מאמרי אורח

אתמול, ה7.11.23, התקיים יום אבל אזרחי לציון 30 יום לזכר הניספים והניספות במתקפת השבעה באוקטובר. בניגוד לימי אבל אחרים, זהו לא היה יום אבל לאומי בארגון המדינה, אלא יוזמה שעלתה מלמטה. פרופ׳ ורד ויניצקי-סרוסי, פרופ׳ לסוציולוגיה, נשאה דברים בטקס שהתקיים באוניברסיטה העברית. ויניצקי-סרוסי, המתמחה בחקר זכרון והנצחה, שילבה בדבריה גם ניתוח ראשוני של המשמעות להיווצרותו של יום ייחודי זה וגם על מחשבות ראשוניות על אפשר להנציח אירוע כזה בעתיד. 

בהסכמתה, אנו מביאים את דבריה גם בבחברת האדם. לצפייה בטקס המלא, ראו כאן. 

העצב אין לו סוף. לאושר יש ויש. וככה ראינו בחודש האחרון, מהשבעה באוקטובר השחור שוב ושוב ושוב ושוב – 1400 פעם שוב איך לאושר שהיו לו פנים של גברים ונשים, של ילדים, של תינוקות, של משפחות, של חיים, של מסיבות, ושל חגים, ושל עבודה ושל שגרה, ראינו איך לאושר הזה יש סוף ולעצב אין – 1400 פעם לאושר היה סוף ולעצב לא היה ואין, ועוד לא סיימנו. 

יום האבל הזה, המתבקש כל כך, עלה מהחברה האזרחית לראשונה בהיסטוריה של ישראל כי המדינה שתקה. שוב. יום האבל הזה עלה כי הוא מבטא צורך עמוק, צורך אנושי בהתכנסות קהילתית, בהתכוונות של ביחד סביב העצב, סביב הכרה באובדן, סביב אמירה של סולידריות עם אלו שאיבדו את הכל, וסולידריות עם משפחות החטופים, אלו שמקווים שלא לאבד הכל. 

יום האבל הזה קרם עור וגידים וטקסים בקלות יחסית – כי הוא חיבר בין שני צירים, בין שני זרמים בחברה בישראל. האחד הוא התשתית המרהיבה של החברה האזרחית – תשתית שהתפתחה והתאמנה והשתכללה לאורך ארבעים שבועות המחאה ועברה לטיפול במלחמה וצרכיה. השני הוא ציר הטקסים והסמלים שענינו בסוף בזיכרון והמעוגן עמוק באתוס הישראלי. וכך, באפס זמן, התארגנו עשרות טקסים ופעילויות לציון יום האבל שהוכרז.  זה עוד לא יום זיכרון וזה עוד לא טקס זיכרון אבל הזרעים שם, והמוכרות שם, ודקת הדומיה בשעה 11 בבקר – שעת הצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה — חרוטה בגוף ובנפש מכל החיים כאן. וכך יודעים הנוכחים בטקסים בדיוק מה לעשות ומתי. 

בכל מדינה בעולם, וכך גם בישראל מוכרז יום אבל בעקבות אסון גדול. אחרי רצח רבין, הוכרז יום שכזה, וגם אחרי 9.11. בפעם האחרונה שישראל הכריזה על יום אבל לאומי היה זה אחרי אסון לג בעומר בהילולה שבמירון באפריל 2021. יום האבל האזרחי שחל היום, בדומה ליום הזיכרון לחללי צהל וקורבנות הטרור, הוא לא יומן של משפחות השכול כי עבורן כל יום הוא יום אבל – מעתה ועד עולם. הן לא זקוקות ליום הזה ולתזכורת הזו. יום האבל הזה זה הוא יומם של כל האחרים לומר שעצרנו, שגם לנו עצוב, שהכאב שלהן, שהכאב שלכם נוגע בנו, ואנחנו כקהילה עוצרים לרגע את שגרת החירום האיומה שבה אנחנו חיים בחודש האחרון, כדי להגיד שאנחנו מתאבלים על השבת השחורה, שאנחנו מתאבלים על שהופקרנו, שאנחנו מתאבלים על זיו הנעורים, ועל קדושת הרצון ועל מסירות הנפש שניספו. יום אבל לאומי לא בהכרח יתפתח לכדי יום זיכרון רשמי של המדינה אבל יש לו סיכוי להפוך לכזה. במקרה של רצח ראש הממשלה זה קרה. במקרים אחרים, זה נותר כארוע חד פעמי. יותר מכך, אבל וזיכרון הם לא אותה קטגוריה, בודאי שהם לא אותה קטגוריה כאשר הארוע שאת האבל עליו מציינים הוא עדיין בהתהוות, הוא עדיין הווה. 

מיום האבל הזה, אנחנו צריכות וצריכים גם להבטיח משהו– בעצם להבטיח שני דברים. האחד הוא מיידי ודחוף והוא לעשות הכל, הכל, כדי להשיב את החטופים למשפחותיהם, להבטיח שמעגל האבל לא יגדל. הרעיון שהם – ילדים כמו אריאל ויולי ואביגיל בת השלוש שהוריה נרצחו אל מול עיניה, נשים כמו שני אשת חינוך מניר עוז, לירי ונורלין שבאה להתפרנס בישראל, גברים כמו אוהד ואנדריי המאבטח מהמסיבה ברעים ושלמה בן ה-85, אנשים בכל הגילאים — הרעיון שהם עוד שם הוא קשה מנשוא והמחויבות להשיב אותם לגבולם, שהוא גבולנו, היא הדבר הכי חשוב כרגע. אל לנו להסיר את המצווה הזו מסדר היום ומהמחשבות שלנו ומהעשייה היומיומית שלנו. האנשים האלה –יכלו להיות אנחנו, הם אנחנו, אזרחי מדינת ישראל ואורחיה, וכל עוד הם שם, הלב שלנו שם, והלב שלנו שהוא פה פועם בקושי. 

ההבטחה השניה היא ליום שאחרי – והוא יגיע, כי אנחנו למודי ניסיון עצוב ומר, ויש לנו זיכרון קולקטיבי ארוך, וכי למדנו היסטוריה וכי אנחנו מלמדים היסטוריה כאן באוניברסיטה העברית ואנחנו יודעים שגם מבור תחתית, וגם מהתהום, ומהשאול מגיע היום שאחרי – וביום הזה אנחנו חייבים להבטיח את הזיכרון של המתים הרבים המוטלים לפנינו. כי האתגר הוא גדול גם כי הארוע עצמו קשה לזיכרון – זה לא ארוע מעורר גאווה – זו לא נחיתת האדם על הירח וזו לא מלחמה שיהיה קל לזכור אותה — וגם כי שורת המתים ארוכה ארוכה. איך נזכור כל כך הרבה אנשים? איך נזכור כל כך הרבה סיפורים? איך ימצא המקום לכל אחד ואחת שחייהם נגדעו באיבם? זיכרון הוא עבודה. זיכרון הוא מחויבות. לא מספיקה אנדרטה, לא מספיק טקס, ולא מספיק אפילו יום זיכרון רשמי אם כי כל אלה חשובים כדי שהזיכרון של השבת השחורה ישמר. אבל כדי שנזכור את האנשים עצמם אנחנו צריכים להבטיח כי נמצא מקום אישי לכל אחד ואחת, שכל אחד ואחת מאיתנו יתחייב לאמץ סיפור אחד – כי לכל איש ואשה יש שם, שנתנו לו אביו ואמו, וכל איש ואשה ראוי שישאר זיכרון חייו וחייה ולא רק מותו. 

ושישובו החטופים הביתה. עכשו. 

ושיהיו ראויים חיינו כאן, על האדמה הזו. תודה