מאמרי אורח

טל ניצן כותבת על השחקנית גליניס ג'ונס שהלכה לעולמה החודש ואיך השיר ששרה בסרט "מרי פופינס" משקף מצד אחד את השמרנות של וולט דיסני ומצד שני מלמד אותנו על ממדיה המהפכניים של התנועה הספרג'טית. מאבק זה היה מהפכני וארוך מאוד, שבמהלכו נשים פריווילגיות, שיכלו להנות מהשפעה וזכויות באופן עקיף, היו מוכנות להעמיד את החופש האישי שלהן, את שלמות גופן ואת בריאותן בסכנה, לטובת המאבק לזכויות ההצבעה לנשים. לטענת ניצן, לתיוגן של הספרג'טית כעיוורות למציאות החיים של נשים "אחרות," וכמשרתות את הסדר החברתי הקיים, מתעלם מכך שהמיקום הפריווילגי שלהן היה מרכזי ואולי אף חיוני להשגת "המטרה:" היכולת שלהן לנוע בין עולמות אפשרה להן להבין, לדמיין ולהוציא לפועל את הפעולות השונות לקידום זכויות פוליטיות לנשים ושיוויון זכויות עם גברים. על כך, צריך לזכור ולהוקיר.

השחקנית גליניס ג'ונס הלכה לעולמה בגיל 100 (5.10.1923 – 4.1.2024) והותירה אחריה נכד, שלושה נינים וקטע סרט שהקרנתי בכל קורס שלימדתי ב-12 השנים האחרונות: המנון האחיות הספרג'טיות מתוך הסרט מרי פופינס של וולט דיסני (1964). השיר, סיפרו שנים לאחר מכן האחים שרמן, נכתב במהירות בזמן הפסקת צהרים, כדי לפייס את ג'ונס, שחשבה, עד שהגיעה לסט, שנשכרה לשחק את מרי פופינס. הפער בין אקראיות יצירת השיר למגוון המשמעויות החברתיות והפוליטיות שניתן לגזור ממנו הוא משמעותי, ואני מבקשת להאיר עליהן, להדהד אותן ולהוקיר תודה. 

ג'ונס משחקת בתפקיד מָרַת בֶּנקס, אשת-עובד-בנק בלונדון של תחילת המאה העשרים (1910), אם לשני ילדים, המנהלת, כנהוג בבתי המעמד הבינוני, צוות עובדות: מבשלת,עוזרת ואומנת. עלילת ספרה של פאמלה טרוורס (1934), ילידת אוסטרליה, בה נשים קיבלו את זכות הבחירה ב-1902, עוסקת במשפחה לונדונית ב-1930, לאחר שכלל הנשים בבריטניה קיבלו זכות הצבעה (1928), ולא כוללת התיחסות למאבק לזכויות ההצבעה לנשים. מנגד, בעיבוד הקולנועי של וולט דיסני, מָרַת בֶּנקס קיבלה שם פרטי, וינפריד, והיא לוקחת חלק פעיל בפלג המיליטנטי (suffragette) של תנועת הספרג'יסטיות (suffragists) שייסדה אמלין פנקהרסט ב-1903  תחת הסיסמא: "מעשים ולא מילים." העיבוד הקולנועי כלל שינויים נוספים, למשל הפחתת מספר הילדים, אבל פעילותה הפוליטית של מָרַת בֶּנקס היא שינוי משמעותי ומהווה ציר מרכזי הממסגר את העלילה. 

ההיכרות עם משפחת בֶּנקס מתחילה בניסיון של מנהלת משק בית למנוע את עזיבתה של האומנת, שהילדים שוב ברחו ממנה, לתוכו נכנסת, תוך שירת המנון האחיות הספרג'טיות, מָרַת בֶּנקס, עטויה באבנט (sash) שנכתב עליו "הצבעה לנשים." היא מספרת בהתרגשות על אירועי היום לעובדות הבית: "מרת וויטבורן-אלן כבלה את עצמה לגלגלי כרכרת ראש הממשלה, מרת איינזלי נלקחה לכלא תוך כדי שירה ופיזור עלונים." תוך התעלמות מניסיונותיה של האומנת להתפטר, היא חוזרת לשירת המנון האחיות הספרג'טיות, שמהלל את מאבקן  המיליטנטי לזכויות שוות לאלו של הגברים ואת האומץ לספוג  בשלו דיכוי אלים, ומתאר את הכרת התודה הצפויה מדורות עתידיים של נשים. תוך כדי שירה היא עוטה אבנטים גם על העובדות וגוררת אותן, בניגוד לרצונן, לריקוד משותף.

הפער בין חוסר העניין של העובדות ב"מטרה" לבין השכנוע העמוק של מָרַת בֶּנקס שמדובר במאבק חיוני ומשותף לכלל הנשים בזמן הווה וכמקור להכרת תודה בעתיד, מתחוור כשהאומנת מודיעה לה שהיא עוזבת. בשלב מאוחר יותר של העלילה, מָרַת בֶּנקס, שממהרת למשמרתה "להוביל בשִׁירָה את הגבירות האמיצות בכלא," מותירה את הילדים בהשגחתו של בְּרֶט, מנקה הארובות, שהשיב אותם הביתה אחרי שברחו מאביהם, לאחר שגרמו להתמוטטות הבנק ופיטוריו. לבסוף, בסצינת הסיום, מָרַת בֶּנקס מותרת על ההשתתפות בפעילותה הפוליטית (מהלך שנרמז דרך השמשת אבנט ה"הצבעה לנשים" כזנב לעפיפון) והמשפחה מבלה "סופסופ" יחדיו בפארק כמשפחה.  

בסרט "להציל את מר בֶּנקס," (2013) המספר את סיפור הפקת הסרט מרי פופינס, מתגלה כי המאבק לזכויות ההצבעה לנשים התווסף לסרט כדי להסביר לקהל הצופים בארה"ב, בשנות השישים של המאה העשרים, בהן נשותיהם של עובדי בנק היו "אמהות מאושרות במשרה מלאה," את הצורך באומנת לילדים. עם זאת, קשה להתעלם מהתזמון ההיסטורי של הבחירה ה"פרקטית" הזו: תחילתו של הגל השני של הפמיניזם בארה"ב. ב-1963 התפרסם הספר "המסתורין הנשי" של בטי פרידן, המבקר את "ההסכמה הציבורית" שנשים נועדו להנשא ולגדל ילדים בבית, וב-1964 עבר תיקון לחוק זכויות האזרח, שאסר, בין היתר, על אפליה מבוססת מגדר בתעסוקה. בהקשר הזה, "שׁוֹבְבוּתָם" של הילדים והכאוס אליו נקלעה המשפחה "כתוצאה" מפעילותה הפוליטית של מָרַת בֶּנקס, שימשו כאזהרה לנשים שיבחרו לסטות ממודל "ערכי המשפחה" בזמן יציאת הסרט.

מכיוון אחר לגמרי, הגחכתה של מָרַת בֶּנקס, כמי שאינה מבינה עד כמה מאבק האחיוּת שלה הינו עיוור לצרכיהן של עובדות הבית שלה, מתכתבת עם ביקורות פמיניסטיות מאוחרות יותר על הפמיניזם הליברלי: פמיניזם מעמדי ופמיניזם שחור. במאמרה אחיוּת: סולידריות פוליטית בין נשים (1984) בל הוקס טוענת שהמפתח לקידום התנועה הפמיניסטית הוא תחושת סולידריות ותפישת אחיות בין נשים ממיקומים חברתיים שונים ומגוונים. עם זאת, תחושת קורבנות משותפת של כלל הנשים (מצד הגברים) שנתפסה כבסיס לתחושת האחיוּת של פעילות פמיניסטיות בשלבי המאבק המוקדמים יותר, לוקה בעיוורון, נשענת על ומשעתקת תרבות גזענית ומעמדית. היא טוענת שזרמי הפמיניזם המוקדמים יותר הגדירו את החוויה הנשית דרך נסיון החיים של האישה הלבנה במעמד הבינוני, בעוד חוויות החיים של נשים ממיקומים חברתיים אחרים הודחקו והוכחשו. מאחר וכפי שלמדנו מקיט מילט, "האישי הוא הפוליטי," צמצום האישי לחווית הדיכוי של נשים לבנות ממעמד בינוני לא רק מדיר נשים מקבוצות אחרות, אלא גם מעקר את הפוליטי, את היכולת לבחון חוויות אישיות בראי הכלל ולקדם שיתופי פעולה וסולידריות חוצי גזע, מעמד, לאום, אתניות וכו'. בניית סולידריות ואחיוּת, מבהירה הוקס, מצריכה עבודה מרובה ומחויבות ממושכת שתכלול ביקורת עצמית, ויתור על זכויות יתר וקבלת שונות כמצב טבעי המקדם התפתחות. 

במילים אחרות, בקריאה פמיניסטית בת ימינו של המנון האחיות הספרג'טיות, מָרַת בֶּנקס לא רק נתפסת כאם שאינה טובה דיה, המפקירה את ילדיה בידי זרים, אלא שגם "המטרה" שלה היא מקדישה את חייה, בציפייה בין היתר, לאסירות תודה והוקרה של "בנות בנותינו", נתפסת כפעולה עיוורת ודכאנית, הנשענת על ניצול ומשעתקת את הסדר החברתי. 

מאחר והדרך בה אנחנו מספרות ומספרים פמיניזמים קשורה באידאות ותפיסות ופוליטיות, הנרטיב הפמיניסטי, כמו כל נראטיב, הוא מובנה חברתית ומוטה פוליטית. בנקודת זמן בה בקדמת הבימה נמצאים זרמים פמיניסטים הצטלבותיים (הבוחנים גם הבדלים בין נשים ואת החוויה הנשית כמורכבת ממגוון מיקומים חברתיים), שורות פזמון ההמנון המדברות על אסירות תודה והוקרה של "בנות בנותינו" לספרג'טיות נתפסות כמגוחכות. אך בזמן שהמהלך הביקורתי חשוב להתפתחות הרעיונית של הפמיניזם, כאשר הוא נעשה תוך ניתוק מהקשר היסטורי ותודעה של תהליכיות, הוא גורם למחיקה של עשייה משמעותית, מעוררת השראה וראויה להכרה  – והוקרה. 

במקום הזה, מָרַת בֶּנקס והמנון האחיות הספרג'טיות מזכירים לנו כמה מהממדים המהפכניים של התנועה. 

בניגוד לזיכרון הפופולרי, מדובר במאבק הפמיניסטי האלים ביותר שאנחנו מכירות. כפי שמָרַת בֶּנקס מפזמת, לאחר שנים של מאבק פוליטי לא אלים ומרי פסיבי, הספרג'טיות זנחו את הפרקטיקות המנומסות, פעלו באלימות להפרת הסדר ובתגובה, נענשו ודוכאו באלימות. המטרה, הסבירה שנים אחר כך הפעילה ליליאן לנטון, הייתה ליצור מצב בלתי אפשרי במדינה, על מנת להוכיח שלא ניתן למשול ללא הסכמת הנמשלים והנמשלות. בכדי לעשות זאת הן הפריעו לנאומים פוליטיים בקריאת ושאלות באשר לקידום זכויות פוליטיות לנשים, ניפצו חלונות ראווה, השחיתו מטבעות, פוצצו תיבות דואר, שרפו ופוצצו כנסיות, מבני ציבור ובתים ריקים, נקשרו לעמודי חשמל באיזורים מרכזיים ולמסילות רכבת בכדי להפריע לתנועת הרכבות. הפעולה הקיצונית ביותר, הפרעה למירוץ הדרבי באפסום, הסתיימה במותה הלא/מכוון של הפעילה אמילי דיוויסון. בתגובה לפעולות הללו הן נעצרו, נשפטו לעונשי מאסר והוחזקו בתנאים קשים, לצד אסירות פליליות. על העובדה שלא הוכרו כאסירות פוליטיות הן מחו בעזרת שביתות רעב. תגובת המדינה הייתה האכלה בכפייה, פרקטיקה קיצונית, שבנוסף להיותה אקט אלים וטראומטי, שהופנתה לפני כן רק לנפגעי נפש (וכך גם שימשה לתיוג הפעילות), היו לה השפעות בריאותיות קשות. הפגיעות הפיזיות הניכרות איתן השתחררו, יצרו נזק תדמיתי משמעותי והובילו לעצירת ההאכלה בכפיה וחקיקת צו החתול והעכבר  במסגרתו שובתות רעב שוחררו לבתיהן עד שיחלימו ואז נעצרו מחדש.    

עניין משמעותי נוסף העולה מהמנון האחיות, הוא שלא מדובר כאן רק במאבק לזכויות הצבעה, אלא במאבק למען שיוויון פוליטי וזכויות שוות לזכויות הגברים. המאבק, כפי שמתואר חמישים שנה מאוחר יותר, בסִרטן של אבי מורגן ושרה גברון, סופרג'יסטיות Suffragette (2015), מכוון למכלול זכויות הנגזרות מהכרה הפוליטית כאדם. המאבק על הזכות להתארגן ולהשפיע פוליטית מוצג כהכרחי במציאות של העדר הזכות לשלוט במשאבים כלכליים, העדר הזכות ללמוד ולעבוד במקצועות "חופשיים," העדר הזכות לתנאי עבודה הולמים לפועלות, ובאופן גורף ומטלטל, העדר הזכות על הגוף ועל הילדים. הסרט, במרכזו עומדת פועלת במכבסה, מנכיח עובדה נוספת, שנעלמת תדיר מהדיון בינימינו בתנועה הבריטית: שיתוף הפעולה הבין מעמדי. בניגוד לדימוי התנועה כמשרתת רק נשים לבנות, בנות המעמד הבינוני והגבוה, העיוורות למציאות חייהן של נשים "אחרות," הפעילות התבססה למעשה על שיתופי פעולה בין ארגוני נשים פועלות, ארגוני נשות המעמד הבינוני ונשים מהמעמד הגבוה.

ה"ניעור" הזה של דימוי המאבק הספרג'טי, שמציע לנו המנון האחיות, מזמין אותנו לבחון ממדים משמעותיים נוספים של התנועה לזכויות נשים (ממנה צמח המאבק הספרג'טי). 

ראשית, העובדה שמדובר במאבק חלוצי ומתווה דרך: 

מאמצים לשינוי חברתי מסוכלים, פעמים רבות, על ידי מי שנהנים מהסדר החברתי הקיים, ויש להם את האמצעים (פוליטיים, כלכלים ותרבותיים) למנוע שינוי. מכאן, אחד החלקים המורכבים ביותר במאבקים לשינוי חברתי הוא עצם היכולת של מי שנולדו למציאות מסויימת, לדמיין מציאות אלטרנטיבית ובהמשך, היכולת לשרטט דרכים ברות-קיימא ליצירת המציאות הזו. את שלבי ה"דמיוּן" ניתן לזהות כבר בסוף המאה ה-18, בכתיבתן של אולמפ דה גוז' (1791) ומרי וולסטונקרפט (1792), ובהמשך גם אליזבת' קיידי סטנטון (1848) שדרשו להחיל גם עליהן את הזכויות החדשות שהבטיחו לעצמם הגברים בני מעמדן. היכולת החלוצית לדמיין את עצמן כסובייקטיות פוליטיות התאפשרה לנשים מעטות, שגישה להשכלה ולמימון, אפשרה להן לראות ולהבין מציאויות פוליטיות שונות ומשתנות, וגם, כפי שניכר במאבק להרחבת זכויות הבחירה של גברים, ששינוי פוליטי הוא תוצר של פעולה אנושית, נחושה ומתמשכת. 

שנית, שמדובר במאבק ארוך שנים, שמתעצב לצד ובהשראת מאבקים לצדק חברתי: 

בימינו אלה, בהם מיידיות היא שם המשחק, קשה לדמיין מאבק חברתי שמתפרס על כמאה שנים (ויותר). התמשכות מאבק הנשים לזכויות פוליטיות מעידה, מצד אחד, על מוּצקוּת הסדר החברתי המדיר והמנגנונים – החברתיים, כלכליים, תרבותיים – המגנים עליו, ומצד שני, על נחישות פועלות השינוי שחברו בכדי לקעקע אותו. התארכות המאבק הפכה אותו לאירוע בין-דורי, כשחלק מהפעילות, שבניגוד לגברים התחנכו בבית, קיבלו את הכשרתן מאימן והעבירו אתה לבנותיהן: סופיה קריין, אמן של אמלין פנקהרסט ומרי ג'ין קלארק (הפעילה הראשונה שמתה למען "המטרה"), הייתה פעילת זכויות נשים אדוקה, ובדרכן המשיכו גם נכדותיה, בנותיה של אמלין, כריסטבל פנקהרסט וסילביה פנקהרסט. ליידי רונדה, בתה של סיביל הייג ואחייניתה של ג'נט בוייד, הייתה גם היא דור שני למאבק לזכויות נשים. 

התמשכות המאבק, מתום המאה-18, לאורך המאה ה-19 ולתוך המאה ה-20, ממקמת אותו לצד וכחלק ממאבקים שהתקיימו באותה התקופה, בשם ערכים דתיים וליברליים. המנהיגות הראשונות רתמו למטרה את ניסיונן ממאבקים אחרים להפחתת סבל אנושי וקידום צדק חברתי, כמו המאבק לביטול העבדות, מאבק לזכויות עובדים, סיוע לנזקקים, ופעילות בתנועות שעסקו בשיפור חייהן של נשים, כמו המאבק לזכות לחינוך, לזכויות בריאות, והמאבק נגד סחר בנשים, מיגור זנות ילדות והגנה על זכויותיהן של עובדות מין. המאבקים הללו כללו גם שיתופי פעולה בינלאומיים, כפי שמתואר בסרטה של קטיה פון גרנייה מלאכיות מברזל (2004), והייתה להם השפעה חוצת גבולות, לא רק בין מדינות אירופאיות ובארה"ב, בהם התקיימו מאבקים לזכויות נשים, אלא גם ברחבי האימפריה הבריטית העצומה, באפריקה, הודו, אסיה והאיים הקריביים.   

הבחירה לשים בחוד החנית את המאבק לשינוי בזירה הפוליטית ולא זכויות חינוך, בריאות, עבודה ותנאים סוציאליים, אותם ניתן היה לקדם דרך רגשי הגנה וחסד, משקפת הבנה מעמיקה של הזירה הפוליטית. הן הבינו שאם הן לא יקבלו מעמד פוליטי דומה לשל הגברים, כל הישג שהן ישיגו, חשוב ככל שיהיה, כל זכות שיצליחו להבטיח, משמעותית ככל שתהיה, ניתן יהיה לבטל לאחר מכן. 

בהתאם לדרישתן להיות מובנות כסובייקטיות פוליטיות, הספרג'טיות הציגו וביצעו (פרפורמנס) את עצמן בזירה הפוליטית כאזרחיות: כמי שהמדינה מחוייבת להן, והן מחוייבות לה. כאשר ההבטחות הפוליטיות שניתנו להן ב-1911 הופרו (כפי שנעשה שוב ושוב לאורך המאה ה-19), הן החריפו את מאבקן, תחת הססימה: מוטב זכוכיות שבורות מהבטחות שבורות. מנגד, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מרבית הספרג'טיות (בניגוד לספרג'יסטיות, ובהתפצלות מזרמים פציפיסטיים) הכריזו על השהיית פעילותן והקדישו את עצמן, כאזרחיות, למאמץ המלחמתי. הן עודדו נשים לעבוד בעבודות שבוצעו בידי גברים, ועודדו בעלי מפעלים להעסיק נשים, בכדי שהגברים יוכלו לצאת להלחם, נשאו נאומי גיוס ברחבי המדינה ורתמו גם את הקשרים הבינלאומיים שלהן, למשל ברוסיה, לצורך המטרה. יתכן שהיה מדובר במהלך מחושב, שממשיך את עיקרון התנועה של מעשים ולא מילים, או אולי במהלך פטריוטי גרידא, אך בתום המלחמה, ב-1918 הכריז הפרלמנט הבריטי על זכות הצבעה לנשים נשואות מעל גיל 30 (וזכות הבחרות מעל גיל 21) וכעבור עשור הוענקה להן זכות בחירה מלאה.

***

המאבק הספרג'טי היה מאבק טוטאלי, נחוש ועיקש במהלכו נשים פריווילגיות, שיכלו להנות מהשפעה וזכויות באופן עקיף, היו מוכנות להעמיד את החופש האישי שלהן, את שלמות גופן ואת בריאותן בסכנה. 

לצד שיתופי הפעולה הבין מעמדיים והפעולה לקידום מגוון מטרות חברתיות שישרתו את כלל הנשים, חלק גדול מהַפְּעִילוֹת הספרג'טיות נהנו מזכויות יתר חברתיות כמו השכלה, משאבים כלכליים, זמן פנוי, קשרים בינלאומיים ויכולת תנועה. בנוסף, הזכויות הראשונות שהצליחו להבטיח הייטיבו בעיקר עם נשים שהשתייכו לקבוצות אלו. קריאה א-היסטורית של העשייה שלהן הובילה, לכן, לתיוגן כעיוורות למציאות החיים של נשים "אחרות," וכמשרתות את הסדר החברתי הקיים. תיוג זה מתעלם מכך שהמיקום הפריווילגי שלהן היה מרכזי ואולי אף חיוני להשגת "המטרה:" היכולת שלהן לנוע בין עולמות אפשרה להן להבין, לדמיין ולהוציא לפועל את הפעולות השונות לקידום זכויות פוליטיות לנשים ושיוויון זכויות עם גברים (שמרביתם נאבקו במקביל להבטחת והרחבת זכויות פוליטיות). המעמד החברתי שלהן אפשר להן להתעמת בביטחון יחסי עם מוסדות המדינה וסוכניה—שרי הממשלה, מערכת המשפט והמשטרה—ופרסום הדרך בה המדינה פעלה לדכא אותן עורר הדים משמעותיים בקרב הציבור. בהנתן המחירים האמיתיים והכואבים ששילמו, ולצד ההבנה של ההקשר ההיסטורי בו פעלו, ניתן – וכדאי – להבין את העשייה של הספרג'טיות כדוגמה מעוררת השראה לשימוש בפריווילגיה לטובה. 

הבחירה השמרנית של וולט דיסני להשתמש במאבק הספרג'טי בכדי למסגר את הסרט מאפשרת לנו, נכדותיהן ונינותיהן (וגם לכם, נכדיהן וניניהן) של בנות הספרג'טיות, להביט לאחור, להכיר את מה שהושכח ולהוקיר את מה שהוסרח. פעולת ההזכרות וההכרה מזמנת לנו גם אזהרה רלוונטית בדבר השימוש ברעיונות פמיניסטים שנעשה, גם בימינו, לקידום מטרות שמרניות ולאומניות, ועל הסכנות של ניתוח פעולות תוך ניתוק מהקשרן ההסטורי והתאמת עובדות לתיאוריות קיימות. זו גם תזכורת מטלטלת לכך שכגליניס ג'ונס נולדה, לפני כמאה שנים, עוד לא היו בבריטניה זכויות הצבעה וזכויות פוליטיות לכל הנשים, ושבישראל של 2024 ישנו עדיין מגזר בו לנשים אין זכויות פוליטיות מלאות. 

בנימה אופטימית יותר, זו גם הזדמנות לזכור ולהזכיר שכיוון הרוח משתנה תדיר ושעם כפית סוכר אחת ניתן להבין את השמשת אבנט ההצבעה לנשים כזנב לעפיפון המשפחתי, לא כויתור על "המטרה," אלא כהפיכתה לחלק מהיומיום המשפחתי ופרסומה בחוצות.

עוד בנושא: