מאמרי אורח

בחודש דצמבר 2022 נערכה נערכה בספריית הר הצופים השקת שני ספרים הקשורים ישירות לאנתרופולוג וזוכה פרס ישראל יורם בילו. האחד "על מלאכים, שדים ובני אדם" בהוצאת רסלינג, שנערך על ידי פרופ' אנדרה לוי וחוגג את תרומתו הענפה של בילו למחקר. והשני "בעקבות אלחנן" בהוצאת כרמל, ספר פרוזה לא אקדמי במהותו, שנכתב על ידי בילו עצמו ובאמצעותו הוא פורס את הביוגרפיה המשפחתית שלו ובעיקר של דודו.

במסגרת האירוע, בו דיברו גם פרופ׳ אנדרה לוי, פרופ׳ תמר אלאור ופרופ׳ עדנה לומסקי פדר, נשאה דברים פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי, על הספר "בעקבות אלחנן" וקשרה בין מחקרה על זיכרון הקולקטיבי, הרקע האישי שלה ויחסיה עם בילו לאורך השנים. ויניצקי-סרוסי נאותה לבקשתנו לפרסם את דבריה במלואם:

יורם העניק לי את הספר משתי סיבות. האחת, הברורה. אני חוקרת זיכרון קולקטיבי והספר הזה הוא דוגמה נהדרת למתח שבין זיכרון והיסטוריה, למתח שבין זיכרון אישי וקולקטיבי (בין אם זה זיכרון משפחתי או לאומי). השנייה, הפחות ידועה לכלל אבל ידועה ליורם, הסקרן וחובב הסיפורים הוא שאבא שלי, שנפטר מסרטן כשהייתי בת תשע, והוא בן 44, היה חבר ארגון האצ"ל. רוויזיוניסט כמו אלחנן. ושעה שלא מת מות גיבורים כמו הדוד אלחנן, הרי נשלח בהיותו בן 18 (18!) לשבי וגלות באפריקה. ארבע שנים שהה שם ושוחרר משהוכרזה העצמאות ועזבו הבריטים את הארץ.

לפני הכל, מעט למי שעוד לא קרא. הספר עוסק בדוד אלחנן  – בן הזקונים של סבא של יורם, שחייו ומותו עברו מיתולוגיזציה. והיו לו את כל המרכיבים הדרושים לסיפור הציוני – היה רוויזיוניסט, היה מדריך בביתר, היה חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, מפקד באצ"ל ושומר ראשו של מנחם בגין על סיפונה של אלטלנה המפורסמת, וקצין בחטיבת גבעתי עד נפילתו במלחמה ב- 1948. נשוי להדסה ואב לנירה. אבל אלחנן, לא נולד מן הים כמו אליק של משה שמיר אלא הוא בן למשפחה שמוצאה מפולין ושמתבססת עם בית חרושת למוצרי עץ ומריבות בתל אביב. על כל אלה ועוד מספר יורם ביד אוהבת בספר הזה.

אז שמונה הערות על הזיכרון (אחת לכל עשור של יורם) – שמונה בעקבות אחד.

הערה ראשונה: איך בונים זיכרון בלי חומר? בלי תיעוד? עם מעט מסמכים ומעט עדים? יש שיאמרו שעדיף ככה כי טוב לו לזיכרון כשאין לו עדים ואין מי שיתווכח איתו ועליו. אז לעקבות של אלחנן (שמופיעות על הכריכה) אין הרבה עדים. ואולי הדוגמה הטובה ביותר הוא הסיפור שמנחם בגין חייב את חייו לאלחנן ששחה עימו ומשך אותו מאלטלנה (אחרי שסירב לפנותה לאורך זמן רב) עד החוף כי אלחנן ידע לשחות היטב ובגין קצת פחות. בני בגין נשבע ביקר לו שאבא שלו ידע לשחות. מה זה עושה למיתוס של אלחנן במשפחה שלו? איך אמרנו? יש בעיה כשיש עדים. וכשאין עדים ואין מסמכים מגיעה מקומה של הפרשנות שממלאה את החללים. במקביל אלחנן עצמו מחזיק יומן שהוא נכס לכל מי שמבקש לכתוב ביוגרפיה ורוצה גם קצת חומרים של האדם עצמו. כדאי לשים לב שיש מודעות עצומה לתיעוד אצל הדור הזה – הדור של אלחנן — ללא קשר למרחב הפוליטי שבו הם כותבים ונושמים. לפלמ"ח, למשל, יש אוצר תמונות מאד גדול השמור בבית הפלמ"ח אשר ברמת אביב. אחת הבדיחות בנושא היא שחברי וחברות הפלמ"ח הגיעו עם עטים ומחברות ומצלמות למלחמה וכשאמרו להם when you have to shoot, shoot don't talk  אז הם צילמו. אז גם אלחנן שייך לקבוצה הזו, שתיעדה וכתבה הביתה, והחזיקה יומן ועשתה ענין גדול מקבלת המכתבים ושליחת המכתבים ואני יכולה להעיד שזה נכון גם לאבא שלי, דב ויניצקי, שהפנקס הזה מתעד משנות הארבעים את המכתבים שקיבל מהוריו ואחיו ואחיותיו שנותרו בפתח תקוה וגם קצת חוויות ותקוות ומחשבות וספירה של עד מתי.

וכך למשל יכתוב בחמישה בינואר 1948: "חושבים אנו שעתה מצבנו יותר טוב משהיה כי יודעים אנו עתה, לפחות, שהקץ לא רחוק וכי כבר רואים באופק את החופש".

יחד עם זאת, בתקופות משמעותיות ביותר עבורו, כשנהיה חייל, וכשנהיה לוחם, אלחנן לא מחזיק יומן. אלחנן לא כותב ביומן. האם אנחנו מתעדים ולימים משפיעים על החומרים שמהם יבנה הזיכרון שלנו ושל אחרים דוקא בתקופות שפשוט היה לנו זמן והשתעממנו והחזקנו יומן? יורם, בהיותו מתעד טוב, וסופר ומשורר, ואנתרופולוג גם, משלים ממכתבים ומרוח התקופה וכך בונה זיכרון אבל העובדה היא שדווקא בימים החשובים בחייו של אלחנן, הימים שציפה להם בכיליון עיניים, הם הימים שנותרו ללא המילים שלו. מה זה אומר על עיצוב הזיכרון?

הערה שניה: זיכרון – כל זיכרון – נדרש לסוכן, למישהי שיהיה אכפת לה, שתהיה נחושה, שתהיה בעלת הון תרבותי, פוליטי, כלכלי, משהו כדי לעבוד על הזיכרון הזה. וכזה הוא יורם שעתה משהתפנו עיתותיו הוא סוכן הזיכרון של הדוד אלחנן. עם כישרון כתיבה נהדר (תיאור קובית הסוכר מושלם, הפתק "שתכתבו לנו הרבה פסים" בעקבות מתנת העט לאלחנן, עט שהוא מתנה ושעולם שלם מאחוריו – ואלו רק שתי דוגמאות ליכולת הכתיבה והסיפור של יורם) ורגישות וידע וניסיון בתחום של עבודה מחקרית אז גם מתהום הנשייה אפשר להעלות דמות מתה ולהפיח בה חיים, הרבה חיים, ולגרום לה להיות חלק מהזיכרון האישי של יורם, ומהזיכרון של המשפחה שלו, ועכשו גם מהזיכרון הקולקטיבי של רבים אחרים השותפים לקריאה ולחוויות סביב הוצאת הספר.

הערה שלישית: בתור מי שגדלה במערכת החינוך הממלכתית בישראל של שנות השבעים, לשנות המנדט לא היה ריח חוץ מזה של אבק שריפה של מחתרות, ולא היה צבע חוץ מחאקי, ולא היו כאן חיים אלא מאבק בערבים ומאבק בבריטים, ועברו השנים, ומימי הכלניות של תום שגב, וסיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז ובעקבות אלחנן של יורם בילו, נוספו למנדט הבריטי רגעים אזרחיים, אישיים, של אלחנן עם הדסה, של האוטובוס, של חוסר היכולת של הישראלים היהודים לבטא ולהכיר באינטימיות, של חלומות של נשים בנות התקופה (והדסה כמו אלחנן בטוח מייצגים משהו), של חיים של אנשים, של סתם אנשים עם רגעים טובים יותר וטובים פחות ולא כולם בהשפעה של רגעיה הגדולים של ההיסטוריה אלא בצילה ולצידה ולעומתה. כך גם, ובדומה לתש"ח של יורם קניוק, יורם מעניק למלחמה מבט של סתם בנאדם, שבור לעיתים, ושחוק לעיתים, וכך גם הגדודים העבריים בצבא הבריטי נשמעים כמו ייאוש מתמשך ומאד רחוק מהמיתוס שלהם.

הערה רביעית: לאורך הקריאה שאלתי את עצמי על החיבור בין שני חלקי הספר – שהראשון יש בו את תל אביב, ואת ורשה שבין מלחמות העולם, ויש בית חרושת מפואר שרבים עליו באופן מפואר לא פחות (כמו שרק משפחות יודעות לריב) , ושרק הוא לבד שווה ביוגרפיה וזיכרון, ויש את החלק השני שהוא באמת "של אלחנן". האם יש כאן שני ספרים? האם היה צריך את הראשון כדי להגיע לשני? במילים אחרות: מתי נולדת ביוגרפיה ונבנה הזיכרון. מתי נולדת הביוגרפיה של אלחנן? הביוגרפיה יכולה להיוולד ביותר מנקודה אחת אבל השתכנעתי שלא יכול היה להיכתב החלק השני בלי החלק הראשון. יש הקשר ויש רקע ויש אוירה, ויש זייגסט כמו שאוהבים אצלנו לומר, והוא בחלק הראשון. ואליו יכנס, בטבעיות, החלק השני, ההוא שממרכזו עומד אלחנן. כשיורם קורא לספר "בעקבות אלחנן" אז הבעקבות מגיע לפני אלחנן. וברור שלא היה הלפני אלמלא יורם היה מבקש לצעוד בעקבות אלחנן ובפועל לפניו.  

הערה חמישית: על היחסים שבין הזיכרון האישי והקולקטיבי – או על גיבור קטן בצילם של מאורעות גדולים. מנהיים שדיבר על הדור כקטגוריה חברתית ועל הרגע ההיסטורי שבו נולדנו כדבר שמשפיע על ראית העולם שלנו לא פחות מהמעמד של מארקס, והסטטוס של ובר. ואין זה גם מקרה שמנהיים מדבר על הדור כיחידה חברתית מהמקום ההיסטורי שלו עצמו בצילה של מלחמת העולם הראשונה שעד שהופיעה השניה נקראה המלחמה הגדולה כי אף אחד לא חשב שיכול להיות סבל והרס ומכאוב גדולים ממנה. והמלחמה הזו מעוררת אצלו את המחשבה על ההשפעה העצומה שיש לרגע היסטורי ומיקום גיאוגרפי על דור. וכזהו אלחנן שנולד ב- 1920 — בצומת היסטורית מסוימת ובגיאוגרפיה מסוימת, שעליהן כמובן לא היתה לו שום שליטה (כולל על ההגירה שלו לכאן)  ושהיא מעצבת אותו וקובעת את גורלו. ובהזדמנות הזו חשוב גם להיזכר כמה נוראה היא מלחמה והחלק האחרון בספר מעביר את זה באופן מאד חזק וגם על הדרך יש גם פוסט טראומה וכל פגז שמחזיר לפגז של אלטלנה ויש איזכור לגירוש של ערבים ואיזכור לעובדה שגם אשכנזים לא ליקקו דבש בהגירה שלהם לכאן. 

הערה שישית: שעה שהקרב שבו אלחנן מנצח הוא תיקון לסדרה של החמצות שאיפיינו את חייו הקצרים, בן 28 במותו, הרי שתחושת של החמצה מלווה את הספר כולו. לא הספר כהחמצה אלא החמצה כרגש מהותי, שהוא בלתי נפרדת מכל ניסיון לגעת בעבר. "לו רק היה עוד מכתב" כותב הכותב. "לו רק היה עוד תיעוד" מבקשת הקוראת – לו רק היה עוד מכתב מאלחנן להדסה, לו רק נשמר המכתב מהדסה אליו, לו רק, לו רק. אז אולי אז הייתה מתפענחת החידה במלואה והיינו מרגישים שגם אם אלחנן לא איתנו, הרי שנגענו בו באופן מסוים. אבל זה הטריק של העבר – והאכזבה הזו מלווה גם סיפורים בנאליים של כל בוגר ובוגרת ששבו מפגישת מחזור ואמרו "לו רק ההוא או ההיא היו מגיעים" כי אז, אבל כל סיפור הניסיון של הנגיעה בעבר הוא ההכרה שאם נגענו בו אז הוא לא עבר, והוא עבר כי אי אפשר לגעת בו, כי לעולם כוס הגעגועים והחיפוש לא יתמלאו – רק הזיכרון שמובנה במאמצים כבירים ינסה למלא את החלל, ועצם קיומו הוא העדות האולטימטיבית שהעבר לא איתנו ולא ישוב. ואם כבר למישהו יש סיכוי שהחלל יתמלא באופן גדוש, ורהוט, ומרגש, ומרתק אז זה לאלחנן – כי לאלחנן יש את יורם בילו שהחליט ללכת בעקבותיו. זכה אלחנן וזכינו אנחנו.

הערה שביעית:  מעבר לזיכרון של אלחנן כזה או אחר, יורם מנסה להעלות שאלה גדולה של הקשר שבין היסטוריה וזיכרון, היסטוריה והנצחה. ואולי נוכל לאמץ כאן את העמדה של חוקר הזיכרון, הסוציולוג בארי שווראץ, ולראות בהיסטוריה והנצחה שתי דרכים שונות לדעת את העבר. שתי דרכים שאינן מוציאות זו את זו ושהן תלויות זו בזו גם אם הן נובעות ממקומות שונים, מדברות בשפות שונות ופונות לקהלים שונים, האחת לראש והשניה ללב. האבחנה הזו מקבלת משנה תוקף בימים האלה שבהם נראה שזיכרון השואה, הנצחתה והמחויבות שבאה איתם כבר פחות מפעילים אותנו ועוד עמים רבים באירופה, והם עברו למימד ההיסטורי שפועל אחרת ומפעיל אחרת.

הערה שמינית, היא יותר הערכה מהערה. תחילתה בקטע משיר שמאד אהוב עלי – יהודה עמיחי "תיירים" – והיא על ירושלים.

"פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו."

יורם פחות מתחבר לקשת הרומאית למרות שמערת ניקנור שבהר הצופים חביבה עליו. יורם יותר מתחבר ובעיקר רואה את זה שקנה פירות וירקות לביתו. ואחרי רבי יעקב וזאנה ועוד אחרים, הפעם האיש שקנה פירות וירקות לביתו, היה אלחנן. מחכה לספר הבא, לשיר הבא. תודה רבה.

צילום ראשי: קרדיט לצלם: דניאל חנוך

עוד על יורם בילו: