"> האבות הגרמנים הנשכחים של האנתרופולוגיה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

האבות הגרמנים הנשכחים של האנתרופולוגיה

האם האחים גרים היו מבשרי האנתרופולוגיה בגרמניה? מדוע חלוצי האנתרופולוגיה בגרמניה לא נכנסו אל 'הקנון האנתרופולוגי', בעוד כל דיון מבואי בסוציולוגיה מתחיל בהגות הגרמנית? נורית שטדלר צוללת אל עבודתם של ראשוני האנתרופולוגים הגרמניים, ומוצאת שם את הבסיס לאנתרופולוגיה התרבותית, לא פחות, ויש יגידו אף יותר, מאלו הבריטים, הצרפתים והצפון אמריקאים. עיון בעבודתם והשפעתם של אדולף בסטיאן, פרנץ בועז, וילהלם רדולף והאחים גרים, מציעה שטדלר, מאפשר לנו לשרטט נתיב שונה מהעמדה של האנתרופולוגיה העולמית העכשווית, ואולי אף אזהרה למה שיכול לקרות לדיסציפלינה הומניסטית, המנסה להבין בצורה ביקורתית את מהותו של האדם, תחת כנפי הפוליטיזציה, הקונסרבטיביות וההשתקה.

סיפורה של האנתרופולוגיה הגרמנית טרם סופר במלואו. כתביהם של מבשרי המחקר התרבותי בגרמניה – זה המבוסס על אתנוגרפיה, ניתוח השוואתי וניתוח ביקורתי-הומניסטי – לא מצאו את דרכם אל 'הקנון האנתרופולוגי' והעדרם שם מעלה תהיות. אולי הסיבה לכך נעוצה בתהליכי הפוליטיזציה של המדע בגרמניה בתקופה של אחיזת הנאצים בשלטון, ובתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אז הפכו בעיני רבים מוצרים ותוצרים גרמניים, גם תוצרי התרבות, למאיימים ונתונים תחת ביקורת או אמברגו גם שנים רבות לאחר המלחמה.

אם נתבונן בחקר התרבות ותהליכי היווצרות המחקר האתנוגרפי במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 בגרמניה, ניתן יהיה לפתוח חלון קטן אל עבודותיהם ורעיונותיהם של מי שהם מבשרי האנתרופולוגיה התרבותית לא פחות, ויש יגידו אף יותר, מאלו הבריטים, הצרפתים והצפון אמריקאים. אם נחזור לכתביהם של הקלסיקנים הגרמניים נוכל למצוא שם את טענותיהם בדבר מהותו של האדם בעולם, האוניברסליות של צפניו העמוקים והזכות והצורך להשמיע את קולם של כל בני האדם. כלומר, אם ננתח את הפילוסופיה ההומניסטית בגרמניה שלפני מלחמת העולם השניה, ונבין את חשיבותן של פרקטיקות המיון, המדידה, הביאור וההשוואה הטמונים בפעילות המדעית החופשית, זו שאינה תלויה בגורמים חיצוניים או נתונה לביקורת ופיקוח של המשטר, ניתן יהיה להבין את הרקע למה שמאוחר יותר עלה בגורלה של דיסציפלינה הומנסיטית, המנסה להבין בצורה ביקורתית את מהותו של האדם, תחת כנפי הפוליטיזציה, הקונסרבטיביות וההשתקה.

האחים גרים (die Brüder Grimm)

בתמונה זו, כנראה משנת 1847, מופיעים צמד האחים גרים. הם נולדו בעיר הנאו בגרמניה ולמדו משפטים באוניברסיטת מארבורג. בדומה להרבה מהקלאסיקונים הגרמנים הם הפכו פרופסורים באוניברסיטת גטינגן. אבל, למעשה, האחים לא ממש התעניינו בתחומים אותם למדו ולימדו באוניברסיטה, והם הפנו את רוב מרצם לחקר הפילולוגיה, השירה, והספרות. לאחר שפרדריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה, הזמין אותם לעבוד בברלין הם החלו ללמד באוניברסיטה המלכותית, הידועה היום כאוניברסיטת הומבולט, על שם שני אחים גרמנים אחרים. גם אליהם אגיע בהמשך. 

בין הנושאים הרבים בהם האחים גרים עסקו (כמו כתיבת "Deutsche Grammatik", ספר יסוד בהבנת הדיקדוק והפילולוגיה הגרמנית),  הם אהבו במיוחד לאסוף מעשיות וסיפורי-עם, תחום שהיה אז מצוי תחת הכותרת "לימודי פולקלור". על טיבה של עבודתם יש דיונים רבים, מי המשבח ומי המבקר ואף מי שהעלו טענות כי היו זוג נוכלים חסרי דיסציפלינה ואנטישמיים עם כוונות זדוניות. אם נתעלם מהמחלוקות, קריאה בכתביהם, ובמיוחד בספר "Kinder- und Hausmärchen" ("מעשיות הילדים והבית", או בשמו המוכר לקורא העברי, "מעשיות האחים גרים"), מעלה גישה מהפכנית לתקופתם, שעשויה לעניין כל מי שמתעניין בהסטוריה של האתנוגרפיה בכלל ובאנתרופולוגיה אירופאית בפרט. לפי תפישתם, סיפורי-עם אינם משקפים רק אמונה מאגית המעצימה את תפקידן של פיות ושדים, פנטזיות ופחדים. הם גם אינם ספורי ייצריות ותשוקה דמונית בלתי מרוסנת, מאגיה שחורה, דרמות למשרתות או 'סיפורי סבתא'. לדעתם, אין מדובר ביצירות נחותות, המסופרות על ידי נשים, ספק מכשפות, ספק שדות, מחרחרות ריב וזדון. לדעתם מדובר ביצירות עממיות עמוקות, סיפורים המועברים על ידי נשים וגברים מן השורה, העוסקים בחיים עצמם ובהבנתם, ובליבותיהם טמונות שאלות היסוד המעסיקות את כולנו. לדעתם, סיפורי-עם משקפים את צפניה העמוקים ביותר של התרבות, ולכן הבנתם וניתוחם השיטתי יעניקו לנו ידע רב על רבדיה של התרבות והחברה. לפי עמדה זו, על מנת ללמוד ולפענח צפנים אלו עלינו לפתח ולאמץ מתודה שיטתית ולאסוף חומרים תרבותיים רבים ככל האפשר, תוך מיון, פענוח, וניתוח סיסטמתי. לפיכך, גם אם לא כל הסיפורים של האחים גרים נאספו, מוינו או נכתבו באופן שיטתי, וגם אם עבודתם הייתה חלק מזרם שכונה הרומנטיקה הלאומית, עבודתם במאה ה19 הניחה תשתית לחשיבה ולמחקר באתנולוגיה ואתנוגרפיה לא פחות מהמסורות הצרפתית והבריטית שגם הם החלו את דרכן בדיוק בתקופה זו. 

קריאה של עבודתם מלמדת על מספר תרומות למתודה האנתרופולוגית: ראשית, איסוף ומיון של סיפורים שנמסרים בעל פה כמו גם החובה לנתח אותם בצורה שיטתית; שנית, הצלבת מקורות (Cross-Referencing), שיטה המבקשת להצליב את סיפורי-העם עם סיפורים אחרים מאזורים ותרבויות אחרות. שיטה השוואתית שנחשבה חלוצית והפכה אבן יסוד בעבודה האתנוגרפית; שלישית, תיעוד ותיאור גדוש ככל הניתן של הנתונים הנאספים בשדה, שיטה המזוהה לעיתים עם האנתרופולוג האמריקאי קליפורד גירץ, אבל יסודותיה הונחו עוד לפניו; רביעית, מחוייבות לקטגוריזציה ועבודה תמטית; ולבסוף – דבקות בתהליך הביאור, הנימוק והבנייה של הקשר הסטורי, פוליטי, ותרבותי לסיפורי-העם שנאספו. 

קריאה בספריהם של האחים גרים מלמדת כי הם היו בין הראשונים אשר בחנו סיפורי עם תוך שימוש מתודי בכלים מדעיים של תוקף, מהימנות וחיפוש אחר תמות רפטיטיביות. הם הפנו שאלות לבני אדם, בקשו מאנשים לספר את סיפוריהם האישיים, וחשוב מזה – קיימו רישום מדויק מדוקדק של כל מה שנמסר להם, כולל הצגת אינדקס מפורט הכולל הערות על המקום בו ערכו את הראיונות, והערות משוות לגבי גירסאות שונות של הסיפורים ששמעו באזורים שונים בגרמניה. הם ערכו יומני שדה מלאים בפרטים אשר מסרו להם נשים וגברים, ללא עריכה או תיקונים, אגב שמירת הקול הייחודי, הניב המקורי ותאורים אותנטיים המשקפים את מה ששמעו וראו בעבודת השדה. הם אספו מאות סיפורים שהפיקו בשיטה של ראיונות עומק, וכך אספו אגדות אשר נמסרו להם על ידי בני האדם עצמם, בשפתם, בניב היחודי שלהם, קולות שעד כה לא נשמעו ובוודאי לא תועדו על ידי חוקרי הספרות באוניברסיטה אשר עסקו בעיקר בניתוח יצירות מופת של גטה, שילר, או היינה. 

אלכסנדר פון הומבולדט

אם כך, האם ניתן לראות באחים גרים מבשרי האנתרופולוגיה בגרמניה? גם אם הטענה גדולה או מוגזמת מדי, קריאה בעבודתם מלמדת על השפעתם על הדיסציפלינה, יותר משנוהגים לחשוב. הקריאה בעבודתם של האחים גרים מפנה את תשומת הלב לשני נושאים עיקריים: ראשית, לתשתית של החשיבה האנתרופולוגית בגרמניה במאה ה-19, ושנית, להיעדרה של חשיבה זו מהקנון האנתרופולוגי. שהרי, ברוב המבואות לאנתרופולוגיה באוניברסיטאות בעולם, וגם בישראל, המסורות העיקריות הנפרשות בפני סטודנטים וסטודנטיות בשנה הראשונה ללימודים הן קודם כל הבריטיות, הצרפתיות והצפון-אמריקאיות. אבל מה קרה בתחום זה בגרמניה? הרי זו הביאה איתה את החשיבה התיאורטית ואת התשתית למחקר הסוציולוגי? כל שיעור מבוא לסוציולוגיה וחשיבה תיאורטית על החברה והתרבות מתחיל במסורת הגרמנית. לכן, בהמשך לעבודתם של האחים גרים קשה להאמין שלא נטמנו בגרמניה גם הזרעים למחקר שיטתי של התרבות, ובודאי לזה שהניח את היסודות המתודולווגיים של איסוף שיטתי של חפצים, עדויות ותצפיות, ודרכים לניתוחם.   

על מנת להעמיק בעניין החשיבה האנתרופולוגית הגרמנית והיעדרה מהקנון, יש לחזור לשלוש דמויות מפתח היסטוריות באנתרופולוגיה הגרמנית, שאף הן שאפו לאיסוף שיטתי של תוצרי התרבות: אדולף בסטיאן, למעשה אבי הדיסציפלינה האנתרופולוגית בגרמניה; פרנץ בועז, תלמידו של בסטיאן, אשר העדיף לעזוב את גרמניה וייסד את הדיסציפלינה בארה"ב; ווילהלם רדולף, שנסע לערוך מחקרים בסיביר וייסד את האסכולה האתנוגרפית ברוסיה. 

שלושת החוקרים קשורים הדוקות למשנתו המדעית של אלכסנדר פון הומבולדט, הם למדו והושפעו מכתביו, הגם שהוא עצמו, למרות שהתעניין בתרבויות השונות אותן פגש התעמק יותר במתודות של מדעי הטבע, זאולוגיה, בוטניקה וגיאוגרפיה. שלושתם, כמו הומבולט, הם "חוקרים נוסעים" אשר הקדישו את מסעותיהם הרבים למחקר, אספו חומרים וחפצים רבים על תרבויות שונות ויצרו אסכולה גרמנית יחודית אשר השפעתה על האנתרופולוגיה רבת מימדים. בעמודים הבאים אתאר את בקצרה את עבודתם. 

אדולף בסטיאן (Adolf Bastian)

 אדולף בסטיאן (1826-1905) היה כאמור מתלמידיו של אלכסנדר פון הומבולדט. בצעירותו למד רפואה ושימש כרופא באוניות מסע. עבודה זו אפשרה לו להקדיש עצמו למסעות מחקר ברחבי העולם. כמו נוסעים אחרים בזמנו, הוא פגש עמים, תרבויות, נופים וארצות חדשות, בעודו מתבונן בהבדלים ובדימיון, תוך חיפוש אינדוקטיבי של תבניות בעולם האנושי. בניגוד להומבולט שהלך במדבריות, טיפס על הרי-געש, צפה בחיות, אסף חרקים וציפורים ותעד צמחים וקרחונים, בסטיאן התעניין בעיקר באנשים, תרבותם, התנהגותם ועולמם. הוא ערך תצפיות מסודרות באיזורים שונים בעולם, התעניין ברעיונותיהם ובמחשבותיהם של אלה שפגש, ובמילותיו "אספתי והתעניינתי ב"כל הדברים שבני האדם יצרו: שפה, דת, ואובייקטים" (Fiedermutz‐Laun, 1986). 

אדולף בסטיאן (Adolf Bastian)

בסטיאן החל להתעמק ביחסים הנרקמים בין האדם לטבע, ביחסי המאגיה הלבנה והשחורה, תפקיד האלוהיות בדתות הכהונה, צורות של תקשורת עם האלים, תפקידם של חפצים, חשיבותם של סמלים, תפישות של הנפש, האמונות בחיים שלאחר המוות, אמונות בשדים, ומקומם של קברים ומזבחות באיזון בין העולם הפיזי והמטאפיזי. במחקריו בסטיאן חיפש את הדומה והייחודי בתרבויות וחקר בשיטות אתנוגרפיות (הדומות מאוד לאלו של האחים גרים), באמצעותן ניסה לחשוף, להבין, לבאר ולמיין את אמונותיהם של האנשים שפגש. הוא תיעד את מסעותיו בבורמה, הודו, סיאם-תאילנד, קמבודיה, וויאטנם, סין, אינדונזיה, מונגוליה, הפיליפינים ועוד, ובדומה לשיטה של הומבולט לאיסוף ומיון הוא ביקש להניח תחילה את המערכת התיאורית בצד, להתבונן במציאות האמפירית ורק לאחר ניתוח מדוייק לחזור לתיאוריה ולשאלות הרחבות. במובן זה בסטיאן סירב לכפות תיאוריה על התצפיות הרבות שלו, משום שחשש לרתום אותן למסקנות מהירות ונמרצות מדי. 

את גישתו סיכם בעבודה מונומנטלית בשם "האדם בהסטוריה" (Der Mensch in der Geschichte), שהתפרסם בשנת 1860, המציע ראייה מקיפה על תרבות האדם והתפתחות הרוח האנושית. בספר הוא מפתח את מושג "הרעיונות האלמנטריים" (Elementargedanke), אשר לדעתו הם דגמים אוניברסליים המצויים בכל תרבות ומצביעים על דמיון אנושי. זהו גם ספר יסוד לניתוח ההשוואתי של דתות ומיתולוגיות, שהשפיע רבות על רעיונותיו של קארל יונג לגבי ארכיטיפים, על דורקהיים בעבודתו על עובדות חברתיות, ועבודתו הסטרוקטורלית של קלוד לוי שטראוס על צפנים וקודים. מקריאת ספריו ניתן לומר כי את תהילתו עשה אדולף בסטיאן דווקא באיסוף חומרים אתנוגרפים אגב חידוד המתודולוגיה. חומרים אלה הם היום חלק מהאוסף העצום של המוזיאון האתנולוגי בברלין, אשר הועבר לאחרונה מהקמפוס של האוניברסיטה החופשית של ברלין בדאהלם למרכז המכונה הומבולדט פורם, שהוקם בשנים האחרונות באי-המוזיאונים במרכז ברלין. 

בסטיאן מבהיר בכתביו כי הפחד הגדול שהניע אותו היה הכחדת התרבויות הללו. הוא פיתח שיטות לאיסוף וניתוח הנתונים על האנשים שפגש, מתוך החשש כי מדובר במחקר פוסט מורטום, מה שהוא ראה כ"מדע של החסר", של מה שנעלם ונכחד בגלל כוחו ההרסני של האדם המודרני, האימפריאליסט (Bastian, 1896). בהמשך לעבודה של הומבולט, בסטיאן אסף נתונים רבים ככל האפשר לכדי מה שהוא כינה Gedankestatistik, מארג סטטיסטי של מחשבות (Köpping, 1983). מאגר גדול מימדים שיאפשר לדעתו לרדת לעומקו של העולם המנטלי של אנשים שונים מכל העולם, אשר בהמשך יאפשר לבצע מערך השוואתי של תרבויות שונות תוך חשיפת תבניות מחשבה חוזרות ומשותפות. 

ספרו של בסטיאן על תיאלנד מ-1863

בסטיאן היה הגרמני הראשון שסייר בדרום ובמזרח אסיה ועסק בדוקומנטציה סיסטמתית של שבטים ומקומות קדושים, כמו ה-ANGKOR WAT וה-ANGKOR THOM בקמבודיה; הוא אשר הפך לפופולרי את השם אינדונזיה באמצעות ספרו על איים אלה לאחר שסייר בהם, תאר ואסף רשמים ופריטים בקרב שבטים שונים שם. לפיו, העיקרון הוא שכל בני האדם בנויים בצורה דומה ולא ניתן להניחם על סקאלה התפתחותית, ובוודאי לא אבולוציונית, וכי את תפישותיהם ניתן לחקור רק על ידי שבירת הרעיונות לחלקים הקטנים ביותר, לראותם בתבניות הקטנות ביותר, תוך קידום מחשבה מתודולוגית שהיא למעשה הבסיס לסטרוקטורליזם באנתרופולוגיה. במסעותיו בעולם הוא ניסה להבין טוב יותר את הדגמים הדומים של החשיבה האנושית. הוא ראה בעיקר את הדמיון, למשל בפרקטיקות הפולחניות ובפעילות של כהנים ומתווכים. אלו לדעתו הצביעו על כך שיש רעיונות בסיסיים אלמנטריים המשותפים לכל בני האדם אשר לכולם אותן יכולות מנטאליות. בדומה ללוי שטראוס (אך הרבה לפניו), הוא התמקד באנלוגיות של תופעות הטבע כבסיס לבחינת הדגמים החברתיים שחשף (Köpping, 2007). 

בסטיאן נפטר בשנת 1905, במסעו האחרון לטרינידד. החפצים שנאספו על ידו בקפידה רבה במשך שנות מסעותיו הוצבו במוזיאון המלכותי לאתנולוגיה אשר נבנה בברלין בסגנון הרנסנס. המוזיאון נפתח לציבור הרחב בשנת 1866 בארועי פתיחה חגיגיים. מייסדי המוזיאון כתבו אז כי המוזיאון נועד לפאר את תרבויות העולם, להפיץ את האידאולוגיה ההומאנית של הומבולט ובסטיאן ולהציג את התרבויות הנעלמות שנהרסות ביד גסה ומצויות לפני הכחדה. למזלו, בסטיאן לא הספיק לראות עמדה זו, אשר נוסחה מתוך תפישת עולמו, מחשבתו ויצירתו, נהרסת לחלוטין, מנופצת ומוחלפת בידי הנאצים בעמדה שונה לחלוטין לחיים, לאדם ולמחקר. המוזיאון והאוספים היקרים לליבו שהיו אמורים להציג לעיון ומחקר עבור הדורות הבאים, נסגר תחילה על ידי המפלגה הנאצית, ולאחר מכן נהרס בהפצצות המלחמה. 

המבנה לא עמד בדרישות לבניה מחדש בגרמניה של אחרי המלחמה, ובשנת 1961 הוחלט להרסו עד היסוד. מי שיצעד ברחובות ברלין היום, יגלה כי כל מה שנשאר הוא לוח זכוכית שהוצב במקום בו ניצב בעבר המוזיאון, בצומת הרחובות שטרזמן שטראסה ונידרקירשנרשטראסה. בטקסט המוטבע על הזכוכית מופיע תצלום של אדולף בסטיאן ומתחתיו מסופר על רופא הספינות הגרמני שנסע בעולם משנת 1850, לאחר שסיים את עבודת הדוקטורט שלו. מסעות אלו, כתוב, הם אשר הביאו אותו למגע עם תרבויות זרות רבות. הוא טייל כמעט שליש מחייו, למד על עמים לא אירופיים ממפגש ראשוני, חקר את עולמם ואת ההיסטוריה שלהם.

בסטיאן נקבר בבית הקברות הישן של סנט מתיו בשונברג (ברלין) ושרידיו הועברו מאוחר יותר, במהלך התכנון הנאצי של ארגון מחדש של ברלין, בבית הקברות שטאנסדורף, אף הוא בברלין. עם קבורתו גם נקברה בגרמניה המסורת שלו וגרמניה נכנסה לסטגנציה בכל הקשור ללימודי התרבויות בכלים אנתרופולוגיים הומניסטיים. כפי שנראה, למסורתו זו קמו ממשיכים לאחר מותו, אך הם נסעו לארצות אחרות. 

פרנץ בועז (Franz Boas)

רעיונות הומניסטיים הם בעלי כוח מיוחד. אסכולה מחקרית לא נשמרת רק בחפצים, בזכרונות ובפרסומים, אלא גם באמצעות תלמידים ותלמידות. אחד מתלמידיו המובהקים של בסטיאן, המוכר יותר, הוא פרנץ בועז (1858-1942). בועז נולד למשפחה גרמנית-יהודית ולמד באוניברסיטאות קיל, בון והיידלברג. הוא סיים את עבודת הדוקטורט בפיזיקה בשנת 1881. בהשפעת אלכסנדר פון הומבולט הוא למד גאוגרפיה ולימודים אלו הובילו אותו להתעניין בחקר התרבות. כמו כן השפעתו של וולהלם פון הומבולט, הובילה אותו עמוק לחקר השפה כך הוא התחיל את עבודת השדה שלו בקרב האינואיטים באיי פאפין אשר בצפון קנדה ובמחקר על שפת הילידים של Pacific Northwest. 

כפי שעולה מזכרונותיו, הוא לא מצא את מקומו באקדמיה הגרמנית, ובשנת 1887 הוא החליט להגר לארה"ב, שם הפך לפרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה, ושם כידוע הוא גם קיבל את הכינוי "אבי האנתרופולוגיה האמריקאית". אבל, בועז המשיך באופן ישיר את המסורת הגרמנית וגישתה לאתנוגרפיה ואיסוף חומרים מהשדה, ובמיוחד הושפע ממורו בסטיאן ותפישתו את הדיסציפלינה. לימים הפכו תלמידותיו ותלמידיו של בועז לאנתרופולוגים החשובים ביותר בארה"ב, ביניהם רות בנדיקט, אדוארד ספיר, מרגרט מיד, זורה ניל הורסטון ואחרים. 

לאחר מותו בשנת 1942 כתבה רות בנדיקט בהספד: "הוא פגש את תחום האנתרופולוגיה כאוסף של ניחושים פרועים וקרקע פורייה לרומנטיקנים ואוהבי הדברים הפרימיטיביים, אבל הוא השאיר מאחוריו דיסציפלינה שבה תיאוריות נבדקות ותחום המאפשר חופש של אפשרויות" (Benedict 194:61). 

בעבודתו, בועז המשיך את תפישתו ההומניסטית של מורו בסטיאן, במיוחד כאשר ביקש לפתח תיאוריה סיסטמטית של תרבות המבוססת על מחקר אתנוגרפי העוסק באיסוף שטתי, וראייה ביקורתית של ההנחות האבולוציוניות לגבי תרבות וגזע שהיו אופנתיות במדע של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ביקורת זו סללה את הדרך למחשבה אנתרופולוגית חדשה המתאפיינת בחשיבה פלורליסטית, הוליסטית, אנטי-היררכית, רלטיביסטית ואנטי-דטרמיניסטית. הוא ביקש להשתחרר מפרדיגמות תיאורטיות שהיו אז נוכחות במחקר והקשו לדעתו על האנתרופולוגים, מושגים כמו פרימיטיביזם ודרוויניזם חברתי, שהתבוננו תמיד על התרבויות השונות מנקודת מבט השוואתית לחברה המערבית ומתוך תפישה של עליונות המערב. 

בהמשך לבסטיאן ולהתעקשותו לבסס את המחקר התרבותי על אתנוגרפיה, בועז שאף כי תלמידיו יקיימו מערך מתודולוגי מדוקדק ושיטתי, וקידם את המתודה הזו ואת חקר התנהגות האדם מתוך הרצון לבצע ניתוח יסודי של התרבות (ולא מנקודת מבט ביולוגית). במובן זה פרנץ בועז היה ממבקרי התיאוריה הגזעית במדעי הרוח והחברה והראשון שנסח ביקורת זו. הרעיון שגזע הוא מושג ביולוגי וכי יש להבין את האדם מתוך טיפולוגיות ביולוגיות נראתה בעיניו כאבסורד וכטעות יסודית. בעשותו כך הוא התייחס במיוחד לגישות לגבי תרבות שהתחילו להיות מקובלות בגרמניה משנות העשרים של המאה שעברה. הוא ערך שורה של מחקרים על האנטומיה של השלד והראה כי הצורה והגודל של גולגולת האדם יכולים להיות מושפעים מגורמים סביבתיים כגון בריאות, תזונה ודרך חיים. לפיכך הוא טען כי לגודל וצורת הגולגולת אין כל קשר לאינטליגנציה, תכונה, אופי או גזע. הוא פעל רבות נגד הסברים מסוג זה, ובמחקריו טרח תמיד להראות כי ההבדלים בהתנהגות החברתית הן תוצר של הבדלים תרבותיים הנרכשים באמצעות למידה חברתית. תרבות לכן הייתה עבורו יחידת הניתוח המרכזית של האנתרופולוגיה, היא המבדילה את התחום מכל דיסציפלינה אחרת ורק באמצעותה יש להסביר את ההבדלים ההתנהגותיים בין חברות. 

אחת התרומות המרכזיות של בועז למתודה, קשורה להתנגדות שלו לתאורית האבולוציה של התרבות, זו שהתבוננה בכל החברות ככאלו המתקדמות על פי שלבים טכנולוגיים ותרבותיים, כאשר התרבות המערבית נמצאת תמיד בכל תחום בראש הסולם ההתפתחותי. הוא טען שהתרבות מתפתחת באמצעות אינטראקציות בין אנשים ובאמצעות פיזור ופיעפוע של רעיונות ולכן לא יכול להיות מצב של צורות חברתיות גבוהות יותר מאחרות. ממצא זה חותר תחת הרעיון שיש להציג את התרבויות במודל השלבים שהיה מקובל אז בחקר התרבות, האתנוגרפיה והתיאוריה המוזיאונית. הוא הציע תחליף, לדעתו יש הציג את התרבויות על בסיס הזיקה והקרבה שלהם לקבוצות אחרות. 

בהמשך לכך הוא פיתח את הרעיון של רלטיביזם תרבותי, לפיו לתרבות לא יכולה להיות מדורגת כגבוהה או נמוכה, צודקת או לא צודקת, אלא שיש להסתכל ולראות כי בני האדם רואים את העולם דרך המשקפיים התרבותיות שלהם ויש לחקור אותם באותה צורה. לדעתו על מנת לעשות זאת יש להבין את השפה ואת הפרקטיקות התרבותיות של האנשים הנמצאים תחת עיני המחקר. לשם כך הוא חיבר ושילב את מוקדי העיון של דיסציפלינות מגוונות עם האנתרופולוגיה. כך, למשל, הוא שילב את הארכאולוגיה וחקר התרבות החומרית עם האנתרופולוגיה הפיזית, את חקר האנטומיה של האדם עם האתנולוגיה, את הלינגויסטיקה עם לימודי תרבויות לידיות  – ובכך השפיע רבות על מחלקות לאנתרופולוגיה בארה"ב. 

וסילי רדלוב (Vasily Radlov)

החוקר השלישי מהאסכולה הגרמנית הוא פרידריך-וילהלם רדלוף (1837-1918) המוכר יותר בשם הרוסי שאימץ לעצמו, וסילי רדלוב. רדלוב מדען גרמני ותלמידו של אדולף בסטיאן, הושפע רבות מהרעיון של בסטיאן לגבי "אחדות האנושות" והמתודה המציעה להתמקד ב"רעיונות הבסיסיים" של התרבות. קשריו עם בסטיאן והשתתפותו בקהילה האקדמית בברלין אפשרו לו להתנסות ולהבין את החשיבות של איסוף רב ושיטתי של נתונים וחומרים תרבותיים על מנת להבין את המונחים, המעשים ואופני החיים של עמים ותרבויות. רדלוב התמחה באוניברסיטה של ברלין בפילולוגיה אוריינטלית-השוואתית ובחקר המזרח, וכבר בראשית לימודיו הביע התעניינות בשפות ותרבויות לא מערביות. הוא היה נלהב מהרעיון לצאת למסעות מחוץ לעולם האירופי, לערוך עבודת שדה, לאסוף מידע על תרבויות ולגלות את צפניהן. במידה רבה הוא הושפע מהאחים פון הומבולט, וטען כי מחקריהם מהווים מודל לפיתוח של שיטת אתנוגרפית סיסטמטית שמאפשרת לחוקרים להבין תרבויות בכל העולם. ולכן, בדומה להומבולט ולבסטיאן, גם רדלוב ביקש לפתח שיטה למחקר של תרבויות לא אירופאיות ובכך לתרום להבנת של דגמים אוניברסליים, שונות תרבותית והאופן בו האנושית נבנית. 

וסילי רדלוב

לאחר השלמת לימודיו בשנת 1850 הוא החליט לעזוב את גרמניה ולהתנסות בהוראה בבית ספר תיכון בדרום מערב סיביר. בתקופה זו, היה לו קשר קרוב עם העמים הטורקיים של הרי הסייאן והאלטאי והוא החל שם במחקר אתנוגרפי, טקסטואלי ולשוני. הוא שלט בשפות ודיאלקטים טורקיים רבים, כמו גם בגרמנית, צרפתית, רוסית, יוונית, לטינית, מאנצ'ו, מונגולית, סינית, ערבית, פרסית ועברית. עבודתו כמורה בברנאול-סיביר, פתחה עבורו עולם שלם וגישה לתרבותם של עמים ילידיים בסיביר. הוא החל לתעד את תרבותם, ואף פרסם את ממצאיו האתנוגרפיים במונוגרפיה על סיביר "From Siberia" (1884). בין השנים 1866 ועד 1907, הוא תרגם ופרסם מספר עבודות מהפולקלור של עמי סיביר וכתב ארבע כרכים של מילון השוואתי לשפות הטורקיות אשר יצאו לאור בין בשנים 1893 עד 1911. החומרים הפולקלוריים שאסף הופיעו בספר "Proben der Volkslitteratur der türkischen Stämme" ("דוגמאות לספרות הפולקלורית של השבטים הטורקיים"), הבנוי מ-10 כרכים (1866-1907). 

בכתבים אלו הוא מציע בפעם הראשונה אתנוגרפיה של העמים הטורקיים, שפה, מנהגים ודתיות. בהמשך, למפעל זה הוא עמל  להקמת מוזיאון רוסי לאתנוגרפיה וניהל את המוזיאון האסיאתי בפטרוגרד (סנט פטרסבורג) מ-1884 עד 1894. רדלוב ערך עבודות שדה, אסף סיפורי עם, מיתוסים וחפצים תרבותיים, כאשר רוב העניין שלו היה בחקר הפולקלור. הוא היה מתומכי עבודת השדה ודגל באיסוף של נתונים בשיטות אתנוגרפיות ולרעיונותיו הייתה השפעה עצומה על פיתוח דרכה של האתנוגרפיה המודרנית.

בכתיבתו הוא התייחס רבות לעמים הילידיים בסיביר והציג אותם לראשונה בפני קהל רחב תוך מתן כבוד לחפצים, לפרקטיקות ולתרבות. הוא פעל לאסוף חומרים ותיעוד על מנת לשמר את המסורת והמורשת התרבותית של העמים שחקר (גם כן מפחד שיעלמו בדומה לבסטיאן) וכן הקפיד לספק תאור מדוייק ורב כמה שניתן על חייהם וחוויותיהם. הוא גם שאף לגשר בין תרבויות אירופה והעולם שאינו אירופאי ולקדם תפיסה כוללת, השוואתית וקוסמופוליטית של האנושיות ותפיסת האדם. 

על מנת להבין את עומקיה של התרבות הנחקרת, רדלוב הציע לאסוף מגוון רחב ככל היותר של חומרים בשדה המחקר (Arzyutov and Kan, 2017). הוא אסף וניתוח טקסטים מרכזיים, הקליט מוזיקה באזורים שחקר, אסף פריטים רבים, ויותר מכל התעניין בצילום אתנוגרפי. התמונות שרדלוב צילם וכן החומרים האתנוגרפיים הרבים שאסף נמצאים  בארכיונים ובמוזיאונים ברחבי העולם ומהווים מקורות ראשוניים חשובים לחוקרים המתעניינים במסורות התרבותיות והרוחניות של העמים הילידיים של סיביר. 

הולדת האנתרופולוגיה בגרמניה

לאחר עיון במחקריהם פורצי הדרך של בסטיאן בועז ורדלוב, ממבשרי האנתרופולוגיה בגרמניה ומי שהניחו את היסודות לאתנוגרפיה, אפשר לחזור גם לאוסף סיפורי העם הגדול של האחים גרים. אלו מאפשרים מבט מחדש על האנתרופולוגיה בגרמניה, ראשית האתנוגרפיה האירופאית והתשתית ההומניסטית, ההשוואתית והליברלית שהעמידו הוגיה. 

כיפה אדומה והזאב, איור של גוסטב דורה (1883), טבע-תרבות במשנתם של האחים גרים 

אם נשוב ונתבונן בגלריית הדמויות שאספו האחים גרים אפשר להבין את ראשית ההתעניינות בשורה של מושגים השוואתיים אשר הוצבו על ידי אנתרופולוגים במאה ה-19 ועד היום. בין היתר, ה-"טריקסטר", הוא התעלולן המיוחס בדרך כלל לעבודותיו של לוי שטראוס, זה הפועל בבסיס התרבות ומחבר בין ניגודים – מגולם בדמותו של החלילן מהמלין. החלילן שרואים בו שוטה, לאחר שהוא מבטיח כי נגינת חלילו תעניק מזור למגפת העכברושים, מוביל את ילדי העיר אל ההר הגדול, מעביר אותם מעולם המציאות לעולם האימה, מהעולם המוכר והבנוי לעולם הסוד והפראיות. 

הדיכוטומיה טבע-תרבות, המצויה בבסיס המחקר אנתרופולוגי וחזרה לשולחן הניתוחים עם המפנה האונטולוגי, מגולמת בסיפורה של כיפה אדומה. הילדה עם הברדס האדום צועדת בעומק היער ולמעשה מחברת בין עולמות הטבע והתרבות ואף מערבבת אותם. כיפה אדומה יוצאת מהמרחב הבנוי אל מרחבי הטבע, הקסומים והמאיימים, הזאב (גם הוא סוג של טריקסטר) המפתה אותה ומסמל את החופש והפראיות שבטבע. כיפה אדומה מאפשרת לאדם להיכנס או לחזור אל עולם הפרא המפתה ורווי מכשולים ולצאת ממנו חזרה אל התרבות, הזירה המאורגנת. יחסי סדר וכאוס מגולמים גם בדמותה של שלגיה, היוצאת מעולם המבוגרים, אנשי הטירות והארמונות, מהעולם רחב הידיים והמאיים אך המלא סדר, היררכיה, מסורת, וחוקים, אל העולם הילדי, של הגמדים חובבי הספונטניות, וביתם מאפשר לה חופש, כאוס ומורטוריום. ולבסוף, מושגי הטאבו, המגולמים בדמויות רבות, למשל גורלם של הֶנְזֶל וּגְרֶטֶל (עמי ותמי בתרגום לעברית) הוא תוצר של הפרת איסורים חברתיים רבים. לפי הגרסא של האחים גרים, אמם החורגת מגרשת אותם מביתה (תמה חוזרת של חילול טאבו ההורות בסיפורי עם) בשל מחסור ועוני, והילדים הקטנים נאלצים לשרוד בלי הורים, עד שביער הם פוגשים מכשפה המפתה אותם להשמין על מנת לאכלם כקרבנות אדם. כך, גלריית הדמויות של האחים גרים עשירה, ומלאה בשאלות על מהות האדם, המחברות אותם למסורות האנתרופולוגיות ולשאלות ומושגים שעומדות במרכזן. 

***

לסיכום, ניתן לראות בעבודות החלוציות של האחים גרים, בסטיאן, בועז, רדלוב וחוקרים נוספים, מחקרים שהניחו את התשתית של מדע האנתרופולוגיה באירופה. יתר על כן, מחקרים שנכנסו לקנון, של חוקרים נודעים כמו לוי-שטראוס ואחרים, ציטטו מעבודות אלו והושפעו מהם רבות. ניתוח העבודות מעלה שאלות לגבי ההיסטוריה של האנתרופולוגיה ושאלות לגבי דרך התהוותה של קנוניזציה בכלל, ובאנתרופולוגיה בפרט. מחקר מסוג זה דורש בדיקה מעמיקה יותר במה שהתרחש בגרמניה ובהשפעות של מחקרים חלוציים אלו על החשיבה, התיאוריה והמתודולוגיה באנתרופולוגיה.    

השאלה בהקשר של גרמניה מתחזקת לאור הופעתם של כתבים רבים של קלסיקונים גרמניים בקנון של תחומים אחרים, גם כאלו הקרובים לאנתרופולוגיה. מדוע לאחר המלחמה ועד היום עדיין כמעט ולא נידונה הלקונה הגרמנית בספרות האנתרופולוגית? כפי שהצעתי במבוא, ניתן להעלות השערות רבות, אבל ברור כי הנושא דורש מחקר מקיף. אני סבורה כי גורלה של האנתרופולוגיה הגרמנית המוקדמת כרוך באירועים היסטוריים ופוליטיים, וחסרונה הבולט בקנון שופך אור על מה שקורה ומה שעלול לקרות לדיסציפלינות הומניסטיות וביקורתיות כמו האנתרופולוגיה בסביבת משטרים לא ליברליים ובאווירה אנטי הומניסטית.

עוד על שטדלר וחומרים בנושא: