית חוסר שייכות שנוצרת באירועים אלה מעוררת רגשות ותחושות שליליים ביותר בקרב העולים, כגון בושה, אשמה, כעס ובכי.
"הם מפקפקים ביהדות שלנו" – פוליטיקה של חוסר שייכות
המרואיינים במחקר זה נשאלו מדוע לפי דעתם הרבנות הראשית דורשת לעשות חקירת יהדות לפני החתונה לעולים מברית המועצות לשעבר ומדוע חברת קדישא נוהגת לעשות להם קבורה נפרדת בכמה מבתי קברות גדולים במרכז הארץ?
כל המרואיינים ציינו שלפי דעתם הסיבה המרכזית לתופעה היא הפקפוק של הרבנות הראשית ושל חברת קדישא, כחלק מהממסד האורתודוקסי, ביהדותם של העולים מברית המועצות לשעבר. לפי תפיסת המרואיינים, הרבנות הראשית וחברת קדישא חושדות בעולים מברית המועצות לשעבר שהם אינם יהודים לפי ההלכה, וכתוצאה מכך המסר המרכזי שעולה מפרקטיקות אלה הוא של הדרה וחוסר שייכות של העולים.
אלכסי, בן 30, עלה בשנת 1992, נשוי לבת זוג עולה מברית המועצות לשעבר, ואב לבן:
"אני חושב שקברו את סבא שלי בחלקה נפרדת כי היה להם ספק בנוגע ליהדות שלו. לכן הם לא קברו אותו יחד עם שאר האנשים שנתפסים כיהודים לפי החוק הדתי."
מרינה, בת 48, עלתה בשנת 1990, נשואה לבן זוג עולה מברית המועצות לשעבר ואימא לשני ילדים:
"ואז באים אנשים אומרים לא, אתם לא שייכים, אתם עדיין חייבים להישאר בנישה שלכם. אנחנו בספק אם אתם בכלל יהודים, ובספק אם אתם בכלל שווים. כאילו בסדר, באתם מחוק שבות אבל לא מעניין אותם חוק שבות, לא מעניין אותם שהיו שורפים את כולנו שם ביחד הנאצים…"
לודמילה, בת 34, עלתה בשנת 1990, נשואה לבן זוג עולה מברית המועצות לשעבר:
"זה ברור, זה העלה את הנושא של הכרה או אי הכרה ביהדות, המקום בחברה הישראלית.
ברור שזה גזענות. זה לא משהו זר לעליה שלי, מפקפקים אם אנחנו בכלל יהודים. אני חושבת שיש ישראלים חילוניים ויש רוסים, ישראלים אחרים שגרו במקומות אחרים באירופה שכן הייתה בהם התבוללות הם לא חווים את אותו הפקפוק שרוסים חווים… יש תחושה של הזרה, הוצאה החוצה וחוסר שייכות"
ריטה, בת 37, עלתה בשנת 1990, נשואה לבן זוג עולה מברית המועצות לשעבר ואם לילד אחד:
"סבתא שלי נולדה באוקראינה, היא הייתה ניצולת שואה. כל הסיפור של השואה היה החלק מאוד אינטגרלי מהמשפחה, גם בסופו של דבר, רוב המשפחה המורחבת נרצחה בשואה. הקבורה הנפרדת זה פגיעה בזהות היהודית שלנו, עצם העובדה שמישהו פקפק ביהדות שלה, במיוחד שהיא ניצולת שואה וקברו אותה במקום שהוא מקום נפרד לעולי ברית המועצות, זה היה לה קשה מאד. אני חושבת שהיא לא הייתה מתארת לעצמה שהיא, בתור ניצולת שואה שעברה דברים נוראיים פתאום בערוב ימיה מישהו חושב שהיא לא שייכת לעם היהודי שבגללו היא עברה את מה שהיא עברה".
לפי טענתם של כמה מרואיינים ההבדל המרכזי בין בירור יהדות ברבנות לבין הקבורה הנפרדת טמון בכך שבמהלך בירור יהדותם, העולים יכולים להוכיח את "חפותם" –"יהדותם" ולהגן על עצמם ב"משפט שכאילו מתנהל נגדם". ואילו בקבורה נפרדת נשללה מהם הזכות להגנה עצמית והאפשרות לבוא ולטעון ולהוכיח את יהדותם, שקרוביהם אכן היו יהודים לפי ההלכה ולכן היו רשאים להיקבר בבית קברות יהודי בחלקה רגילה.
"כעסתי ובכיתי הרבה" – המשמעות הרגשית של טקסי חוסר שייכות
כשמרואיינים נשאלו על התחושות והרגשות שמעוררים אצלם בירור יהדות לפני החתונה ברבנות הראשית ו/או הקבורה הנפרדת, כולם תיארו תחושות שליליות וקשות מאוד כגון בושה, אשמה, עלבון, השפלה, הרגשה מרירה ופוגענית, מחשבה שזה גזענות ואפליה, חוסר ערך, שוק, וכעס. כמה נשים אף תיארו תגובה של בכי.
אירה, בת 46, עלתה בשנת 1989, נשואה לבן זוג עולה מברית המועצות לשעבר ואימא לשתי בנות:
"היה די שוק שכאילו קוברים אחרת, בנפרד… אני כעסתי כי זה כמו להגיד שאנחנו כאילו סוג ב', אנחנו לא אותו דבר. לא יודעת באיזה זכות אתם מנכסים לכם את הדת ואת הזכות להחליט בעניינים כאלה. זה היה מעליב ומכעיס… לא יודעת איזה מילה להגדיר את זה… זו תחושה פוגענית".
הדפסת הזרקת דיו פיגמנטי על נייר ארכיוני וקופסאות אור
נטלי, בת 35, עלתה בשנת 1991, נשואה לבן זוג מזרחי, אימא לשני ילדים, סיפרה:
"היה לי קושי להתחתן. הלכתי לרבנות ועברתי תהליך משפיל של בירור יהדות. עושים את זה רק לרוסים. עושים חקירה וחודרים לך לפרטיות ומנתחים אותך… זה משפיל ופוגע. זה היה מאוד משפיל אחרי שאני חיה 30 שנה בארץ ושירתי בצבא. הייתי בקורס קצינים. באיזשהו שלב הפסקנו את התהליך הזה. זה נושא מורכב מאוד מבחינת החתונה… זה סיפור אישי שאפילו החברים הקרובים לא יודעים. במשרד הפנים רשום לי שאני יהודייה אבל ברבנות אמרו לי שצריך לדחות את החתונה ולעשות בירור יהדות. לקחנו רב רפורמי למרות שההורים המסורתיים של החתן וכל האורחים חשבו שזה חתונה אורתודוקסית רגילה. לא רצינו לדחות את תאריך החתונה. היה משהו מן הבושה בזה ולכן הסתרנו את זה מהמשפחה ומהחברים. אני לא מסתובבת בחברה רוסית ולא ידעתי שאני צריכה לעבור את כל התהליך הזה. מבחינה רגשית זה היה מאוד קשה. אני בכיתי הרבה… חוקרי יהדות עשו לי חקירה משפילה. עשו לי עוול נורא. זה הרגיש לי שאני נאשמת כל עוד לא הוכחתי אחרת. הנחתי את זה בצד. הייתי רוצה שנהיה נשואים לפי הלכה ואולי אני עוד אטפל בזה. אני אחזור לזה בעוד כמה שנים, לטובת הילדים, למרות שהם יהודים והכל בסדר. אני לא רוצה לנסוע לחו"ל. אני רוצה כשר כהלכה. זה מה שמפריע לי למה אני ששירתי 7 שנים בצבא ואני שומרת מסורת ומצוות וצריכה להסתיר שלא נתנו לי להתחתן ברבנות".
דניאלה, בת 39, נשואה לבן זוג מזרחי, אימא לשני ילדים, עלתה בשנת 1991, תיארה תחושות דומות:
"החתונה שלנו היא נושא קצת רגיש. בעבר מאוד התביישתי בזה. עשינו חתונה רפורמית. לבן זוג שלי היה חשוב לעשות חתונה אורתודוקסית. ארגנו חתונה מהר, וכשהגענו לרבנות הכל היה כבר סגור, תאריך של האולם והכל. פתאום הבנתי שזה לא כזה פשוט להתחתן ברבנות לעולה מברית המועצות לשעבר. הבאתי תעודת לידה של סבתא שלי, של אימא שלי, ותעודת פטירה של סבתא רבתה שלי אבל ברבנות אמרו לי – לא, אנחנו צריכים תעודת לידה מקורית של סבתא שלך. סבתא שלי נולדה ב-1923. סבתא שלי נלחמה במלחמת עולם השנייה. אין לסבתא שלי תעודת לידה מקורית וגם הגיוני שלא יהיה לה. קיצר פה שברו אותי. אני בכיתי ברמה כל כך קשה. אני לא ציפיתי ולא חשבתי שתהיה בעיה. הבאתי גם את סבתא שלי. היא הייתה אישה מבוגרת. היא יהודייה, יודעת יידיש. היא עשתה כל כך הרבה בחיים שלה. היא שיחררה מחנות השמדה במלחמת עולם השנייה. היא הגיעה עד לגרמניה. ופתאום אומרים לה בצורה מאוד משפילה, לא, אנחנו לא מאמינים לך, את מתחזה. זה לא היה אנושי אפילו. סבתא שלי ואני יצאנו משם עם דמעות. אני שנים אחרי זה התביישתי בזה וראיתי בזה אות קלון. חשבתי שזה משהו שלא בסדר בי ודי הסתרתי את זה.
לסיכום, המאמר טוען כי עולים אשר נתקלים בקשיים במסגרת טקסי חתונה וקבורה אורתודוקסיים חווים הדרה מהקולקטיב היהודי במובן הדתי וממדינת ישראל במובן הלאומי. בהעדר הפרדה בין דת ומדינה, קריטריונים דתיים קובעים השתייכות הן במובן הדתי והן במובן הלאומי בישראל. באופן זה אירועים אלו מקבלים משמעות של חוסר שייכות בעבור העולים. לפי פרשנותם הם מחללים את הזהות היהודית של הדורות הקודמים ופוגעים בזיכרון הקולקטיבי של יהודי ברית המועצות שסבלו מאנטישמיות במדינה הסובייטית ושמרו על יהדותם בתנאים בלתי אפשריים של רדיפות והתבוללות.
מנקודת מבט אנתרופולוגית "טקסי חוסר שייכות" עשויים ללמד אותנו על התפקיד של טקסים בסימון גבולות חברתיים ובדחיקת העולים, המהגרים ומיעוטים האתניים אל מחוץ לקולקטיב הדתי והלאומי. מקורם של טקסים אלה בפוליטיקת חוסר שייכות רחבה שניתן להגדירה כמדיניות אפליה שמוציאים לפועל נציגי הממסד ובעלי הכוח בחברה במטרה להדיר קבוצות מיעוט מגבולות הקולקטיב הדתי, הלאומי, האתני ו/או הגזעי. לטענת אנתרופולוגים לטקסים יש תפקיד נכבד בבניית רגשות ותחושות קולקטיביים של סולידריות ואחדות. בניגוד לכך, טקסי חוסר שייכות מעוררים רגשות שליליים ביותר בקרב הקבוצות המודרות מהקולקטיב מכיוון שהם מאיימים על שילובן החברתי וזיקתן לחברה.
שלב ההוכחות
עַל אֵיזוֹ רַכֶּבֶת תָּשִׂימוּ אוֹתִי לְהוֹכִיחַ אֶת יַהֲדוּתִי?
קְרוֹן צַעֲצוּעַ שֶׁל יַלְדוּתִי?
מָה יִהְיֶה יַעַד נְסִיעָתִי?
עֲיָרַת רְפָאִים נוֹטֶפֶת קְרִינָה בְּאוּקְרָאִינָה?
עִיר מָחוֹז לֹא גְּדוֹלָה-לֹא קְטַנָּה בְּרוּסְיָה הַלְּבָנָה?
מַצֵּבַת שַׁיִשׁ נוֹטָה עַל צִדָּהּ לְצַד מַצֵּבוֹת גְּרָנִיט שֶׁל נֵבָה?
תְּבַקְּשׁוּ שֶׁאֶסְפֹּר אֶת הַמֵּתִים מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים?
מִי בָּאֵשׁ?
וּמִי בַּמַּיִם?
מִי בַּיּוֹם?
וּמִי בַּלַּיִל?
וְכֶתֶר יַהֲדוּתִי יֻנַּח כְּמוֹ נֵזֶר חוּט תַּיִל,
אוֹת כָּבוֹד מִידֵי הָאֶזְרָח קַיִן,
וְהוּכַחְתִּי.
קוגן, ריטה (2018). סוס בחצאית. ישראל: הוצאת אש קטנה 77 ולמחברת. עמ' 83.