"בשם היהדות נגן על הדמוקרטיה" – אתנוגרפיה של הבדלות מחאה רפורמיות בישראל
ניתוח אתנוגרפי של אלעזר בן לולו, במסגרת הגליון המיוחד של ׳קריאות ישראליות, של טקס ההבדלה של הקהילה הרפורמית שהתקיימה במסגרת המחאה כנגד הרפורמה המשפטית, בכל רחבי הארץ. בן לולו (אריאל) מתחקה אחר המשמעויות המגוונות בביצוע הטקס כחלק מהמחאה: כיצד מתבצעת הבדלת המחאה הלכה למעשה בהפגנה; אילו שינויים מוטמעים בריטואל, מהן הפרשנויות שמעניקים המשתתפים לביצוע, וכיצד הם מעצבים ומשקפים את עמדתם הפוליטית דרך השתתפות זו. לטענתו, בחירת הקהילה הרפורמית לקיים הבדלה במסגרת המחאה היא פעולה פוליטית של זיהוי וסימון התנועה הרפורמית במרחב הציבורי, וניסיון להשמיע קול דתי-ליברלי מול קולות אחרים העולים מהמחנה הפוליטי/הדתי הנגדי.
"… עִם התנ"ך, עם היהדות שלנו ביד אחת ודגל ישראל בידנו השנייה – נגיד, נפעל, נעשה כל שביכולתנו החוקית והמוסרית כנגד שלטון-הרוב הרע הזה, ומי ייתן ויברך ה' את מדינת ישראל: 'צור ישראל וגואלו, שלח אורך ואמיתך לראשיה, לשופטיה ולנבחריה'. ותן לנו תבונה וכוחות להחזיק מעמד, להתגבר ולהחזיר את המדינה שלנו לנתיב הצדק, החופש והיושר, השלום, ואם אפשר גם – האחדות, ונאמר: אמן, כן יהי רצון!" (11.2.2023)
קטע זה מתוך דרשה של הרב עדה זבידוב, מקהילת "הראל" קהילה רפורמית ירושלמית, חתם את ההבדלה שהתקיימה במפגן המחאה סמוך לבית הנשיא בירושלים. מדי מוצאי השבת ניצבה בפני הקהל הרב זבידוב, בעודה מוקפת בחברי וחברות קהילתה וחמושה בדבר תורה, וביקשה להשמיע את משנתה, לא באמצעות רטוריקה פופוליסטית, אלא תוך סימוכין מארון הספרים היהודי. כך הייתה בוחרת בקפידה את הפסוקים שיעבירו את החזון הפוליטי שקהילתה מבקשת להשמיע. נוכחות אישה המכהנת כרבה באירוע מחאה פוליטי אינה רק בגדר עדות להשתתפותן של נשים בהנהגה הרפורמית, אלא אמירה חשובה שמסמנת את ערך השוויון המגדרי בספֶרה הציבורית בכלל, ובזירות דתיות בפרט.
כמו הרב זבידוב, מאות רבנים, רבות, חברים וחברות בקהילות רפורמיות ישראליות התקבצו בשנה האחרונה (2023) מדי צאת שבת להבדלות מחאה. בין המשרוקיות, הדגלים וההמון הרועש התקבצו יחד וביקשו להוציא את השבת ולקבל את השבוע החדש. כך נעשו ההבדלות חלק בלתי-נפרד מההפגנות, כאשר מנהיגי ציבור השתתפו בהן והביעו תמיכתם, לרבות נשיא האיחוד ליהדות רפורמית בצפון אמריקה הרב ריק ג'ייקובס, חבר הכנסת הרב גלעד קריב, ששימש בעבר כמנכ"ל התנועה הרפורמית, ודמויות אחרות. לעומת מחאת הדגלים השחורים, מחאת האוהלים ומחאות ציבוריות קודמות שידעה החברה האזרחית בישראל בעשורים האחרונים, שבהן לא השתתפה התנועה ואף נמנעה מהבעת עמדה רשמית – הפעם, ההחלטה להשתתף עברה בקריאה שלישית, ומר"ם (מועצת הרבנים המתקדמים בישראל) אף פרסמה הודעה מפורשת המעודדת את ההשתתפות במחאה תוך גינוי אלימות.
במאמרי החדש שפורסם בכתב העת "קריאות ישראליות" אני מביא ניתוח אתנוגרפי של הבדלות המחאה, ומתחקה אחר המשמעויות המגוונות בביצוען. כיצד מתבצעת הבדלת המחאה הלכה למעשה בהפגנה; אילו שינויים מוטמעים בריטואל, מהן הפרשנויות שמעניקים המשתתפים לביצוע, וכיצד הם מעצבים ומשקפים את עמדתם הפוליטית דרך השתתפות זו. לעומת ריטואליות יהודית, המתאפיינת בקדושת הטקסט הכתוב ובפרקטיקות דתיות המתקיימות בבית התפילה, ההבדלה היא מעמד טקסי העמוס וגדוש באובייקטים, בריחות ובקולות שמספקים לרעיון העומד מאחורי הביצוע אריזה פרפורמטיבית. להבדלה, כמו גם לשאר הריטואלים בשבת, תפקיד סוציולוגי בכינון תחושת שייכות למשפחה, לקהילה ולמסורת היהודית. כמו כן, בקרב מרבית ציבור שומרי המסורת, הטקס מתקיים במרחב הביתי ולא בבית הכנסת. לטענתי, בחירת הקהילה הרפורמית לקיים הבדלה במסגרת המחאה נגד הרפורמה המשפטית היא פעולה פוליטית של זיהוי וסימון התנועה הרפורמית במרחב הציבורי, וניסיון להשמיע קול דתי-ליברלי מול קולות אחרים העולים מהמחנה הפוליטי/הדתי הנגדי.
פעולה זו, היא דוגמא חיה כיצד בעשורים האחרונים ניתן לראות הבדלות שזוהו כחלק מסימון מאבק פוליטי בדוקטרינות כוחניות ומַפלות, אז, וגם היום. למשל, הבדלה בסימן הנצחת קורבנות מגפת האיידס בשנות ה-80, ובאיחולי בריאות איתנה לנשאי נגיף ה- HIV. הבדלות נוספות התקיימו ברחבי ארצות הברית מייד לאחר הפסיקה התקדימית ביוני 2022 על איסור הפלה. עוד הבדלה בעלת היבט פוליטי נערכת מדי שנה בקהילות הרפורמיות בארץ, ומסמנת את המעבר מיום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ליום העצמאות. כלל הדוגמאות האלו מדגימות את שימורה של המסגרת הרעיונית של ההבדלה, ברם, במקום להבדיל בין קודש לחול ישנן בחירות פוליטיות עדכניות של הבדלות אחרות: למשל בין להט"ביות להטרוסקסואליות, בין פמיניזם לפטריארכיה, בין חורבן לתקומה, בין סכסוך לשלום, ועוד.
במהלך עבודת השדה, אותה אני מגדיר "אתנוגרפיה בהולה", הסתקרנתי להבין מה הפרשנויות שמנהיגי ומנהיגות הקהילות הרפורמיות, וחברי וחברות הקהילות, מספקים לביצוע. למשל, הרב עודד מזור, רבהּ של קהילת כל הנשמה בירושלים, רואה בהבדלה הזדמנות ליחסי ציבור תנועתיים. הוא סבור כי להשתתפות בהפגנה חשיבות בהשמעת קולה של התנועה ובהנכחת טון דתי דמוקרטי במחאה, בייחוד בקרב קהלים שלא בהכרח פוקדים ומכירים את הקהילה הרפורמית:
ההבדלה מאפשרת הזדמנות להתכנס ביחד; נפרדנו מהשבת ובאנו להפגנה כקהילה, אנחנו לא לבד. המעגל של ההבדלה מחבר קהילות שונות, חברים וחברות שלאו דווקא מכירים זה את זו. אנשים עוברים ורואים מעגל תפילה, ומתעניינים בנו, מצטרפים או ממשיכים. זו הצהרה ערכית כלפי המרחב הציבורי. בנוסף, זו גם הזדמנות כלפי חוץ: בעוד שיש חובשי כיפות נוכחים בהפגנה, הם בודדים מתוך הקהילות שלהם, ואנחנו אומרים 'אנחנו פה כקהילה דתית', 'בשם היהדות נגן על הדמוקרטיה'. זה מסמן את ההבדלה בין קול דמוקרטי שחושב ש'כל הדתיים בעד הרפורמה'. מחד גיסא, לקול דתי-ימני שחושב שכל מי שדתי תומך ברפורמה, לבינינו – יהודיות ויהודים דתיים תומכי שוויון ודמוקרטיה […] נכון, היה חשש שההבדלה תתייג אותנו פוליטית, אבל לאור המצב הקיצוני שבו אנו נמצאים, ההרגשה היא שזה הדבר הנכון.
בדומה לרב מזור, גם אליהו, ממייסדי קהילת "רענן" ברעננה, נהג במהלך השנים להשתתף בהפגנות, במצעד הגאווה המקומי בעירו, ומדי בחירות משמש חבר ועדת קלפי. אומנם הוא אינו רואה צורך ייחודי בקיום הבדלה בהפגנה, אך מזהה את תרומתו לשיווק תנועתי ולכינון המסר הפוליטי:
בשבילי, זו הבדלה בין קדושת השבת ובין קדושת ההגנה על הדמוקרטיה והערכים העיקריים של היהדות שלי. היהדות שלנו היא דמוקרטית. האמונה שהאדם נברא בצלם מובילה לאמונה בשוויון ערך האדם, וזה הבסיס שלנו. באחת ההפגנות הרַבָּה של הקהילה שלנו נשאה נאום והוצגה בתואר "רַבָּה", בדיוק כמו ששני רבנים אורתודוכסים שמפגינים בעיר נאמו. אנחנו שם עם שלטים ומחלקים עלוני מידע למפגינים שמתעניינים. אגב, עובר אורח חילוני לא מבחין בטקס ההבדלה שלנו במרכיב שמזהה אותנו כרפורמים […] היה טוב בכנסת להתאסף עם חברים וחברות מקהילות אחרות של התנועה לתפילת מנחה ולומר את התפילה לשלום המדינה ולהתפלל טקסטים דתיים שנכתבו למען המחאה…
אם כן, כפי שעולה מדבריהם וניכר גם בהתייחסויות נוספות שמנותחות במאמר, ההשתתפות בהפגנה ממלאת פונקציה קהילתית חשובה של לכידות חברתית ושל סולידריות, הן עבור חברי וחברות הקהילה הן עבור "המצטרפים הפוטנציאליים" שנחשפים (אולי) לראשונה לקהילה רפורמית ישראלית. נוסף על כך, ביצוע הריטואל המסורתי במפגן הפוליטי מאפשר סימון "אחֵר" של דתיים, שמתנגדים לרפורמה המשפטית לא כבודדים, אלא בתור קהילה. מדבריהם ניתן לראות עד כמה הם מטעינים באופן רוחני את המוטיבציה הפוליטית, נראה כי סוגיות הנִּראות וההנכחה הרפורמית במרחב הציבורי חשובות לא פחות מההתנגדות לרפורמה. כלומר, המחאה מהווה מעין פלטפורמה להגשמת מלאכת יחסי הציבור התנועתיים. לחוויה שנוצרה – הקומיונטס (communitas), כלשונו של טרנר – חשיבות רבה בכינון ה"ביחד" התנועתי, שבזמן שִׁגרה מורגש בממדים פחותים. עשייה ריטואלית זו ממקמת את הקהילה הרפורמית הן כשחקנית פוליטית המבקשת לסמן את עשייתה החברתית במרחב הציבורי, הן כסוכנות דתית המדגימה, הלכה למעשה, כי מקומם של השיח והריטואל היהודיים אינו שמור באופן בלעדי למחנה הפוליטי הנגדי, התומך ברפורמה ומיוצג בידי הציבור והמפלגות האורתודוקסיים.
לקריאה נוספת:
המאמר המלא באתר קריאות ישראליות:
קריאה נוספת בנושא: