רק היום

עדי מרר, סטודנטית לתואר שני במדעי הדתות והאנתרופולוגיה שעובדת בימים אלה על התואר שלה בהנחיית פרופ׳ נורית שטדלר ופרופ׳ ברוריה ביטון-אשקלוני, כותבת לבחברת האדם על "שבת האור"- אירוע הפסחא של הכנסיות המזרחיות ועל תחושותיה כמשתתפת בטקס:

״חשבתי שאני אראה אותך בטלוויזיה אבל לא אמרו כלום על שבת האור.. אני לא מבינה״ אמרה סבתא שלי בתסכול. אומנם האירוע לא כיכב במדיה ובתקשורת, אבל בשבת האחרונה התקיימו שני ניסים בכנסיית הקבר בירושלים. האחד, אש ירדה מן השמיים לתוך הקבר הקדוש והדליקה את הנרות שהחזיק הפטריארך היווני אורתודוקסי בליווי ההגמון הארמני והועברה למאמינים בכנסייה ומשם לרחבי העולם האורתודוקסי. הנס השני שהתקיים הוא הכניסה שלי למרחב הזה, לטקס שבת האור. ההצטרפות שלי לתהלוכה של הצעירים הייתה אחת מהתצפיות המשתתפות המעניינות והאינטנסיביות ביותר שלקחתי בהן חלק. ובגלל שכולנו בוחנים את סביבתינו ומציעים הסברים למה שמתרחש, אני מעוניינת לשתף אתכם ברגע של חווית קומיוניטס ואנטי-מבנה לשיטתו של טרנר שחוויתי בכנסייה ובטקס.

"ברוכים הבאים לטקס שבת האור, נא להתאזר בסבלנות ולשמור על הסדר". 

למעלה מאלף שנים מתקיים הטקס בכנסיית הקבר בשבת הגדול של פסחא. השבוע הקדוש וחג הפסחא מהווים את הזמנים הקדושים ביותר בשנה הליטורגית של העולם הנוצרי. השבוע הזה מתחקה אחרי אירועי השבוע האחרון של ישוע בירושלים, כאשר שיאו מתקיים בסוף אותו שבוע. ימים שישי-שבת-ראשון עמוסים באירועים בהם ישוע נצלב, מת, נקבר ובסופו קם לתחייה. הטקס המתואר ואירועי השבת מזכירים ומסמלים עבור המאמינים את תחייתו של ישוע, השחרור מהשעבוד לחטא ולמוות וכן את הלידה מחדש ואת חיי הנצח שניתנו למאמינים בזכותו של ישוע. כך, הטקס והחוויה הדתית המתקיימים בכנסיית הקבר קשורים קשר הדוק לשילוש המתקיים במרחב – אלוהים, אנשי הכהונה הדתית והמאמינים. 

בשעה 12 מתקיים הטקס המקדים, במסגרתו נכנסים נציג ממשפחת ג'ודה (האחראים על מפתחות כנסיית הקבר), יחד עם בישוף ארמני ובישוף יווני אורתודוקסי ומוודאים שהקבר ריק מכל חומר דליק. אם לדוגמא יש מנורה דלוקה או נר חייבים לכבות אותם. כאשר הקהל יוצא החוצה היוונים מביאים שעווה וחותמים את הדלת של הקבר והנציג המשפחתי חותם על השעווה את החותמת שלו. כלומר הקבר ריק ומעכשיו אפשר להתחיל את האירועים. 

הפטריארך היווני אורתודוקסי מגיע למתחם כנסיית "מרכז העולם" לאחר התהלוכה מסביב לקבר. שם מבצעים עליו חיפוש ומוודאים גם כן שאין עליו שום אמצעי להבערה כדי לוודא את קיום הנס – שהאש יורדת מן השמיים אל הנרות בקבר ואין "טריק". 

בשעה 13:00 בשעון של כנסיית הקבר או 14:00 שעון ישראל יכנס הפטריארך היווני אורתודוקסי יחד עם הגמון מהכנסייה הארמנית לתפילה. האורות בכנסייה כבויים כולם. ברגע אחד תרד האש והיא תופץ גם בעזרת הנרות בידיו של הפטריארך אבל גם מחורי צד שנמצאים בצידיה של קפלת המלאך. האש תועבר בין המאמינים בכנסייה החוצה אל המאמינים המחכים בנקודות האיסוף והלאה לשאר העולם. 

לאורך ההיסטוריה שבת האור תואמה מול הרשויות המקומיות ומול העדות הנמצאות בכנסייה בהתאמה לתקופה. כך, גם כיום התיאום מתקיים אל מול משטרת ישראל האמונה על הביטחון במקום. המשטרה גם מגבילה את כמות הנכנסים לכנסייה מטעמי ביטחון ושריפה. לכנסייה כניסה ויציאה אחת, כך שאש מרובה בכנסייה, צפיפות אדירה ויציאה אחת גורמות להרבה חשש אצל כוחות הביטחון. 

בנוסף להגבלות הכמותיות המתהדקות יותר ויותר בכל שנה, השנה גם המצב הפוליטי משפיע על חגיגות שבת האור בירושלים. לרוב, את העדות הנוצריות המגיעות לכנסייה מלוות תהלוכות של תנועת הצופים הנוצריים עם כלי מוזיקה שונים, שירים וצהלולים. התהלוכות של הצופים הן של כל העדות, גם הצופים הקתולים מצטרפים לאירועים למרות שבעיקרון את פסחא חגגו חודש לפני כן. בגלל המיעוט הנוצרי בארץ הקודש הוחלט על איחוד חגים בערים מרכזיות, כאשר את חג המולד חוגגים בתאריך המערבי ואת פסחא מציינים בתאריך האורתודוקסי. אך, בעקבות המצב הוחלט, רק ללוות את התהלוכות של אנשי הדת ללא מוזיקה ואווירה מרגשת או שמחה כאות הזדהות עם המתרחש בעזה בכלל ועם הקהילות הנוצריות והמוסדות הנוצריים בעזה בפרט. 

בנוסף, עוד שינוי משמעותי השנה מושפע מחוסר הגעתם של הצליינים האמורים להגיע לטקס, המגיעים לרוב מרחבי העולם האורתודוקסי לחגיגות השבוע הקדוש ושבת האור. השנה מדינת ישראל נחשבת לאזור מסוכן וחברות הביטוח והטיולים לא מאפשרות להם להגיע. 

קבוצת עולי הרגל הנוספים שמגיעה לרוב הם הנוצרים המקומיים, הפלסטינים מהגדה ומתוך ישראל. אך גם במקרה זה השנה הייתה שונה, וקבלת האישורים הוגבלה אל מול המשטרה. נוצרים מרחבי הארץ חששו להגיע לירושלים בעקבות המצב ומחשש לפגיעה גופנית אבל גם רוחנית במשמעות של היום הזה עבורם, שהמאבק הפיזי או המנטאלי ישפיע על קדושת היום והעדיפו להישאר בבתיהם ולא לנסות להיאבק על כניסתם לטקס בכנסייה. לכן, רבים מהם בחרו לא להגיע והם יחכו לקבל את האש הקדושה בכנסיות המרכזיות בעירם; בבית לחם, נצרת, לוד, רמאללה, יפו, חיפה ועוד.. 

אבל, למרות כל אלו, הנס התרחש גם השנה, אם כי רוב המגיעים לכנסייה היו מקומיים ואנשי כנסייה שקיבלו אישורים כדי להיכנס לטקס. ועדיין, למרות הצפי הנמוך, חיכו בשער יפו מסכי טלוויזיה ששידרו בערבית את המתרחש בתוך הכנסייה.

בתוך כל זה, הנקודה המעניינת שרציתי לדון בה עוסקת ברגע שבין הכניסה לכנסייה לבין הציפייה לקבלת האש. אני התחלתי את היום עם קבוצת הצעירים הנוצרים שקיימו תהלוכה אל תוך הכנסייה ומהווים הקול הדומיננטי הנוצרי-ערבי בכנסייה (زفة الشباب – "השבאב"). ההתכנסות הייתה בשכונת הנוצרים באזור השעה 8:30 ומאותו הרגע הייתי איתם, שרה "היייא הייייא היייא שבאב אל מסיחייה". בתור מישהי שגדלה בתנועת נוער, החוויה עם הצעירים הרגישה כמו מחנה קיץ אבל ברמות רוחניות הרבה יותר עמוקות. בין הקריאות היו גם תפילה לשמירה על הקהילה, האורחים, על טקס שבת האור, קריאות על החוזקה של סנט ג'ורג' ותפילות לישוע. כל אלו הרגישו כמו פרקטיקות חוזרות ונשנות שמכניסות את המאמינים והסובבים אותם למרחב של תפילה והתחזקות קהילתית. 

עם הכניסה לכנסיית הקבר התפצלה הקהילה של השבאב, והמשטרה ניתבה חלק מהאנשים ימינה ושמאלה אל מול הקבר כדי שלא יווצר בלאגן וגרמה לפירוד כשעה וחצי לפני התרחשות הנס. בפועל היו גושים כתומים (של אנשים עם החולצות של השבאב) ברחבי הכנסייה שחלקם צועקים וחלקם פחות. כמו כן, הכניסה לכנסייה הכניסה אותנו למרחב שבו אנשים נמצאים בצפייה, מחכים אולי מ9 בבוקר בכנסייה בעמידה לקראת הנס. 

וזה הרגע שעניין אותי יותר מכל, הרגע הזה של הבין לבין. מרכז דיונו של ויקטור טרנר בספרו ״טקסי מעבר – מבנה ואנטי מבנה״ מרחיב את ההתבוננות על התנהלות טקסית אשר מבוססת על שלושה חלקים: 1.התנתקות מהיומיום 2.מעבר דרך מצב לימינאלי לתוך הטקס 3. חזרה ואיחוד לעולם הרגיל. בתוך כך, מדגיש ומחדד טרנר את השלב הלימינאלי ומגדיר את קבוצת הפרטים בזמן הטקס כסוג של קבוצה שגם לה מבנים היררכיים אבל חדשים או שונים מהמצב הקודם, קומיוניטס – מה שהורגש בכנסייה באופן עוצמתי. 

המצב הלימינאלי בכנסייה הורגש בחוסר הסדר – מי מוביל את מי, באיזו שפה צועקים. היו רגעים שדמויות מהשבאב החל לצעוק כריסטוס אנסטיס (ישוע קם לתחייה) כדי שיגיבו להם בחזרה – צעקו על הקהל, תצעקו בשפות שלכם, תשירו. והקהל לא הגיב במידה מספקת. במקביל גם הקהילה הנוצרית דוברת הערבית מעט התפצלה ולא היה איזה גוש איתן כמו בתהלוכה לקראת הקבר. כך נוצר הרגע הזה של הבין לבין, בו אנשים לא יודעים מה לעשות. עומדים, מפהקים, משחקים בטלפון, פשוט מעבירים את הזמן. לא היו כמעט אנשים שראיתי שעמדו עם הברית החדשה שלהם והתפללו, כאילו הציפייה לתחילת הטקס לא אפשרה להם לעשות כלום אלא רק לחכות. 

המבנה החברתי שהתקבל היה מוזר, אנשים עמדו אל מול מחסום, מולם אנשי תקשורת שהסתירו את הטקס, מידי פעם נשמעו קריאות בערבית או ביוונית על "קימת המשיח לתחייה", ותגובת "אכן הוא קם". היה בלבול וחוסר סדר, לא היה ברור מה מתרחש. ואז ברגע שנכנס הפטריארך לתוך הקבר, כולם דממו – כעת מחכים כולם יחד בציפייה. הטלפונים של כולם הורמו ביד אחת ובשנייה חבילת 33 נרות. וברגע אחד האש יצאה מהחורים הצדדיים וכן מהפתח הראשי על ידי הפטריארך. החל להישמע קול צהלולים ונראה שכולם הפכו אחד. כולם נוצרים, ללא שפה שונה, אלא תחושת אחדות של חיבור מחדש לקהילה הנוצרית העולמית המאמינה בתחייתו של ישוע. האש החלה לעבור ממאמין אחד לשני, וכולם הדליקו נרות ושרו יחדיו. השינוי התקיים גם בצבעים של הכנסייה, היא נצבעה בכתום-אדום-צהוב ועשן שמשנה את התאורה, זאת בנוסף לריחות האדירים של הקטורת והשעווה בכנסייה. ומהרגע הזה חזרו השבאב וכל מי שנכנס למצב הביניים בכנסייה לחלק מעדת המאמינים הגדולה, והתחברו עם משפחותיהם, חבריהם ואפילו הצליחו לשתות קצת מים או לאכול משהו כדי לחזור לשגרה ולחיים של אחרי קבלת האש. 

על שבת האור, ההיסטוריה שלה והרעיונות התיאולוגים הטמונים בחובה אפשר לדבר עוד הרבה. אני רואה משמעות בהתייחסות ל"אנשים הקטנים", המאמינים, אלה שרק מחכים לקבל אבל רוצים גם לתת ולהעניק. עבורי אחד הרגעים המרגשים היה לראות את הכל במקביל; גם להיות חלק מהצעירים, להצליח לקבל חולצה ולשיר בערבית למרות שאיני יודעת מספיק ערבית, להגיע לכנסיית הקבר, לעמוד מול הקבר ואפילו לצלם את הפטריארך מטווח אפס כי נקלעתי לעמוד על המחסומים שהעמידה המשטרה, לפגוש שוטרים שאני מכירה מהאוניברסיטה ולהיות חלק מההמון. 

אני כרגע בתואר שני במדע הדתות ובאנתרופולוגיה ואני חוקרת את היחסים המתקיימים מסביב לאבן המשיחה והיחס שמאמינים ומבקרים מעניקים לה. אירועי השבוע הקדוש וגם שבת האור היו רגע לראות אותה, אבל גם לראות תופעה רחבה שמתקיימת במרחב של כנסיית הקבר. אני במשך שבועות חושבת על איך להיכנס לכנסייה, האם להשתמש בקשרים שלי מהעבודה במרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, קשרים מהלימודים, אנשים שהכרתי מהעיר העתיקה או לסמוך במידה מסויימת על הגורל. ולכן אני מרגישה שהכניסה שלי שהיתה מאוד לא צפויה, קבלת החולצה של השבאב ולקיחת חלק פעיל בתהלוכה הרגיש קצת כמו הנס האישי שלי.

בתוך כל המחשבות והתחושות הרגע המשמעותי ביותר עבורי באירוע כולו היה להעביר את האש הלאה, להחזיק את אסופת הנרות שלי ולהעביר את האור למאמינים אחרים ולהיות אחת איתם, מבלי שישאלו אותי מה הדת שלי ומאיפה אני מגיעה, שאני מתבוננת במתרחש עם כלים תיאורטיים אנתרופולוגיים, שאני איזו ׳זרה׳ הנס האמיתי הוא שהרגשתי שייכת ומנותקת אבל בצורה זהה לכולם.

לקריאה נוספת:

מחזור הפסחא באתר של מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג