הקשר בין מגמות אנטי-ישראליות לבין ניאו-ליברליזציה של האקדמיה
מיכל פרנקל, פרופ׳ לסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית, השתתפה בכנס של ארגון "בשער" על האקדמיה הישראלית מול מגמות אנטי ישראליות באקדמיה בעולם, והציגה ניתוח סוציולוגי של מגמות אלו. מתוך עיסוקה בתאוריות של פוסטקולוניאליות ופמיניזם של הצטלבויות (intersectionality), בוחנת פרנקל את השיחים הרווחים באקדמיה העולמית בחודשיים האחרונים בהקשר הישראלי-פלסטיני, ומציעה ניתוח לפשטנות והפופוליזם שהיא מזהה, הבאים על חשבון המורכבות האינטלקטואלית והמחקרית. לטענתה, לפחות חלק מההסבר מצוי בניאו-ליברליזציה של האקדמיה. דבריה מהכנס מובאים במאמר:
אל מול הזוועות של ה-7 באוקטובר והאירועים שהתרחשו בשבועות שחלפו מאז, אני מרגישה שכאב אובדן הזהות והקהילה האקדמית שלי בטל בשישים לעומת הכאב הנורא מול אבדן החיים, כאב החטופים וההרס הכללי. אבל על הכאב הזה, של אובדן הקהילה האקדמית והאמון שלנו בה, באנו לדבר היום.
העבודה האקדמית שלי ממוקמת בעומק הגישות הביקורתיות ומעוגנת היטב בשתי המסורות האינטלקטואליות המושמצות ביותר בימים אלה בישראל: אחת היא המסורת הפוסטקולוניאלית והשנייה היא המסורת של פמיניזם של הצטלביות, שידועה יותר כתיאוריה של intersectionality.
מכיוון שבניגוד לסטודנטים בקולומביה, MIT ובמרבית אוניברסיטאות היוקרה האמריקאיות האחרות, אני מקפידה לקרוא את הספרות האקדמית שצומחת בשתי המסורות הללו, ולא את תקצירי הטיקטוק שלהן, אני יודעת היטב שלשתי המסורות הללו יש תובנות תיאורטיות ואנליטיות מעמיקות ומרחיקות לכת, שתרמו רבות להבנה של מנגנוני אי השוויון המורכבים עימם מתמודדים אנשים מקבוצות מיעוט חברתיות מודרות. אבל כבר בצהרי היום של השבת הארורה ההיא התחלתי להבין שלא רק הסטודנטים שלנו החליפו ניתוח מעמיק ומבוסס ידע בסיסמאות שחוקות, ריקות וטיפשיות, אלא גם רבים מעמיתיי ומעמיתותיי שהחשבתי לחברים קרובים ולתיאורטיקנים מעניינים.
כבר בצהרי ה-7 באוקטובר צייץ חשבון הטוויטר של אחד מהם בגנות הסיקור ה"לא מאוזן" של פעולת החמאס, שאותו הוא ראה כאוהד מדי לישראל ומפספס את ההקשר. מיותר לציין שהציוץ שלו לא כלל ולו מילה אחת של זעזוע ממעשי החמאס. אולי בשם ה"איזון". בשעות, בימים ובשבועות שאחר כך, שטף אותנו גל של ציוצים, פוסטים, מכתבים פתוחים ועצומות עליהם חתמו חברי הקהילות המקצועיות שלי בשם "מומחיותם בחקר אי-שוויון ואי-צדק", ושבהם הם לא יכלו להקדיש יותר משורה (במקרה הטוב) לגינוי הטבח שביצע החמאס או האלימות המינית והמגדרית שהתלוותה למתקפה של השבעה באוקטובר.
תחושת היָתמות האקדמית שלי אינה נובעת מכך שאנשים שהיו שותפיי לדרך במשך למעלה מעשרים שנות קריירה הפנו את גבם אלי באופן אישי, אלא מפני שהם הפנו את גבם לאותו דבר שצריך לעמוד בליבה של העבודה שלנו כחוקרים וכאינטלקטואלים – הבנה מעמיקה, מורכבת ומבוססת של המציאות – והחליפו אותה, כמו הסטודנטים שלהם, בתפיסה פשטנית וריקה. יותר מאי פעם בעבר, אני רואה בניתוחים פשטניים של סוגיות מורכבות אויב מוחשי לעתידו של הסדר העולמי.
בהקשר הזה, מוזר במיוחד שהסכמתי להשתתף בדיון שמחייב אותי להציע הסבר לתופעה מורכבת וסבוכה, כמו בגידת האינטלקטואלים באינטלקטואליות עצמה, ב-8 דקות או פחות. אז במה שנשאר מ-8 הדקות הללו אני רוצה לטעון שני טיעונים שמשלימים זה את זה:
הראשון: לא המסורות התיאורטיות של פוסט-קולוניאליזם והצטלבויות, אחראיות לעיוורון המוסרי הקשה שאחז בחלקים מסוימים בקמפוסים האמריקאים והאירופאים, אלא תהליך ההשטחה והפופולריזציה של העולמות התיאורטיים הללו. הטיעון הזה חשוב לי במיוחד, מפני שעוד לפני אירועי ה-7 באוקטובר, אקדמאים שטחיים ובורים מימין המגובים בפוליטיקאים פופוליסטים ושטחיים לא פחות, שלמדו על תיאוריות על גזע ומגדר מפייסבוק ומטיקטוק אבל מציגים את עצמם כמי שקראו אותן לעומק, פעלו, ופועלים עדיין בעולם ובישראל, לקעקוע הלגיטימציה של חשיבה ביקורתית שמצביעה על מנגנוני ייצור אי השוויון החברתי. תמיד התפלצתי מההשטחה ומהפופולריזציה שאנשים שמחזיקים בתואר דוקטור או פרופסור עושים לדיון התיאורטי הזה, ואין לי שום כוונה להצטרף אליהם.
יחד עם זאת, עוד לפני ה-7 באוקטובר התאכזבתי לגלות שהשטחיות והפופולריזציה של השיח אינם רק מנת חלקם של הפופוליסטים מימין, אלא שהם רווחים עכשיו ביתר שאת בקרב הפופוליסטים משמאל.
השאלה שעליה אני שוברת את הראש במעט השעות בהן אני מסוגלת לחשוב מחשבות אקדמיות מאז ה-7 באוקטובר היא: איך זה קרה לנו? כיצד ניתן להסביר את השקיעה של רבים כל כך מהחוקרים המובילים במוסדות היוקרה של האקדמיה העולמית בחשיבה פשטנית ושטוחה. ההסבר שאני אציע כאן לקוח גם הוא מהארסנל הביקורתי, והוא רלוונטי גם להסתכלות שלנו על עצמנו כאנשי אקדמיה בישראל. אני אטען שלפחות חלק מההסבר לשקיעה בפשטנות רדודה מצוי בניאו-ליברליזציה של האקדמיה. מייד אסביר למה אני מתכוונת.
והנה אני קורסת לשטחיות בשם ההתנגדות לשטחיות. כמה מילים על מה שקרה למסורות הפוסטקולוניאליות והפמיניסטיות בדרכן אל השיח הפשטני שאנחנו מגלים בקמפוסים היום:
המסורת הפוסטקולוניאלית, ובעקבותיה גם התיאוריות הביקורתיות של גזע, מבקשות לבחון מחדש את ההיסטוריה של יחסי הגזעים ואת היחסים החברתיים הגלובליים כתוצר של היסטוריה ארוכה של אימפריאליזם וקולוניאליזם. זהו קורפוס ענק של עבודות שרובן קפדניות, מעמיקות וצמודות לתהליכים היסטוריים, כלכליים, תרבותיים וחברתיים קונקרטיים. מעט מאוד חוקרים וחוקרות רציניים יערערו היום על הטענה הפוסטקולוניאלית, לפיה מדעי החברה והרוח צמחו (ואולי נותרו) כדפוסי חשיבה אתנוצנטריים וסיפרו את הסיפור ההיסטורי מנקודת המבט המערבית.
המחקר הפוסטקולוניאלי זיהה, וממשיך לזהות, את האופן שבו תפיסות מקובלות של היררכיות תרבותיות, שמציבות את התרבות ואת עולם הידע המערבי מעל תפיסות אחרות, ממשיכות ומשעתקות את עליונותו של המרכז הגלובלי ואת היתרון המובנה של הלבנים בהיררכיות החברתיות ברחבי העולם. כל זה נכון, וגם רלוונטי, לניתוח הסכסוך הישראלי פלסטיני. רבים מהעמיתים ומהעמיתות שלי הציעו ניתוח פוסטקולוניאלי רגיש וניואנסי של הסכסוך ושל האופן בו ההיסטוריה של הקולוניאליזם והפרקטיקות שלו השפיעו על הסכסוך. הם עשו זאת בלי להכחיש שמדובר בסכסוך לאומי, ובלי לגלוש לטיעון הפשטני שלפיו "אם הציונות היא תוצר של הקולוניאליזם היא צריכה להיעלם".
בגירסתן האקדמית והמעמיקה, גם התיאוריות של פמיניזם אינטרסקשיונאלי הן לרוב מורכבות וזהירות. באופן הכי בסיסי אפשר לומר שהמסורת הזו מראה כיצד מיקומי שוליים חברתיים מצטלבים זה עם זה בעיצוב חייהם של אנשים המצויים בשוליות כפולה ומשולשת, ואיך מטריצת יחסי הכוח החברתית, שמתגלמת בחוק ובמוסדות חברתיים, משמרת אי שוויון עמוק. אני לא חושבת שמישהו מאתנו יוכל להכחיש שחייהן של נשים בדואיות בישראל מושפעים גם מההדרה הקשורה בהיותן נשים בחברה הבדווית והישראלית וגם מהיותן חלק מהמיעוט הבדואי בחברה יהודית, ושצריך להבין את ההצטלבות הזו כדי להבין את אי השוויון עמו הן מתמודדות.
אבל כששתי התובנות האלה, שאני חושבת שמעטים מאתנו יכחישו, עוברות פופולריזציה בחסות פוליטיקת הזהויות של המדיה החברתית, אנחנו מקבלים סיפור פלקטי: "גברים לבנים רעים ונשים לבנות מעט פחות רעות משתמשים בכוחם, כדי לשמר את עליונותם, ולכן יש להילחם בהם בכל דרך". באותו עולם פשטני מדוכאי כל העולם צריכים להתאחד, ולכן הטרנסג'נדרים, השחורים, החומים והפלסטינים הם במחנה אחד, בעוד היהודים הם לבנים ועשירים, ולכן שייכים באופן טבעי למחנה השני שבו יש להילחם. כאשר גולשים לפשטנות כזו, ברור לנו למה ישראל והיהודים הם בצד הלא נכון של ההיסטוריה של החשיבה הפשטנית הזו, וזה כמובן בלי להתעלם מהעובדה שממשלות ישראל בעשורים האחרונים בהחלט מספקות ללוחמי הצדק הפשטני הזה די הרבה תחמושת.
לרשתות החברתיות יש כמובן תפקיד מאוד חשוב ברידוד הזה. הרבה מאוד נאמר ונכתב על זה בהקשר של "המילניאלז" או "הזומרים". אבל איך זה קרה לנו שהמורים של "הזומרים" הללו אינם מסוגלים לחשיבה יותר מורכבת מזו של הלקוחות שלהם? ואני לא משתמשת במילה לקוחות במקרה.
אני טוענת שכאשר האוניברסיטאות נכנעו להיגיון הניאו-ליברלי, הן עודדו את חברי הסגל שלהן להיכנע לפשטנות.
למה אני מתכוונת בהגיון ניאו-ליברלי? מאז ימי תאצ'ר העליזים, האוניברסיטאות ברחבי העולם נכנעות לתרבות של מדדים. אנחנו נמדדים בתפוקות המדעיות שלנו, עובדה שמכריחה אותנו לכתוב ולא לקרוא. אנחנו נמדדים בפופולריות שלנו מול הסטודנטים שלנו, וסקרי שביעות הרצון הופכים מרכזיים יותר ויותר בקידומים שלנו ובחיינו האקדמיים. ואם הלקוח, דהיינו הסטודנט.ית, תמיד צודק, אז אסור בשום פנים ואופן להציג בפניו תמונה מורכבת שאינה מסתדרת עם הטיעונים בפיד שלו, פן נתפס כבלתי מעודכנים.
גם לנו באקדמיה יש לייקים משלנו – קוראים להם ציטוטים – וגם בהם אנחנו נמדדים. חברינו במדעים המדויקים אולי יידהמו לשמוע, אבל במדעי החברה והרוח יש כלכלת ציטוטים. אנחנו מצטטים אנשים שקרובים לנו, כאלה שאנחנו חייבים להם. אנחנו לא מצטטים את כולם, כי הפריטים הביבליוגרפיים נכללים במכסת המילים המצטמצמת והולכת של המאמרים שלנו. ומכיוון שהמאמרים גם ככה קצרים, אי אפשר להעמיק מדי בדיונים תיאורטיים. התוצאה היא שגם אנחנו עובדים בייצור רשתות של ציטוטים הדדיים, ואסור לנו לכתוב משהו שירגיז את "אנשינו."
כמה מכם עברתם סדנאות שמיועדות ללמד אותנו איך להשתמש במדיה חברתית כדי לקדם את הנראות של העבודות שלנו? כמה כתבי עת יעדיפו לפרסם מאמרים שקל יהיה לקבל על התקצירים שלהם לייקים בסושיאל מדיה, מפני שזה יביא ליותר ציטוטים של המאמר המקורי (אפילו שהמצטט קרא בדרך כלל רק את התקציר, כי למי יש זמן לקרוא)? הוצאות הספרים האקדמיות בודקות עכשיו כמה עוקבים יש לכותבי הספרים הפוטנציאליים בטוויטר, כדי לדעת אם הוא או היא יוכלו לשווק את הספר שלהם היטב לפני שחותמים על חוזה. וככל שהטיעונים פשוטים יותר כך קל יהיה לשווק את הספר.
בקיצור, נכנענו. ואנחנו חיים במעגל בו ככל שהתיאוריות שלנו נוחות יותר לעיכול בעולם הטוויטרי כך יש לנו סיכוי גדול יותר לפרסם אותן, ובכך אנחנו מזינים תפיסות יותר פשטניות של הסטודנטים שלנו שאותן אנחנו לא מעיזים לאתגר, שמא נפגע בפופולריות שלנו ונבוטל מיד.
גם בישראל אנחנו נכנעים למערכת הזו. כרגע, הפשטנות הנפוצה בעולם האקדמי של אוניברסיטאות היוקרה מתבטאת בחוסר היכולת של עמיתינו להביע עמדות מורכבות בקשר לסכסוך הנוכחי, אבל הכניעה שלנו למנגנוני האקדמיה הניאו-ליברלית הופכת גם אותנו וגם את הסטודנטים שלנו לכלואים במעגל הפשטנות, ונגד זה אנחנו צריכים ויכולים עדיין לעשות משהו.