פרסומים חדשים

ברכות ליובל רוטמן (החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב) על ספרו החדש ״עצים ורוחות: מסע אל מיאנמר״. זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן. עולם שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, לעולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. זהו גם יומן מסע של פרופ' יובל רוטמן, אנתרופולוג היסטורי של העולם הביזנטי, אשר צולל אל עולם של רוחות, עצים ואנשים, ומתאר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו.

.

במהלך שהותו כפרופ' אורח של המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מאנדליי הקים רוטמן קבוצת מחקר שיצאה איתו לחקור את המימד האישי והבין-אישי בין אדם לאילן בחברה בודהיסטית שמייחסת לעצים עולם פנימי. המפגשים שערך במשך חודשי המחקר שעשה במקומות שונים במיאנמר במטרה להבין את השורשים הפסיכולוגיים של האמונה האנימיסטית כפי שהוא מתאר בספר, היו חוויה מטלטלת מכל בחינה. הם מיקמו אותו ביקום חדש ושינו אותו ואת תפיסתו המחקרית לעד. השאלות המרכזיות שאיתן הוא התמודד נגעו לו עצמו: האם הוא מאמין שלאילן יכולה להיות רוח, נפש, פסיכולוגיה? מה פירושה של אמונה כזו? ומדוע בכלל הגיע לקצהה השני של יבשת אסיה כדי לחקור זאת? שאלות אלו עלו כבר במיאנמר דרך המגעים עם האנשים והעצים שפגש. כדי להתייחס לשאלות אלו ולהעביר את הטרנספורמציה האינטלקטואלית והרגשית של החוקר והתהליך המחקרי, כתב יובל רוטמן את הספר כיומן מסע מחקרי שמתעתד את חוויות המפגשים שאותם ערך במינאמר ועוקב אחר הרשמים שאלה טבעו בו. 

הספר צמח בהקשר של תיאוריות אנתרופולוגיות עכשוויות העוסקות בתופעת האנימיזם באופן חדשני, כדרך מלהיבה לתפיסה של קיום האדם כחלק מעולם רחב מעבר לאנושות (התבוננת באנימיזם כאונתולוגיה) וכדרך להבין את האדם דרך יחסים דו-סיטריים בינו לסביבה הטבעית (התבוננות באנימיזם כאפיסטמולוגיה). שתי הגישות רואות באנימיזם אלטרנטיבה לפרספקטיבה הנטוראליסטית, שעל-פיה רואה האדם המערבי את פנימיותו כשונה מזו של כל יתר צורות החיים שביקום. ההתמקדות באנימיזם מאפשרת לנו להתייחס לאדם, לחיה, לצומח ולדומם כבעלי פנימיות דומה שמאפשרת לקשור ביניהם יחסים בין-אישיים. 

רוטמן מתמודד בספר עם גישות אנתרופולוגיות הרואות באנימיזם אונתולוגיה או אפיסטמולוגיה השונות מאלו המערביות ומנסות להסביר את התופעה באמצעות תיאוריה חובקת-עולם וממעטות להתייחס למחשבות ולרגשות של המאמינים עצמם ולקשרים הפרטיים שהם טווים עם סביבתם. מתוך כך, אין הן מתייחסות להיבט האישי-פסיכולוגי של החוויה האנימיסטית שמאפשרת חיבור בין-אישי לטבע ומעצבת בהתאם את נפש המאמין והמאמינות. 

.

בהקשר הפסיכולוגי מציב האנימיזם אתגר לתפיסה המערבית הנוגע להגדרתה של הנפש ולכן גם למימד הפסיכולוגי האנושי. האנימיזם הנגזר מהמילה anima (נפש בלטינית), מציע מימד פסיכולוגי משותף לאדם ולטבע. מה מרגיש האדם הפרטי בעומדו מול אילן בעל זכרון, תודעה, רצון, מחשבות ורגשות – בקיצור נפש – היא השאלה המרכזית העומדת בלב הספר. שאלה זו טרם קיבלה התייחסות מאנתרופולוגים אונתולוגים האמונים על מבנה תיאורטי של תפיסת קיום אנושי המשותף לחברה כולה. ההיבט הפרטי, האישי של החוויה האנימיסיטית שמקשרת אדם לטבע ביחס בין-אישי בא לידי ביטוי ברגשותיהם ומחשבותיהם של המאמינים. המימד הפסיכולוגי שלנו ניזון מרשת היחסים הבין-אישיים שאנו מקיימים עם הסביבה האנושית שלנו, רשת שמעצבת את מבנה הנפש. 

אך מה קורה למימד הזה בחוויה האנימיסטית שמאפשרת גם יחסים בין טבע ואדם כחלק מאותה רשת יחסים? כדי לבדוק את השאלה הזאת יצא רוטמן לחקור את האמונה ברוחות עצים במיאנמר. 

מערך האמונות יוצא-הדופן של מיאנמר (שמה הבורמזי העכשווי של ארץ בורמה) מציע שדה עשיר במיוחד למחקר אנתרופולוגי. הסימביוזה הייחודית למיאנמר מערבת בודהיזם טרוואדה, אמונה ממוסדת בפנתאון של 37 רוחות של נשים וגברים שנרצחו באכזריות בעבר הקדם-בודהיסטי לצד רוחות טבע מכל סוג ומין – עצים, נהרות, אדמה, ים ואורז –  ואמונה ברוחות של צדיקות וצדיקים המתהלכים בינינו. סימביוזה מסחררת זו מהווה כר נרחב למחקר של המימד האישי, הפרטי של החוויה האנימיסטית, בפרט בכל הנוגע ליחסים בין נפש המאמין הפרטי ליוֹקָאזּוֹ (רוח אילן בבורמזית). 

שלושים המפגשים מתארים באופן חי וצבעוני את מלאכת האנתרופולוג דרך ארבעת השערים שבהם הוא עובר. השער הראשון מתאר כניסה הרפתקנית למקום חדש, קסום ובלתי מוכר, שבו הולך החוקר-התייר לאיבוד הלכה למעשה. השער השני מתאר את הכניסה לעולם הרוחות הבורמזי ואת הנסיונות למפות בתוכו כיווני מחקר אפשריים. השער השלישי עוקב אחר ההתבוננות ואיסוף הממצאים בכפר בצפונה של מיאנמר דרך המפגשים האישיים שערכה קבוצת המחקר, מפגשים שנמסרים בספר באופן ישיר, בלתי-אמצעי ומלא יופי. השער הרביעי מתאר את עבודת המחקר הרפלקסיבית באוניברסיטת מאנדליי ובעיר עצמה, ואת הנסיונות לחבר את הממצאים לכדי הבנה חדשה של מהותו של האנימיזם, הבנה שמתבררת לבסוף כתפיסה חדשה של החוקר את עצמו, את עולמו ואת מהותו של המחקר.

מתוך הספר, מפגש שנים-עשר:

ביתה הצנוע של מָּה-גִ'י-קוֺ (Ma Gie Kho) עוטף אותנו באינטימיות מהפסיעה הראשונה. אנחנו מוזמנים לשבת אל השולחן שפתוח לחצר. סְווּה-זְהִין משתלטת מיד על הנול הגדול שניצב מתחת למרפסת ומתחילה לארוג. הנול ישקשק באוזנינו במשך הביקור כולו. לצידנו האחד עץ תמרהינדי יפיפה, לצידנו השני עגל רזה שמנסה לינוק מפרה רזה לא פחות ממנו. העץ עומד נטוע במרכז החצר. כמו העץ של השכנים, גם הוא לבן גזע, אבל הגזע שלו עבה מאוד, נראה כפליים מהעץ של השכנים. הוא נטוע עמוק באדמה, צבוע אבקה לבנה עד גובה של חצי מטר. מדליון עץ רחב בולט על הגזע ומצביע על ענף שנכרת. ממנו עולים חוטרים ירוקים דקיקים ונראה שצמחו רק לאחרונה. הגזע הלבן מתפצל לשלושה תתי-גזעים בגובה של 2.5 מטרים, שמתפצלים הלאה לענפים אנכיים רבים. הם נושאים צמרת ענקית ויפיפייה בצבע ירוק זוהר. העלים מסודרים יפה-יפה, זה מעל זה, ובונים פגודה גדולה וירוקה מעל הבית והחצר כולה. 

הדודה מָּה-גִ'י-קוֺ היא אישה יפיפייה בשנות החמישים המוקדמות. היא מציעה לנו כיבוד ובעיניים בורקות מתחילה לספר לנו מיד על היוֹקָאזּוֹ. מדי פעם מתערבים בסיפור גיסה והאחיין, שגם הוא גר כאן. בסך הכול הם שישה. אחותה, אם הבית, נסעה לסידורים. הבת הגדולה היא בוגרת החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מאנדליי, ואנחנו מזמינים אותה מיד להצטרף לקבוצת המחקר שלנו. את הבת הקטנה, יתומה מאם, הם אימצו. עדינות הנפש של בני המשפחה ניכרת מפניהם ומהנועם השקט שבו הם מארחים אותנו. העדינות הזאת שובה את לב ארבעתנו. בחצר שוכנים פרה, עגל והיוֹקָאזּוֹ, כמובן. הם כלל לא ידעו שחי אִתם יוֹקָאזּוֹ בעץ התמרהינדי. העץ היה כאן בחצר מאז ומעולם. גילו, הם אומרים, אולי למעלה ממאה שנה. תמיד התרחשו דברים מוזרים בנוגע אליו. לדוגמה, בטקס החניכה של הבן הרמקולים והנורות שתלו על העץ לא פעלו. כשתלו אותם על ענפי במבוק התחילו הנורות והרמקול לפעול. 

גם בצדה השני של החצר עמד מאז ומעולם עץ תמרהינדי. כשהרחיבו את הבית קיבלו היתר לכרות אותו מראש מנזר שידוע בכוחותיו הנסתרים כ"אדון מאגיה" ושמו אוֺ-זְהיין-טָ'הן-ווּין (U Zain Than Win, שאליו נגיע בהמשך). אבל שני פועלים ששכרו שוחחו עם העץ ואמרו לו כך: "אם אינך רוצה שנכרות אותך, בבקשה אל תאשים אותנו. הבעלים אשמים". "אחרי שכרתנו את העץ", ממשיכה מָּה-גִ'י-קוֺ, "לא חשתי בטוב. לא יכולתי ללכת או לשבת. שכבתי חולה במיטה". אחת המוכרות שהגיעו הביתה הייתה בעלת יכולת על-חושית של "שמיעה וראייה". אותה אישה, שכלל לא הכירה את המשפחה או את הבית ולא ידעה על העץ שהיה במקום, אמרה שהסבל הזה הגיע בגלל עץ שכרתו. היא הוסיפה ואמרה שהמשפחה צריכה לפייס את היוֹקָאזּוֹ במנחות של בננות וקוקוס. "ככה עשינו, וככה הבראתי ללא כל תרופה". 

הנאטקאדו (Nat-kadaw, השמאן) אישר שהיוֹקָאזּוֹ עבר מהעץ הכרות לעץ במרכז החצר לפנינו. הם מגישים לו מדי בוקר מנחות. את העץ הקודם הם עקרו מהשורש. האחיין חלם שמסתתר שם אוצר. האוצר, הם מסבירים לנו, הוא מהאוצרות שמחכים לבואו של בודהא ושייכים לאל האוצר אוֺ-סִה-זְה (Out Sea Sout). רק בני משפחה יכולים לגשת אל האוצרות במטרה להיטיב את זכויותיהם לקראת בואו של בודהא. הפועלים אמנם מצאו חמישה כדים קטנים קבורים, אבל אלה היו ריקים. 

מאז הם נזהרים עם העץ, ודואגים לנקות מסביבו היטב, לא לקשור אליו את הפרה, ולשים לב שילדים אינם עושים את צרכיהם בקרבתו. הם מתפללים אליו ובתמורה הוא מעניק להם הגנה והצלחה בעסקים. אם הבית היא היחידה שראתה אותו בחלום, בדמותו של גבר צעיר לבוש לבן. מאז שגילו אותו, הם אומרים, יש להם בני משפחה נוספים שמגנים עליהם. בתוך הבית, בקומה העליונה, יש להם מקדש לבּוֹבּוֹ-גִ'י של רוחות אח ואחות, קנדאוו-מאונג-נהאמה (Kandaw Maung Nhama). אלה מגנים עליהם בתוך הבית. רק לבני המשפחה מותר להתקרב אליהם. "זה בדיוק כמו הפרדת הרשויות בכפר", מסביר לנו האחיין בן ה-27, בוגר האוניברסיטה הטכנולוגית של שוואבו: "זה כמו ההבדל בין ראש הכפר לראש המחוז. היוֹקָאזּוֹ מגן על השטח הפרטי והבּוֹבּוֹ-גִ'י של הכפר מגן על הציבור". מָּה-גִ'י-קוֺ, מָּה-גִ'י-קוֺ מסכימה: "היוֹקָאזּוֹ", היא אומרת, "הוא כמו הגדר של הבית". 

"אבל זה לא הכול", ממשיך האחיין, "אני מאמין שיש כאן גם גורמים אקולוגיים. אמונה ביוֹקָאזּוֹ מונעת כריתה של עצים ומעודדת את שימור הטבע לטובת האדם והאקלים גם יחד. כל זה מבטיח שיהיה יותר חמצן עבורנו". הבחור פורש לפנינו במדויק את התיאוריה האנתרופולוגית-אקולוגית של אנימיזם. "למדנו על היוֹקָאזּוֹ כבר בבית הספר", הוא ממשיך, "קראנו בג'אטאקה [Jātaka, סיפורי גלגולי חייו הקודמים של גאוטמה הבודהא שהם חיים זה ליד זה בג'ונגל וביער, ומגנים זה על זה. היוֹקָאזּוֹ שחיים בקרב בני האדם נחשבים בדרך כלל מטריאליסטיים יותר ורודפי כבוד או בצע. אבל לא כולם מאמינים ביוֹקָאזּוֹ. יש כאלה שמאמינים רק בבודהא ולא מאמינים ברוחות בכלל. אבל אני מאמין ומכבד את היוֹקָאזּוֹ, וגם שואב ממנו ביטחון. אף על פי שמעולם לא ראיתי אותו. אני מדבר עליו עם חברים, גם עם כאלה שלא מאמינים. בכל זאת הם נזהרים לא לפגוע ברוחות". כמה פשוט! האמונה שלו ביוֹקָאזּוֹ כלל אינה תלויה באמונה של סביבתו. הוא מאמין וזהו, כמו שאצל השכנים לא כולם מאמינים או מתחברים ליוֹקָאזּוֹ ששוכן בעץ שלהם.

דף הספר באתר ההוצאה.

עוד בנושא: