מאמרי אורח

מיד לאחר השבעה באוקטובר, לנוכח הקשיים ואוזלת היד של מערכות השלטון, רבות ורבים התגייסו לספק את הצורך הבסיסי ביותר של חיילי צה"ל, נפגעי הטבח, המפונים/ות ושל מי שמשתייכים/ות לקבוצות מוחלשות אחרות – אוכל. בפגישה של קבוצת המחקר שלנו – קבוצה של אנתרופולוגים ותלמידי/ות מחקר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון אשר חוקרים אוכל – הסתבר שכולנו עסוקים בצורה זו או אחרת בפעולות התנדבות הקשורות בבישול ובהאכלה. לנוכח הסיפורים המרתקים ששמענו במהלך הפגישה, החלטנו לבצע סדרה של מחקרים "אתנוגרפיים-בהולים" (urgent ethnographies) ורב-מוקדיים – כל אחד/ת במקום שבו היא/הוא פועל/ת או מתנדב/ת. 

.

פרופ' ניר אביאלי כתב על מתחם תרומת האוכל לחיילים שהוקם בצומת גילת; מיכל רוזניס כתבה על בישול ביתי לחיילים; חמדת גולדברג וד"ר רפי גרוסגליק בחנו את שדה הקולינריה המקצועי ואת המעבר מעיסוק בבישול מקצועי לעיסוק בבישול לשעת חירום. נועה אסכולאי כתבה על קבלת תרומות אוכל כחיילת במילואים והשפעתם על הפלוגה. יסמין ענב אהרוני כתבה על "בזבוז מזון" בתקופת מלחמה. ד"ר גילי טופר-טייב הציגה את סיפורן של משפחות בדואיות ואת השפעת המלחמה על חייהן ועל מידת הביטחון התזונתי שלהן; משכית הודסמן בחנה את משמעויותיה של עוגת יום ההולדת של ילדי תושבים שנעקרו מבתיהם ("מפונים") מקיבוץ בארי; ד"ר נועם ורנר כתב על זולתנות (אלטרואיזם) של אנשים במלחמה מתוך הסתכלות זאולוגית.

.

בשלב ראשון, התבקש/ה כל אחד מחברי/ות הקבוצה להגיש תיאור אתנוגרפי קצר. לאחר שנוכחנו שהחומרים הם מרתקים וגם "מדברים זה עם זה", ערכנו יום עיון קצר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב תחת הכותרת: "סיר לחץ – התגייסות, התנדבות והמשמעויות המגוונות של אוכל, אכילה והאכלה במלחמה בעזה". במהלך יום העיון, הציגו החוקרות והחוקרים את עבודותיהן והפנו מבט מחקרי-ביקורתי לזירות שונות ולמופעים שונים של אוכל, בישול והאכלה בעת מלחמת עזה: במרחב הציבורי, במרחב הביתי, במרחב הפרופסיונאלי, במרחבי הזהות השונים ובנקודות המפגש שבין קטגוריות חברתיות. נתאר להלן בקצרה את דבריהם/ן: 

מנגל בצומת המלחמה

פרופ' ניר אביאלי, אנתרופולוג במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, אשר גר במושב קלחים בשולי העוטף, תיאר תופעה שהיא לא פחות ממדהימה: בצומת גילת, ממש בכניסה לכביש 242, אחד מהצירים המרכזיים של המלחמה, הוקם תוך ימים ספורים מתחם בישול ולוגיסטיקה ענק אשר כלל סככה מרופדת בשטיחי דשא סינטטי בשטח של כחצי דונם ובה דוכנים אשר הגישו לחיילים אוכל, בעיקר המבורגרים צלויים על האש ונקניקיות בלחמניות. לצד דוכני הבשר הצלוי מוקם דוכן שבו הוגשו עוגות ביתיות, דוכן אחר ובו מכונת אספרסו משוכללת אשר הציע את כל האופציות שניתן לקבל בבית קפה אופנתי במרכז הארץ, ודוכני פופ-אפ שונים, כגון דוכן שבו חקלאי סחט מיץ מרימונים שהביא מהמטע שלו. במקום פעלה גם מספרה שבה סיפרו ספרים מתנדבים את החיילים, ובית כנסת. לצד הסככה הוקמו מנגלי ענק באורך של מטרים רבים עליהם צלו מדי יום מתנדבים רבים מכל הארץ כ-15000 המבורגרים, חלקם הוגשו לחיילים/ות במקום, וחלקם נשלחו לחיילים בחזית. המנגלים העלו ענן עשן כבד וריח עז של בשר צלוי אשר כל מי שעבר בסביבה, ביום  ובלילה, ראה והריח. 

אביאלי ביקר במתחם לבדו ויחד עם הדוקטורנטית מיכל רוזניס, וסיפר שלמרות שהגיע למקום ספקן וציני כלפי מה שדמיין כ"עוד חגיגת מנגל ישראלית" על האלימות והגסות שבה, מצא את עצמו כמו רבים אחרים שהגיעו לשם מחפש פינה שקטה כדי לבכות. במקום כוחנות, גבריות מוחצנת ומוקצנת, מאבק על טריטוריה ועל מקום בתור, הוא ראה שם בעיקר עדינות, נימוס, סבלנות, ורכות, וגם ביטויים של חולשה ופגיעות. כמו רבים אחרים שהגיעו למקום, הוא חווה תחושה עמוקה של שותפות גורל לנוכח האסון. צילום: ניר אביאלי

למרות חלוקת התפקידים המגדרית (הצפויה כל כך) שבין גברים אשר צלו את הבשר על האש לנשים אשר חתכו ירקות, הרכיבו את המנות, הגישו אותן לחיילים וארזו אותן למשלוח, ונוכחותם של החיילים החמושים אשר צוידו במנות גדולות של בשר כדי לצבור ולהעצים כוח לקראת הקרב, רבים מהחיילים הקרביים היו למעשה חיילות. החיילים והחיילות התנהגו בעדינות ובנימוס, ורבים סיפרו לאביאלי, אפילו מבלי ששאל אותם, על פגיעה ועל טראומה. כך למשל כאשר אביאלי פנה לאחד החיילים שנראה "קרבי" וסוער במיוחד, חם-צוואר שחור על ראשו והוא עטוי בווסט וחמוש בנשק, ואמר לו: "בוא'נה, בטח כשהחמאס רואים אותך הם נבהלים, אתה נראה כמו פיראט", החייל הפטיר לחבר שעמד לצידו: "כן, הא?", ואז פנה לאביאלי ואמר לו: "אחי, אני בטראומה, חבל על הזמן", וסיפר מעט ממה שעבר עליו. כאשר אביאלי שאל אם הוא מטופל, הוא השיב שכן והסביר שלצד שיחות עם קב"ן הוא מטופל ע"י פסיכולוג. גם חיילים אחרים ציינו שהם חוו רגשות קשים ופגיעה, ושהם במצוקה ובמתח.  

סוגיות המשסעות את החברה הישראלית, כגון סוגיית הכשרות, לא קיבלו ביטוי במקום. החיילים והחיילות הגיעו מקבוצות מגוונות בחברה הישראלית, לרבות דתיים, חרדים, ופלסטינים אזרחי ישראל. אביאלי ורוזניס לא הבחינו בכך שמישהו/י ביקש/ה לראות "תעודת כשרות" או ערער על נוכחות של עוגות ביתיות, חלקן חלביות, במתחם. צילום: ניר אביאלי

מבחינה קולינרית, התופעה הבולטת ביותר היה האמריקניזציה של האוכל: המנה העיקרית הייתה המבורגר בלחמנייה, ומנה בולטת ונחשקת נוספת הייתה נקניקיות בלחמנייה. המנות האיקוניות של המנגל הישראלי: שיפודי פרגיות או קבאב, לא הוגשו כלל במתחם. החיילים יכלו להוסיף למנה קטשופ ומיונז, אך מטבלים "ישראליים" יותר כגון טחינה או "חריף", לא הוגשו. אביאלי ראה פלנצ'ה קטנה עליה נצלתה כמות לא גדולה של מעורב ירושלמי, אך המנה הזאת לא זכתה לתשומת לב רבה או לבולטות. ההמבורגר היה ללא כל ספק המוצר העיקרי שסופק לחיילים. 

אביאלי מסכם בטענה שבשנים האחרונות, ובאופן ברור מאז הקמפיין לשחרורו של גלעד שליט, התפיסה של אזרחי ישראל את החיילים השתנתה: מגברים צעירים, חזקים, וחמושים המגינים על אזרחי המדינה, הם הפכו ל"ילדים של כולנו". התהליך הזה, שהוא מכנה "האינפנטיליזציה של החיילים", קיבל ביטוי מובהק במנגל בצומת המלחמה: לא היו שם גברים צעירים, חזקים, וששים אלי קרב, אשר טורפים בשר לקראת ההסתערות, אלא ילדים וילדות עדינים, פגיעים ופגועים, שהוריהם מטפלים בהם בעדינות, מנסים להגן עליהם ולוקחים אותם לארוחת ילדים ב"מקדונלד'ס". 

ביתיות ללא גבולות 

מיכל רוזניס, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, הפנתה את מבטה אל המרחב הביתי וערכה תצפיות משתתפות בפרויקטים שונים של הכנת אוכל ביתי עבור חיילים בתקופת המלחמה. רוזניס בישלה בעצמה עבור חיילים, השתתפה בבישול בביתן של נשים באזור מגוריה, ראיינה את המבשלות וניתחה את התכנים בקבוצות וואטסאפ של בשלניות ביתיות על מנת לבחון את המשמעויות החברתיות של הבישול של אוכל ביתי למען החיילים. 

לפני שפנתה לביצוע הראיונות, עיינה רוזניס בספרות העוסקת באנתרופולוגיה ובסוציולוגיה של המושג "אוכל ביתי" וגילתה כי קטגוריה זו מתארת רפרטוארים קולינריים המבוססים על חומרי גלם בסיסיים, מאכלים המבושלים מתוך אהבה ודאגה לסועדות והסועדים הפוטנציאליים (המשתייכים למשפחה או כאלה שרקמו קשרים חברתיים ייחודיים עם המבשל/ת הביתי/ת). המניעים העיקרים להכנה של "אוכל ביתי", מעבר להזנה, הינם מימוש חובה הורית, יצירה, שימור והעברה בין דורית של זהות משפחתית, והגדרת גבולות בין המשפחה למי שאינם שותפים לטקסי האכילה המשפחתיים. 

אלא שבתקופת המלחמה, נראה שהגבולות האלה הורחבו, וכך נמתח הקשר החברתי, באמצעות האוכל, מהמרחב הביתי אל החזית: החיילים, שהם זרים למבשלות הביתיות, הפכו לקבוצת השארות המיידית אותה "נדרשת" אם המשפחה להזין. המניעים העומדים מאחורי פעילות הבישול כללו, כמובן, גם את הרצון להרגיש חלק מהמאמץ המלחמתי ולהעביר תחושות של תמיכה ושותפות לחיילים בשטח. בנוסף על כך, פעילות הבישול עצמה תוארה במונחים תראפויטיים כאמצעי להסחת הדעת מאירועי השעה הקשים או להשבת תחושת שליטה שאבדה. רוזניס מוסיפה וטוענת כי ההרחבה הסימבולית של גבולות הבית הפרטי והרחבת הסולידריות הפנים-משפחתית אל כלל החיילים—בעת המלחמה באמצעות האוכל הביתי הנשלח לחזית – מאפשרות שיקום ובניה מחדש, מלמטה-למעלה, של תחושת הביטחון במרחב הביתי, תחושה שנפגעה באופן כל כך קשה בשבעה באוקטובר.

אחים לסרוויס 

חמדת גולדברג, שפית מקצועית וסטודנטית לתואר שני, וד"ר רפי גרוסגליק, שניהם מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, בחנו את שדה הקולינריה המקצועי ואת המעבר מעיסוק בבישול מקצועי הממוקד בטעם ופנאי לעיסוק בבישול לשעת חירום. הם שאלו מה ניתן ללמוד מההתגייסות הרחבה של אנשי הקולינריה המקצועיים, אשר חמדת גולדברג לקחה בה חלק פעיל. גולדברג התנדבה כבר במהלך הימים הראשונים למלחמה ושימשה כטבחית ראשית במטבח של קייטרינג לואיזה ביד השמונה, בו עסקו בבישול למפונים ולנזקקים. בנוסף, היא בישלה בהתנדבות בבית הספר לבישול אטיליו שבאור יהודה, שהסב את פעילותו להכנת ארוחות שנשלחו למפונים, משפחות חטופים/ות ונזקקים/ות אחרים/ות, וערכה שם יחד עם גרוסגליק תצפיות משתתפות. 

בלואיזה, גולדברג מצאה את עצמה מנהלת מטבח "מבצעי" שייצר 1500 ארוחות מדי יום עבור חיילים ומשפחות מפונים וניצולים. היא ניהלה צוות של עשרה טבחים/יות מקצועיים/יות שעבדו בהתנדבות, וכשישים מתנדבים/ות לא מקצועיים/יות. שינוי תפקוד המסעדות והמעבר מבישול אשר פועל על פי עקרונות של מטבח עילי (haute cuisine) למטבח הפועל במתכונת "צבאית" חלחל אל השפה בה השתמשו נשות ואנשי המקצוע. את פעילותם הם ניהלו ב"חמ"לים" (בד"כ שולחן ועליו מחשב נייד שבעזרתו אחד/ת הפעילות/ים ריכז/ה את הבקשות לארוחות, ניהל/ה את סדר העדיפויות ודחיפות הבקשות, חישב/ה את כמות הפניות, את מספר המנות האפשריות לבישול, הזמנת חומרי הגלם, ניהול ההוצאות והערכת ההכנסות הכספיות הצפויות מתרומות עתידיות). שאר הפעילויות חולקו ל"מחלקות" בעלות תפקידים שונים. בחזית, פעלו מחלקת הבישול ומחלקת האפייה. מחלקות נוספות פעלו כ"מסייעות" לבישול ("תומכות בישול"; על משקל תומכות לחימה), ומחלקות אחרות היו אמונות על האריזה והשינוע. 

את מרבית התבשילים שהוכנו ניתן לתאר כ"תבשילים פשוטים" אולם אלה קיבלו, בהתאם לפרקטיקות הנהוגות על ידי שפים מקצועיים, "טוויסט" גסטרנומי: קציצות קבב קפואות ומתועשות הוכנו כתבשיל קציצות ברוטב עגבניות וחצילים; כנפי עוף בושלו ברוטב מתוק של קלמנטינות "מוצלות" שנסחטו על ידי המתנדבים הרבים; כרובים ירוקים נקצצו והוכנו מהם סלט ברוטב טחינה וכורכום וסלט כרוב "בסגנון אסייתי"; והקטניות בושלו כ"דאל עדשים בסגנון הודי". עודפי הדאל שימשו, למחרת, להכנת  רוטב לכרעי עוף. האוכל נארז על ידי מתנדבים ומתנדבות ב"מחלקת האריזה" והונח בחמגשיות או במגשי נירוסטה גדולים ("גסטרונומים") שעליהם המתנדבים כתבו בדיחות, משפטים משמחים ומילות עידוד (למשל: "אוהבים אתכם אלופים", "אין כמוכם!" או "מחכים לכם בבית"). בתמונה: עדן זרח, טבחית מתנדבת, צולה 50 ק"ג בצל וחצילים לסלט חם (11/10/2023). צילום: חמדת גולדברג

כך, למרות שהיקף הפעילות השגרתית בשדה הקולינריה המקצועי הצטמצם בשבועות הראשונים למלחמה, הרי שהשחקנים והשחקניות בשדה הקפידו על פעלתנות רבה, ואף שימשו לטענתם של גולדברג וגרוסגליק כסוכנים חשובים בשימור וחיזוק הזהות הלאומית. השחקנים בשדה הקולינרי המקצועי, פעלו ליצירת דימויים של אחדות והזדהות לאומית על ידי שימוש במוצרי גלם, במשאבים ובתשתיות הקיימות שברשותם, כמו גם על ידי פעולות ההתנדבות ושליחת אוכל לחיילים, למפונים ולאזרחים נזקקים. התבשילים שבושלו בקייטרינג לואיזה הוכנו מירקות "מוצלים" שהגיעו מעמותת "מצילות מזון" מהשוק הסיטונאי בירושלים, ומנתחי בשר בקר, עופות, ומוצרי מזון יבשים שנתרמו על ידי בעלי עסקים פרטיים, ואילו באטיליו התרומות הגיעו באמצעות תיווכה של "העמותה לקולינריה ישראלית", שלקחה על עצמה את כלל ניהול הפעילות ההתנדבותית. כל מנה כללה, כמקובל בארוחות מוסדיות (חדרי אוכל במוסדות חינוך, במפעלים, בבתי חולים, בקיבוצים וכמובן, בצה"ל), מרכיב של חלבון (בשר/עוף/צמחוני), פחמימה, ירק מבושל, סלט מירקות טריים וקינוח. את התפריט של קייטרינג לואיזה כתבה גולדברג יחד עם שף המלון מתוך כוונה להתאים את האוכל לטעמם של מספר האנשים הגדול ביותר האפשרי, אך גם תוך התחשבות בחומרי הגלם הזמינים ובמחשבה על ניהול עתידי של האספקה (שעצם הגעתה הייתה מוטלת בספק).

המסעדנים עימם שוחחה גולדברג, וגם אלו שהתראיינו בעיתונות הפופולארית, ראו את עצמם כמובילי "פיקוד העורף של האזרחים", כך בלשונם, ופעלו כדי להאכיל את חיילי המילואים וחיילי הסדיר בעת שנדמה היה היה כי המדינה איננה מסוגלת לדאוג לאוכל שיספיק להיקפי כוח האדם המגוייס, וכן מתוך כוונה ל"האכיל" את המפונים ששוכנו בבתי מלון. אולם לאחר מספר שבועות השתנתה תפיסת הבישול והנתינה הפכה ל"מחווה סמלית", "רק כדי להזכיר להם שאנחנו איתם ולא שוכחים".

גולדברג וגרוסגליק מסכמים כי הפעולות בשדה הקולינריה המקצועי בעת המלחמה מעצבות מחדש את מה שנהוג לכנות "המטבח הישראלי" ככזה אשר מתאפיין לא רק במאכלים "לאומיים" (חומוס, פלאפל, שניצל בפיתה וכיוצ"ב) ולא רק בדפוסי אכילה ייחודיים ("לנגב", "לתקוע"),  אלא גם בפרקטיקות ייצור ייחודיות. נדמה, שהמבשלות והמבשלים המקצועיים מבקשים לומר: אין עוד אף מטבח בעולם שיודע להתגייס כך ולעבור במהירות שכזאת מעיסוק במותרות ובמנעמי החיים לעיסוק בהצלת חיים וסיוע בחירום. בתמונה: ה"חמ"ל" בבית הספר לבישול "אטיליו" ואוכל ארוז המוכן למשלוח. צילום: חמדת גולדברג 

.

מילואים

 נועה אסכולאי, סטודנטית לתואר ראשון בשנה ג' במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, שירתה כלוחמת תותחנים במילואים במהלך חודשי הלחימה הראשונים. היא פגשה את התופעות ההתנדבותיות של בישול וחלוקת אוכל, וניהלה יומן שדה המתעד את זווית הראיה של הנמענים/ות, מנקודת המבט של החיילות והחיילים. הסיפור שלה מתחיל ברגע שההמבורגר עוזב את צומת גילת ועולה על רכב ההאמר, או ברגע שבו סיר הקציצות הביתי מגיע לשטח הצבאי רגע לפני תפילת הקידוש ביום שישי. 

לאורך השבועות בהם שירתה במילואים ראתה אסכולאי תהליכי הבנייה של מעין משפחה אלטרנטיבית, פלוגת חיילי וחיילות המילואים שהתגבשה תוך כדי התמודדות עם שבר וכאב, סביב ובזכות תרומות האוכל. בניית המוצב, הבית המאולתר, התגבשה סביב שולחן כתר פלסטיק ארוך שעליו הונחו תרומות האוכל. התאורה שחוברה לגנרטור, הכיסאות שנאספו, סככת הצל שהוקמה והערסל שנתלה – כולם אורגנו מסביב לשולחן התרומות. כמו משפחה הנאספת לארוחת הערב כך התקבצו חברי הפלוגה, מתרגשים וסקרנים, סביב משלוחי האוכל שנתרם מדי יום. מילואימניק וותיק הסתובב בין האוהלים וקרא לכולם להגיע לשולחן בזמן שהרס"פים ("רב סמל פלוגתי" – המפקדים האחראים על המנהלה בשטח) והלוחמות פרסו את האוכל והצלחות. בהינתן האות צלחות התמלאו, הרעב התפוגג ואווירה של נחת לאחר ארוחה טובה שררה בפלוגה.

אסכולאי חוותה את זמני הארוחות כפרקי הפוגה מהגעגועים הביתה. ארוחה חמה, שנעשתה באהבה ודאגה, סביב שולחן מואר, יחד עם אנשים קרובים, אפשרה תחושה מוכרת בנוף שונה.

אסכולאי טוענת שתרומות האוכל עיצבו את המרחב הפיזי והרגשי של הפלוגה. הארוחות היו הקרקע לצמיחת קשרי חברות, ולהבעת דאגה והתעניינות. האוכל שהצבא מציע במהלכת מלחמת עזה הוא אינדיווידואלי במהותו: "חמגשית" היא ארוחה לאדם יחיד. כך גם במנות הקרב או ה"פריסה" (מוצרים שהובאו ממטבח צבאי – ירקות שלמים, ממרח חומוס, לחם אחיד) אשר מתוכננות לפי מספר סועדים, מכוונות לחייל הבודד ומאפשרות העדפות טעם ותכנון זמן ארוחה אישי. לעומת האספקה הצבאית, הארוחות שהתבססו על תרומות היוו דבק חברתי, ואת "הדבק" הזה בישלו האזרחיות והאזרחים. 

במרבית הפעמים גורם מתווך (הצוות הלוגיסטי הצבאי) העביר את האוכל מהתורמים למילואימניקים. הדרך המקובלת להודות לתורמים הייתה לפיכך שליחת תמונה של החיילות והחיילים אוכלים בהנאה. הפער בין מחוות התודה הצנועה הזו לבין החשיבות האדירה של האוכל שנתרם לחוויית הלוחמים הוסברה בצורה פשוטה וקולעת על ידי בנה של אחת ה"סבתות" מהמושבים שהכינה לחיילות ולחיילים  ג'חנון כל יום שבת: "מספיק לה לדמיין אתכם יושבים יחד סביב הסיר וזה בשבילה הכל". כך, לכמה רגעים, החיילות והחיילים אוכלים בהתאם לרוחם של האזרחיות והאזרחים הכמהים לקחת חלק במלחמה ולמלא בטעם את חיי החיילים בתקופה הקשה כל כך.

בזבוז מזון בתקופת המלחמה  

יסמין ענב אהרוני, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, הצביעה על כך שהתופעה המכונה "בזבוז מזון" ניכרת גם בתקופת המלחמה בעזה. היא בחנה את הפרקטיקות הקשורות בבזבוז מזון בעת המלחמה ושאלה מה ניתן ללמוד מהן על חלוקת התפקידים בין המדינה לאזרחיה. ענב אהרוני תיארה כיצד בשבועות הראשונים למלחמה אוכל רב ראוי למאכל הושלך לפח מסיבות שונות כגון חוסר התאמתו לצרכים הצבאיים או בשל התנאים בשטח. במקרים רבים נערכו הזמנות כפולות של ארוחות ממספר ארגונים ללא תיאום, וניכר כי העדפת מאכלים שנשלחו מן העורף על פני האספקה הצבאית הוביל להשלכתו של האוכל שהוכן וסופק על ידי צה"ל. במצב העניינים שבו החברה האזרחית לקחה על עצמה את תפקיד האכלת החיילים.ות בעוד שהצבא המשיך לנסות ולספק כמויות מספקות של אוכל, ואילו החיילים.ות נענו לנדיבותה של החברה האזרחית גם מתוך רצון, כך אמרו החיילים, "לעזור" לאזרחים למרות שלא נזקקו לתרומות (שכן הצבא דאג לספק את צורכי התזונה של חייליו), נוצר תהליך גובר והולך של בזבוז מזון. לטענתה של ענב אהרוני, תהליך זה הוא תוצאה של דימויו של האוכל הצבאי כ"בלתי אכיל", או ככזה שלא ערב לחיכם של החיילים.ות. בהינתן ברירה אחרת (משלוחי האוכל מהחברה האזרחית) – האוכל הצבאי הושלך לפח.  

דו קיום בארגזי קרטון 

ד"ר גילי טופר-טייב, פוסט-דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב,הציגה את סיפורן של משפחות בדואיות, רובן מהכפרים "הלא מוכרים" בנגב, ואת השפעת המלחמה על חייהן ועל מידת הבטחון התזונתי שלהן. מדובר במשפחות החיות באזורים המוגדרים כ״שטחים פתוחים״, שלא זכו להגנת סוללות "כיפת ברזל" בשלבי המלחמה הראשונים. בנוסף לאבידות הקשות בגוף ובנפש שנגרמו מפגיעת הרקטות, סבלו וסובלים רבים מתושבי הנגב הבדואים מקשיי קיום יומיומיים. לאורך כל השנה סובלות הקהילות בישובים הלא מוכרים ממחסור חמור בתשתיות בסיס אך עם פרוץ המלחמה המצב החמיר: מקורות התעסוקה והפרנסה נסתתמו ומשפחות רבות התקשו לספק לעצמן את תזונתן הבסיסית.

מיד בימים הראשונים של המלחמה החלה התארגנות אזרחית שכללה תרומות של אנשים פרטיים ושל עמותות וארגונים שסיפקו ארוחות מבושלות לחיילים ולמפונים – לרבות למשפחות הבדואיות החיות באזורים האלה. במקביל נפתחו מספר מרכזי סיוע: "חמ"לים" (חדרי מלחמה), אשר סיפקו לתושבי הפזורה והישובים הבדואים בעיקר אוכל יבש, אוכל לתינוקות, חיתולים ומוצרי היגיינה. מרכזים אלו הפכו סמל של דו קיום יהודי-ערבי, אשר רבים רוצים להמשיך ולהאמין בו. 
בתמונה: החמ"ל המשותף ברהט. צילום: גילי טופר טייב

.

איפה העוגה? 

משכית הודסמן, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, בחנה את משמעויותיה של עוגת יום ההולדת שהוכנה והוגשה במסיבות יום הולדת של ילדי תושבים שנעקרו מבתיהם ("מפונים") מקיבוץ בארי ואשר שהו במלון דיויד בים המלח. חגיגת יום ההולדת היא טקס מעבר משמעותי, המציין את המעבר משנה לשנה ואת העלייה המתמדת בגיל. בנוסף, זהו טקס בו לומדים הילדים והילדות על אודות תהליכי אינדיבידואציה, על המשכיות ועל "עולם המבוגרים". חוקר התרבות חזקי שוהם סקר את חגיגיות יום ההולדת ותיאר את העוגה המתלווה לטקס. עוגת יום ההולדת מסמלת לטענתו ילדות "סנטימנטלית" אשר מנוגדת לאידיאולוגיה הלאומית, המטיפה לגיוסו של הפרט לצרכי הכלל. הודסמן שאלה כיצד נערך ריטואל זה וכיצד מתבטאת ומתממשת תפיסת המשפחתיות בימי מלחמה בהקשרים של אובדן וארעיות ובהיעדרו של מטבח ביתי. 

אזור ים המלח הוא ייחודי, "מדבר קולינרי" שאין בו היצע רב של מוצרי מזון ומסעדות. היא מספרת כי העקורים אשר שהו בבתי המלון, מצאו את עצמם במרחב אל-ביתי שלא איפשר להם לעסוק בפעולות ביתיות יומיומיות והפגיש אותם, לא בהכרח מבחירה ומרצון, עם הקולקטיב הקיבוצי. עוגות יום ההולדת ותהליכי האפייה עצמם נטענו במשמעויות כמו "מיקור חוץ של הורות", שכן כל עוגה נאפתה על ידי מתנדבים לילד זר, אך בכל זאת נטענה במשמעותיות הוריות. באירועי השבעה באוקטובר נהרגו כחמישים ילדים ונפצעו רבים. על רקע אירועים קשים אלה, העוגה שימשה כעדות להישרדות ולהישארות בחיים לאחר הטבח. בתמונה: עוגה שהוכנה בפרוייקט עבור ילדי בארי, קבוצת "עוגה לכל ילד". צילום: משכית הודסמן

העוגות שימשו גם כביטויים של אינדיבידואלית חתרנית במסגרת הקולקטיביות שנכפתה על המפונים בבתי המלון. עוגת יום ההולדת, אשר נושאת עימה בימי שגרה משמעויות חיוביות ואפילו נאיביות של אושר ושמחה, סימלה עבור ילדי קיבוץ בארי שחגגו את ימי הולדתם במלון שבים המלח את ההמשכיות והיציבות של המשפחה לנוכח הארעיות, תחושת העקירה והפליטות שחוו. כך, הפכה העוגה את חגיגת יום ההולדת לא רק ל"אירוע מתוק" אלא גם העניקה תחושה זמנית של יציבות ושליטה בתקופה של חוסר וודאות וחוסר אונים.

אוכל וזולתנות

ד"ר נועם ורנר, זואולוג בהכשרתו וחוקר בקבוצת המחקר, הציג טענה הנשענת גם על מחקרים זואולוגיים, אשר גורסת כי פעולות של זולתנות (אלטרואיזם) – כמו למשל מעשי ההקרבה והנדיבות שניכרו בפרקטיקות השונות של התנדבויות בתחומי הבישול ואספקת המזון – נובעות מהצורך של הפרטים לחזק את הסולידריות של הקולקטיב כדי להתמודד טוב יותר בעצמם עם תחושות החרדה וחוסר הוודאות שגרמה המלחמה. במילותיו של ורנר, חברות אנושיות ולא אנושיות מפגינות בעתות משבר תצורות שונות של "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". כפי שמתרחש לעיתים בחברות אנושיות ושאינן-אנושיות אחרות, כך גם במלחמת עזה, הפרטים ביססו את התנהגותם הזולתנית על מניעים אנוכיים כביכול כגון הגדרה מחדש של "קרבה משפחתית" למקבלי העזרה ו/או צפי לקבלת תמורה (לעיתים ערטילאית וסובייקטיבית) ממקבלי העזרה. 

.

סיכום: משמעויותיו המגוונות של האוכל במלחמת עזה

התיאורים לעיל, אשר מתבססים על מחקרים אתנוגרפיים בהולים שנערכו במרחבים ציבוריים וביתיים, בחברה האזרחית ובשדות פרופסיונאליים בישראל בשבועות הראשונים של המלחמה בעזה, מתארים את כינונה מחדש של מערכת הקשרים המורכבת שבין אוכל, חברה ומדינה בעת מלחמה. 

בימי שיגרה הקשר הזה בא לידי ביטוי במערכת החובות והזכויות אשר נקבעת במסגרת האמנה החברתית שבין האזרחיות והאזרחים לבין השלטון. האחרון אחראי לספק תשתית שתאפשר נגישות הוגנת ושיוונית למזון, אחראי לניהול ולהסדרת מנגנוני השוק הקשורים בייצור ובשיווק של מוצרי מזון ומאכלים, וכן ליצירת מסגרות שיאפשרו תזונה הולמת ומערכת תרבותית קולינרית מספקת. הקשר שבין אוכל, חברה ומדינה בא לידי ביטוי במסגרת התייחסות לארטיפקטים, לדפוסי בישול ולייצוגים קולינריים המזוהים עם הקבוצות החברתיות המוגדרות על פי קווי-מתאר לאומיים. כל אלה משמשים כלים יעילים לדימיון ולכינון הזהות הלאומית (מושג ידוע ומוכר בהקשר זה הוא המושג "גסטרו-לאומיות"). בעת המלחמה בעזה, ניתן היה להבחין במופעים בולטים של מה שבחרנו לכנות "גסטרו-התנדבות", כלומר שימוש באוכל כמושא של נתינה הנעשית מרצון חופשי וללא כוונה לקבלת תמורה ישירה, וגם של "גסטרו-התגייסות", כלומר שימוש באוכל בכדי להתחיל, ולו באופן סימבולי, לעבור מסטטוס אזרחי למרחב קולינרי כמו-צבאי בכדי לקחת חלק באופן ישיר במאמץ המלחמתי.  

אוכל הוא צורך ביולוגי חיוני להישרדות ולבריאות. אוכל הוא גם נשא של תקשורת, חברותיות וכוח. לפיכך, אוכל יכול לספק גם ביטחון, קשר, ופיצוי רגשי על מחסור או אובדן. דומה שהחברה בישראל,  אשר חווה את עצמה מאז השבעה באוקטובר 2023 (ואולי אף קודם לכן, מאז השבעת ממשלת ישראל השלושים ושבע בינואר 2023 ואירועי המחאה המתמשכים כנגד הניסיונות לבצע מהפכה חוקתית-משפטית שיזמה ממשלה זו) כמי שנמצאת בעיצומו של אירוע טראומטי משמעותי, ולכן נזקקת להאכיל ולאכול כפרקטיקה של נחמה רגשית וכמקור לפיצוי על הפגיעה בדימוי ובדימיון של הלאום, האומה והמולדת. במקביל, נראה כי רבים בחברה הישראלית עוצמים עיניים לנוכח הרעב החמור השורר בעזה, ההולך ומחריף ככל שהמלחמה נמשכת.

אוכל יכול להיות "מתנה מופלאה" כפי שמראה מרסל מוס, שכן מתגלמים בו באופן ברור אימהות, ביתיות וביטחון, לצד השלכות נוספות של המעניקה או המעניק על המקבלת או המקבל. אוכל יכול להיות גם חומר מסוכן, למשל לגרום למחלות מעיים שונות, כפי שאכן קרה לחיילים ישראלים ברצועת עזה, ככל הנראה כתוצאה מתרומות מזון שהתקלקלו. אך חשוב לא פחות, אוכל מהווה גורם מדיר מבחינה חברתית, כזה שמקדם סבל, הפרדה, והדרה. הוא יכול לשמש כמובן גם כנשק, שכן מי שנמנע ממנה או ממנו אוכל נחשף לרעב ולמוות, מה שאכן מתרחש בעוצמה רבה במישרין או בעקיפין ובתצורות שונות ומזעזעות, בכל מצב של לחימה. השימוש באוכל ובמניעתו כמרכיבים של הלחימה קיימים גם במלחמה הנוכחית ובכל החזיתות: בשבי, בעוני ההולך וגובר בקרב אלו שהכנסותיהם נפגעו כתוצאה מהמלחמה, בקרב המנושלים, המפונות, העקורים, אלו שאינן מקבלות סיוע הומניטרי ואלה שנמצאים בנקודת הקצה של קו אספקת מזון שנפגע, ובכל המרחב בו מתנהלת המלחמה. זה נכון במיוחד לאזרחים מעזה אשר רבים מהם סובלים ככל הנראה מרעב.  צילום: ניר אביאלי.

אירועי השנה האחרונה, ובעיקר תקופת המלחמה בעזה, העצימו מאד את תחושת הבגידה של השלטון, חוסר האמון וחוסר האונים של אזרחי ישראל. הממשלה, הזרוע המבצעת, זו שיש לה ולעומד בראשה סמכות ואחריות למתן ביטחון לאזרחיה ואזרחיותיה, כשלה במשימתה באופן מחפיר. התחושה הזאת רק הלכה והתעצמה עם ריבוי התלונות על ההתנהלות הכושלת וחוסר התפקוד של משרדי הממשלה בהתמודדותם עם אתגרי המלחמה, לרבות מתן תחושת ביטחון שהיא חיונית לתפקוד חברתי תקין. 

כאן נבקש להדגיש שלא ניתן להפריד מסוגיית הבטחון את מרכיב הביטחון התזונתי. ביטחון תזונתי, אישי וקולקטיבי הוא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי. אלא שבישראל ההכרה בכך שאוכל הוא יסוד מוסד בביטחון ובחוסן הלאומי לא קיימת כלל באפיסטמולוגיה הביטחונית הישראלית. מזה כ-50 שנים מתנהל בישראל דיון בצורך להקים רשות מזון לאומית אשר תפקידה לפקח על ולארגן את אופני ייצור המזון, שיווקו וחלוקתו השוויונית, ושתדע גם להציג תוכנית אסטרטגית לניהול מערכות המזון בשעת חירום. גוף כזה לא הוקם מעולם. לפיכך, קשה לומר שההתגייסות האזרחית, ההתנדבות הנרחבת, הבישול הביתי, משלוחי מוצרי המזון והמאכלים, נועדו למלא חלל שנוצר בשל מערכת מדינתית שקרסה, משום שגם בשגרה אין מערכת כזאת ומשום שאנחנו ניזונות וניזונים ממילא ממערכת מזון מתועשות, קפיטליסטיות, גלובליות, מקוטבות ומונופוליסטית, כאשר הסגמנטים המוחלשים בחברה נאלצים להסתפק בתרומות ובשאריות אשר מאורגנות ע"י מתנדבי המגזר השלישי. לעומת זאת, פעולות ההתנדבות וההתגייסות במהלך מלחמת עזה עושות שימוש סימלי באוכל כדי "לבשל" תחושת ביטחון. חומרי הגלם שלהם הם רגשות ומחשבות על כך שאין על מי לסמוך, ושמוכרחות ומוכרחים לעשות משהו ולתרום למאמץ המלחמתי. 

בעתיד, נדרש לבחון את ההשלכות של המלחמה הזאת, ושל אירועי שנת 2023 כולה, על התרבות הקולינרית בישראל, ומן הסתם גם בפלסטין. לאירועים מסוג זה, כך מלמדת אותנו ההיסטוריה, יש השלכות נרחבות על מה שיעלה על צלחתינו. כך למשל, בהיסטוריה של החברה בישראל מלחמת העצמאות ואירועי 1948 היו קשורים במידה רבה להתפתחותה של מדיניות הקיצוב ותקופת הצנע, וגם להגבלות  על הנגישות למזון של אוכלוסיות שוליות יהודיות וערביות. הצניעות הקולינרית והתרבות הספרטניות-פועלית בחברה הישראלית של שנות החמישים נזנחה לאחר מלחמת ששת הימים, ולאחר מלחמת יום הכיפורים קרסה גם מדיניות כור ההיתוך והתביעה להומוגניות קולינרית, וגם היחס אל האשכנזיות כביטוי לקדמה ולחזון ראוי. לכל אלה יש ביטויים מובהקים בזירה הקולינרית הישראלית. סביר להניח כי גם לאירועי החודשים האחרונים יהיו ביטויים קולינריים ותזונתיים משמעותיים. 

הסוציולוג צ'אלרס טילי טען ש"מלחמה עושה את המדינה והמדינה עושה את המלחמה." טילי שולח אותנו לחקור ולחשוב כיצד תחום האוכל נשזר לתוך הקשר הדיאלקטי הזה הנרקם בין המדינה והמלחמה. לנו, אנתרופולוגיות וסוציולוגים של אוכל, יש את הכלים המתודולוגיים והאנליטיים לעשות זאת.

עוד בנושא: