"> שדה של התחלות חדשות – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו
עבודת שדה לוגו חדש

שדה של התחלות חדשות

כיצד נראה "מאחורי הקלעים" של המחקר האנתרופולוגי? מהו התהליך המחקר של אנתרופולוג, להבנת קוד תרבותי המהווה את נקודת המוצא של נחקריו? בפינה החדשה בבחברת האדם: "עבודת שדה", ננסה להעביר משהו מתוך המהות החמקמקה של שיטת המחקר האנתרופולוגית הלא שגרתית. איך מתחילים לחקור שדה מסוים? איך נכנסים לשדה מחקר? מה קורה לנו "שם"? ואיך מפרשים וכותבים את זה אחר כך?

על-מנת ללמוד את תהליך המחקר האנתרופולוגי הגדוש נתעסק בפינה בשאלות אלו ואחרות. על שאלות אלו, הטווות את רצף המחקר האנתרופולוגי יחדיו תוך תשומת לב לנקודות חשובות שבדרך, יענו שורה של אנתרופולוגיות ואנתרופולוגים בולטים בשלבים שונים של הקריירה האקדמית שלהם. הפעם לכבוד הפינה הראשונה ולכבוד ראש השנה כמובן, נעסוק בהתחלות.

עבודת שדה, מתחילים.

.

שאלנו את ליאור בסרמן-נבון, אלי תימן, יעלה להב-רז, עמליה סער, אלירן ארזי, איילה מלו, יעל עשור, ציפי עברי, טל שמור, פנינה מוצפי-האלר ורוית תלמי-כהן על ההתחלות שלהן.ם. שאלנו – מתי ולמה חשבת על שדה המחקר? איך התחילה עבודת השדה שלך?

.

*

ד"ר ליאור בסרמן-נבון, (כיום חוקרת במכון ברוקדיל), אשר כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על "ההירכיה של ידע ויצירה של בורות במקרה הבוחן של תופעת השפיכה הנשית", מספרת – "לקראת אמצע התואר השני שלי באנתרופולוגיה התחיל סביבי שיח חברתי על תופעה שנקראת שפיכה נשית. התחלתי לשמוע על התופעה יותר ויותר מנשים סביבי, ונתקלתי במקביל בכמה כתבות על הנושא, שחלקן נכתבו כתגובת נגד למאמר מדעי שטען שמדובר למעשה בשתן. כשניסיתי ללמוד קצת יותר על התופעה דרך גוגל, גיליתי להפתעתי שלא רק שאין הרבה מידע עליה – אלא שבאותה התקופה אפילו לא היה קיים ערך בויקפדיה בעברית על התופעה!

המתח בין הקיום השיחני על שפיכה נשית, לצד היעדר הידע הממוסד עליה סקרנו אותי מאוד. מכוון שבאותה התקופה התחלתי לתהות על נושא לדוקטורט, המחשבות שלי נדדו לכיוון הזה. החלטתי לנסות ולהבין מה בדיוק בתופעה, בשיח ובידע עליה, הופך אותה לכל כך סודית, מסתורית ונעדרת מחקר מדעי? כך הגעתי לכתיבת הדוקטורט שלי.

למרות שהיה לי ברור שאני עוסקת בנושא פרובוקטיבי, נכנסתי למחקר בורה במידה רבה לגבי ההשפעות של הבחירה שלי על הכניסה לשדה, על חציית גבולות אישיים, ועל הפרסונה המחקרית והמקצועית שלי. בנוסף, למרות שהיה לי ברור שאין הרבה ידע זמין על התופעה – ולכן אני צפויה להיתקל בקשיים בשלבי איסוף המידע האתנוגרפי, לא שיערתי שיהיו כל כך מעט סדנאות שבהן הנושא מדובר, וגם לא שכולן יהיו מעשיות במובן ששפיכה נשית מודגמת או מתורגלת בהן. נדרשו לי שנתיים שלמות מרגע הכניסה לדוקטורט כדי להתגבר על המבוכה ולהגיע לסדנא הראשונה. בינתיים אספתי מידע ממקורות "נוחים" יותר; מכתבי עת רפואיים, מראיונות עם נשים שחוו את התופעה, ומכתבות עליה. לאורך כל הזמן הזה התקנאתי בחוקרים סביבי שבינתיים אגרו אתנוגרפיה מרשימה למחקריהם. רק כמה שנים לתוך המחקר למעשה הבנתי שהמבוכה שחשתי וההיעדר או הצמצום של שדה המחקר, הם לב הסיפור עצמו".

תמונה של אלטר מאחת הסדנאות

*

פרופסור אלי תימן (המרכז האקדמי רופין), אשר כתבה וחקרה רבות אנתרופולוגיה של רפואה, בדגש על הולדה ופונדקאות, מספרת – "את נושא הפונדקאות בישראל אני חוקרת מעל עשרים שנה! אבל לכל מחקר יש התחלה ואספר איך הגעתי לנושא הזה. בשנת 1997 הייתי סטודנטית לתואר ראשון בשנה השלישית ללימודיי, כאשר הגיעה לאוניברסיטה העברית חוקרת אורחת למשפטים. סייעתי לה הן בתרגום מסמכים הקשורים לחוק הסכמים לנשיאת עוברים מ1996, והן כמתרגמת בשלושה ראיונות עם נשים שהיו מעורבות בהגשת בג"ץ, שהוביל לביטול האיסור על פונדקאות בארץ.

לאחת הנשים הרגשתי קשר בלתי מוסבר, הפכנו לחברות וקראתי לה "יעל" בכתבים שפרסמתי. לאורך השנה שיתפה אותי יעל במסעה כאם מיועדת בתהליך החלוצי בארץ, ועל האתגרים שפגשה בדרך – ביניהם איסוף מסמכים לקבלת אישור מוועדת הפונדקאות, חיבור לאישה שתסכים לשאת את עוברה ברחמה, והאכזבות הרבות שבדרך. 

החלטתי להמשיך לתואר שני באנתרופולוגיה. כתבתי מיני-אתנוגרפיה בסמינר מחקר על "החוט האדום" ורציתי להמשיך לחקור את הנושא – אבל פרופסור מאירה וייס שהייתה המנחה שלי אמרה לי "אלי יקרה, תכתבי על החוט האדום מאמר כשתהיי כבר דוקטור. זה נושא מצומצם מדי. תחשבי על נושא רחב יותר לדוקטורט, על מחקר שיוביל אותך לשאלות רחבות יותר על טכנולוגיה, רפואה, גוף, מגדר…" כשהעליתי את רעיון הפונדקאות, היא אמרה "הנה, זה נושא טוב". 

וכך בליווי "יעל" כאינפורמנטית מפתח, התחלתי במחקר על הפונדקאות בישראל. את האתנוגרפיה שכתבתי על הדור הראשון של פונדקאיות והורים מיועדים בארץ (Birthing a Mother: the Surrogate Body and the Pregnant Self, Berkeley: UCPress, 2010)  פתחתי בסיפורה של יעל והקשר המיוחד שנרקם ביננו במהלך עבודת השדה. דרכה הכרתי את הקבוצה המצומצמת של פונדקאיות והורים מיועדים שעברו את התהליך באותן השנים, ומשם המחקר התגלגל. 

ה"שדה" של הפונדקאות השתנה המון במהלך השנים. היום אני מנחה יחד עם פרופסור יעל השילוני-דולב את הדוקטורנטית אורית הורוביץ בר-עם, "פונדקאית בדימוס" בעצמה, שחוקרת סיפורי חיים של "פונדקאיות בדימוס" בארץ. בנוסף, אורית ואני עורכות יחד מחקר על פונדקאיות דתיות. 

אבל שני הרגעים הכי משמעותיים שהיו לי במהלך כל שנות המחקרים שלי בנושא היו: ראשית, הרגע בו "יעל" הודיעה לי על לידתו של בנה ב-1999. שנית, הרגע בו בנה יצר איתי קשר בפייסבוק לפני כמה שנים, כשהוא כבר חייל בצבא, כי רצה ללמוד עוד על המסע שהוביל ללידתו ושלחתי לו את סיפור בואו לעולם. 

ומה קרה עם החוט האדום? כתבתי עליו מאמר! תודה, מאירה!"

*

ד"ר יעלה להב-רז (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב), אשר לאורך השנים חקרה נושאים שונים כגון מגדר ומיניות, אנתרופולוגיה דיגיטלית וההצטלבויות שבין פוליטיקה מגדרית, שינויים טכנולוגיים וסטייה חברתית, מספרת – 

"זו כבר ממש קלישאה אנתרופולוגית לומר שעבודת שדה היא תוצאה של מזל ומקריות. אבל, טבען של קלישאות הוא שהן פעמים רבות נכונות. גם המחקר שלי הוא תולדת השילוב של שתי אלו, כאשר אני יכולה לסמן שתי התחלות מובחנות. ההתחלה הראשונה התרחשה כשעשיתי את התואר השני באוניברסיטה העברית. למדתי את הקורס "אנתרופולוגיה של מקצועות טיפוליים" בהובלת ד"ר יהודה גודמן, ובמהלכו התבקשנו למצוא ארגון טיפולי ולערוך בו עבודת שדה.

כך התחלתי עבודת שדה בת חצי שנה בפרויקט טיפולי שיקומי הממוקד בבני נוער וצעירים בזנות. את העבודה בקורס כתבתי על המסגור של הפרויקט את עצמו כ"בית" עבור נערים נעדרי בית. אמנם את התזה בחרתי לכתוב כתבתי על נושא אחר לחלוטין, אבל כשהחלטתי להמשיך לדוקטורט היה לי ברור שהפרויקט הזה, שנפשי נקשרה בנפשו, יהיה המוקד שלי למחקר. כך התחלתי ב2010 את הדוקטורט שלי, שהיה אמור לעסוק בזנות בני נוער וצעירים.

ההתחלה השנייה התרחשה במהלך עבודת השדה. לאחר שנתיים של עבודת שדה, החלטתי לשנות כיוון כמעט לגמרי ולחקור צרכני זנות ואופן פעילותם במרחב המקוון. השינוי נבע מתוך החוויות שחוויתי בשדה, העדרה של כתיבה בארץ על לקוחות/צרכני זנות (היום כבר יש כתיבה כזו), יחד עם ההבנה שהמרחב המקוון הפורח משנה את פני תעשיית המין. לכן, לאחר שנתיים, עשיתי סיבוב פרסה ולמעשה התחלתי מחדש את הדוקטורט, הפעם על קהילה מקוונת של צרכני זנות, אותה למדתי להכיר במהלך עבודת השדה שלי עם הנערים והנערות."

*

פרופסור עמליה סער (אוניברסיטת חיפה), אשר לאורך השנים עסקה בתיאוריה פמיניסטית, ביטחוןנשים עבודה ואזרחות, פוליטיקה מגדרית בחברה הפלסטינית ועוד, מספרת – 

"התחלה של עבודת שדה אצלי כרוכה בערבוביה של התרגשות ומבוכה. איך לגשת? מאיפה להתחיל? שוב למצוא את עצמי לא שייכת? קשה. 

חוץ מזה, עבודת השדה תובעת סוג של הוויה וכלכלת זמן שעומדות בהיפוך חריף לעולם העבודה הדחוס, הלחוץ, המשימתי, שכמעט כל יום נגמר בו בציון "לא מספיק". בעבודת שדה, וודאי בהתחלה, צריך בעיקר פשוט סתם "להיות בסביבה" – כשחלק גדול מהזמן אני לא בטוחה מה אני עושה כאן, ואם דווקא כאן זה המקום הנכון להיות בו. 

כשדלית שמחאי ואני התחלנו את המחקר שלנו על אופנה צנועה הזמנו לראיון את השכנה החרדית, שהתגייסה בהתלהבות כדי לשכנע אותנו שלנשים חרדיות יש סגנון אופנתי מפותח. זה המשיך בנסיעה באוטובוס הישיר מהדר הכרמל בחיפה לרחוב רבי עקיבא בבני ברק שהוא, כך אמרה לנו השכנה, אחד ממרכזי האופנה הכי חשובים. עלינו על האוטובוס לבושות בהידור כשאני חושבת באוטומט "טוב, נגיע וקודם כל נצנח לנו בבית קפה". אבל אז גילינו שבכלל אין בתי קפה ושהיינו צריכות לקחת איתנו סנדוויצ'ים, כמו הנוסעות האחרות. 

ירדנו מהאוטובוס לרחוב עמוס לעייפה – כל כך עמוס שכשרציתי לעמוד רגע וסתם להתבונן, היה צורך למצוא קודם קיר להיצמד אליו כי התנועה על המדרכה הייתה בלתי פוסקת. מאחר שלא היה בית קפה וגם לא שירותים התחלנו ישר להיכנס לחנויות ולפטפט עם המוכרות והקונות. אלא ששעה מאוחר יותר הרגשתי שאני עומדת להתעלף. למזלנו מצאנו ספסל (יחיד). וכך, בעוד אני מנסה למקד מבט במדרכה כדי למתן את הסחרחורת ודלית על-ידי תומכת אנרגטית, מצאנו את עצמנו בוהות-בלי-ללטוש-עיניים בתהלוכת אופנה בלתי נגמרת של נשים, נערות, ומשפחות. חזרנו לחיפה בחושך סחוטות. 

לקח לי יומיים להגיע לכתוב ביומן השדה. דלית כתבה מיד למחרת". 

*

אלירן ארזי, תלמיד לדוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ובבית הספר ללימודים מתקדמים למדעי החברה EHESS, פריז, חוקר את תפיסות הכוח והמקום בקרב קבוצה ילידית באמזונס הקולומביאני, מספר – 

"בשהותי הראשונה באמזונס, כעוד גרינגו בסיור תיירותי ביער בברזיל אי-אז ב2014, אחד הדברים הראשונים שהכו בי היה האופן בו החיים והמוות שלובים בו יחד. כיצד כל לידה, צמיחה או בקיעה של יצורים בו מתאפשרת באמצעות מוות, היטרפות או הירקבות של יצורים אחרים. התחלת עבודת השדה שלי עם האנדוקה באמזונס הקולומביאני ארבע שנים לאחר מכן, התאפשרה הודות למותם של הדגים מהמפל שעל נהר הקקטה, שעובר בתוך הטריטוריה של האנדוקה. 

חברות תעופה רגילות לא מגיעות למנחת המטוסים של הכפר אררקווארה, ששוכן על הטריטוריה שלהם, ורק סוחרי דגים שוכרים לשם טיסות בתדירות שמשתנה בהתאם לכמות הדגים שנערמת בחדרי הקירור שלהם. כשאלו מתמלאים, הם מזמינים טיסה מסן חוסה דל גואביארה, שהיא העיר הקרובה ביותר לאמזוניה עם חיבור לרשת הכבישים של קולומביה. המטוס ריק בדרכו מסן חוסה לאסוף דגים קפואים מאררקווארה, ולכן הסוחרים מוכרים כרטיסי טיסה לנוסעים. הטיסה אינה בטוחה במיוחד, ועד לאחרונה נערכה במטוסי המטען מדגם DC-3 שימיהם היפים היו במלחמת העולם השנייה. מטוס אחד כזה התרסק מעט לפני מחקר השדה שלי, ואחר התרסק מעט אחרי הביקור שלי בשנת 2021 – בשנה שבה החלו לשכור מטוסים בטוחים יותר.

כך, על מטוסי דגי האמזונס הללו, הגעתי לשמורה הילידית של האנדוקה באפריל 2018 והתחלתי את עבודת השדה שלי. אולם, ההתחלה האמיתית הייתה רק מספר חודשים לאחר מכן. 

במבט ראשון, האנדוקה נראים מערביים לגמרי ומוטמעים למדי בכלכלה של מתיישבים מהאזור ובמערכת החינוך בפריפריה הקולומביאנית, ולא אחת שאלתי את עצמי במה הם שונים מכפריים קולומביאנים אחרים. השיחות בחודשים הראשונים איתם נסובו סביב האשמות פנימיות מדוע הם לא מקיימים יותר את הטקסים שלהם ומאבדים את השפה הילידית, וחשדתי שהגעתי שניה אחרי שהם הפסיקו להיות ״ילידים".  זה, בכל אופן, היה הנרטיב שלהם. 

המטוס מגיע לטריטוריה של האנדוקה. צילום: אלירן ארזי

רק לאחר כמעט חודשיים וחצי לתוך עבודת השדה ארע המוות שהתחיל את עבודת השדה האמיתית. פועל ממחוז אחר בקולומביה, שעבד בהתקנת אנטנות אינטרנט באררקווארה (האנטנות כבר מורכבות, אבל אינטרנט עדיין אין), טבע במפל בעת שניסה את מזלו בדיג. מכיוון שגופתו או אי אלו חלקים ממנה לא צפו אחרי הטביעה, האנדוקה הסיקו שהוא לא טבע אלא שנלקח בידי אדון המפל. כלומר, הוא פשוט נכנס ל"מלוקה" (מבנה ילידי גדול שמשמש הן למגורים הן לטקסים) של הישות הלא-אנושית שאחראית לקיומם של חיים בכל נהר הקקטה התיכון ושנראית למתבונן האנושי כמו מפל. שם, הפועל לא הצליח להתחמק מהצעות האוכל והשתייה מדיירי המלוקה. מכיוון שקיבל מהם את האוכל והשתייה, הוא הפך לאחד מהם – וכך נשאר להתגורר ביקום המקביל והבלתי נראה הזה. 

כעת, אדם לבן כמוני (כלומר, לא ילידי), יכול לתקשר עם הפועל המת הזה כשהוא הולך לדוג במפל, ולבקש ממנו שישתדל עבורי אצל האדון שלא ייקח גם אותי — באותה המידה שהאנדוקה מתקשרים עם קרובים שנלקחו בעבר על ידי אדון המפל בנסיבות דומות. ההסבר שלהם, ובעיקר התמה של בית המתים או הרוחות, העניק לי את ניצוץ העניין שחיפשתי מההתחלה וגם התחבר היטב, בצורה שריתקה אותי, למשוקעות שלהם בחברת המתנחלים שסביבם ובכלכלה הלאומית. 

במובן מסוים, נלכדתי גם אני במלוקה שמתחת למפל, והמשכתי לחזור שוב ושוב לאנדוקה ולאדוני הטריטוריה שלהם".

*

איילה מלו, אשר כתבה את עבודת התזה שלה באוניברסיטת בן-גוריון על החיג'אב כאובייקט וסוכנותן של נשים בדואיות מבעדו, מספרת – 

"בוקר אחד לפני כחמש שנים, בעודי צועדת עם אפיק אישי לתחנת האוטובוס בכניסה לקיבוץ בו גרנו, נתקלנו בעובדת חדשה בחדר האוכל. היא הייתה אישה בדואית הלבושה בשמלה ארוכה ושחורה, חובשת ניקאב שחור המסתיר את שיערה, צווארה ופניה למעט העיניים. חלפנו שנינו על פניה ומיהרנו לתפוס את האוטובוס, והתפתחה שיחה בינינו אודות לבושה.

אפיק הביע את זעזועו מהלבוש המבטא לטענתו את דיכוי האישה המוסלמית. הוא אמר שהעסקת העובדת סותר את הערכים הליברליים שהקיבוץ מחנך אליהם את ילדיו וילדותיו. אני אומנם הזדהיתי עם זעזועו, אך גם השבתי שלא יתכן שנשים יתקלו באיסורי לבוש גם במרחב הביתי וגם בציבורי. בכל זמן הדיון, שאלה אחת הדהדה בראשי: מה הייתה אומרת לנו אותה עובדת עלומה על מצבה החברתי?

השיחה הזו מלווה אותי עד עצם יום זה, ובעקבותיה החלטתי לצאת למסע היכרות עם החברה הבדואית, ובפרט עם נשותיה. כאשר החלטתי שאני מעוניינת לערוך מחקר במסגרת תואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בחרתי להתמקד חברה הבדואית, וקיוויתי להכיר את בני ובנותיה המתגוררים לצידי בנגב. מעולם לא היה לי שיח עמם – עד תחילת המחקר.

הבחירה לערוך מחקר מטריאלי התגבשה בזמן שכבר ביצעתי עבודת שדה בביר הדאג'. ביר הדאג' הוא יישוב בדואי שאינו מוכר על ידי המדינה, ושהוקם בסוף שנות התשעים ליד קיבוץ רביבים. בתחילת התואר השני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון נחשפתי לעבודותיהם של יאן קוק, תמר אלאור, דניאל מילר ואנה צינג שהשפיעו עליי בהמשך. במסגרת הקורס של פרופסור ניר אביאלי "שיטות אתנוגרפיות" קיבלתי מטלה – "בצעו תצפית משתתפת במשך 2-3 שעות וכתבו על הנלמד עד 1000 מילים." 

"היכןן לבצע את התצפית?", שאלתי את עצמי. התשובה הייתה ברורה. זו הייתה ההזדמנות המושלמת להתקבל כאורחת באחד הכפרים שברחבי המועצה האזורית רמת נגב, בה התגוררתי. מספר שעות לאחר תחילת החיפושים, חזרה אליי חברה עם מספר של איש מביר הדאג' שמסכים לספר לי על חברתו ותרבותו. ביום שישי בבוקר, בזמן שהתארחתי בשיק הבדואי שליד ביתו, הגיע גיסו ושאל אותי שאלות בהתעניינות רבה. בסוף הפגישה, ניגש אליי הגיס ושאל: "האם תסכימי להתארח אצלנו בבית מידי שבוע וללמד את בתי עברית? בתמורה, היא תספר לך על החברה שלנו ותוכלי לתרגל איתה ערבית."

מספר ימים לאחר מכן התחלתי את המסע שלי בבית משפחת אבו מעמר (שם בדוי), אצלה הייתי אורחת קבועה ובזכותה התחברתי לעוד משפחות רבות ברחבי הנגב".

*

ד״ר יעל עשור (עמיתת מרטין בובר באוניברסיטה העברית)  עוסקת בחקר ההיבטים החברתיים והפוליטיים של מערכת הרפואה בישראל ושל כלכלת הבריאות הבינלאומית. מחקר הדוקטורט שלה (UCLA, 2020) בחן איך אידיאל אתי של "אובייקטיביות" עיצב את תהליכי העבודה של ועדת סל התרופות בישראל. יעל מספרת – 

"לקראת סוף עבודת השדה שלי בוועדת סל התרופות הישראלית, ישבתי לשיחה עם בכיר באחת מחברות הפארמה. הוא סיפר לי, לציטוט, על מקרה שבו "עשה מניפולציה", כדבריו, על ועדת הסל ויצר רושם שתרופה מסוימת מאריכה חיים בשבע שנים. הבסיס לנתון הזה היה בהערכת עלות-תועלת כלכלית לגבי התרופה ולא במחקר קליני. 

יעל עשור

כדי להבין יותר את המקרה הזה, הלכתי והסתכלתי בעצמי על אותה הערכת עלות-תועלת, וניסיתי להבין –  מה זה בכלל הדבר הזה? למדתי שהערכת עלות-תועלת רפואית הוא מדד כלכלי שבו מחלקים את ה"יעלות הרפואית" בעלות התרופה. גם למדתי שעל פי המדד המוביל בתחום, Quality Adjusted Life Years (QALY(, "יעילות רפואית" מוגדרת כ"שנים צפויות בבריאות טובה". 

אבל ככל שניסיתי להעמיק ולהבין איך מגדירים את הנתון הזה, הבנתי שהוא מבוסס על מגוון הנחות אתיות ותרבותיות. הנחות כמו למשל מהי "בריאות טובה", ומי מוסמך להעריך אותה. החולים עצמם, הציבור כולו, או אנשי הסגל הרפואי?  עוד למדתי שבעוד שבישראל לא נעשה שימוש ב QALY, בארצות וארגונים רבים בעולם (כגון אנגליה ויפן) זהו המדד המוביל ולעיתים היחידי שבעזרתו מחליטים אילו טיפולים רפואיים יסובסדו לציבור הרחב.

באותה התקופה הייתי באמצע עבודת שדה אחרת שדרשה את מלוא תשומת ליבי, ועל אף שהשאלות האלו העסיקו אותי הבנתי שכדי להיכנס אליהן ברצינות אצטרך לחכות. וכך לאט לאט, בעודי מסיימת את עבודת השדה על ועדת הסל, כבר התחלתי להכין את עצמי לעבודת השדה הבאה. בעיקר התחלתי ליצור קשרים עם כלכלני בריאות, וללמוד בעצמי ובעזרת הרצאות וקורסים את הפרקטיקה של QALY. בעצם ללמוד בעצמי את השפה שמדברים בה בשדה שלי, שפת כלכלת הבריאות. 

בשנה החולפת הלמידה האיטית והקשרים הבשילו לידי עבודת שדה שהתחלתי לערוך במכון מחקר אמריקאי שנמצא בחזית המחקר והיישום של QALY. מבחוץ זו נראית סביבת עבודה אפרורית של עוד משרד אמריקאי עם שטיח כחול מקיר לקיר, מסכים גדולים, מרחבי עבודה פתוחים. אבל עבורי השהייה במרחב הזה היא מסעירה ומרגשת מאין כמוה, ופותחת לי צוהר להבין קצת יותר טוב איך העולמות האתיים והתרבותיים של כלכלני הבריאות משפיעים על הבריאות של כולנו".

*

פרופסור ציפי עברי (אוניברסיטת חיפה) המתמחה באנתרופולוגיה של רפואה וטכנולוגיות פריון, הריון ולידה, וחקרה הן בישראל והן ביפן, מספרת – 

"הרת משמעות: התעברות עם המחקר על הריון ולידה ביפן וישראל.

השאלה כיצד התחיל המחקר מזכירה לי את ההתפתלות סביב שאלות "מתי מתחילים החיים?" בשדות שלי. באיזו מן ההתחלות להתחיל? סדרת מחקרי על הריון ולידה ביפן ובישראל משתרעים כמעט על שלושה עשורים עתירי תפניות, במה לפתוח? 

סיפור ההתעברות מציע התחלה אפשרית. בדצמבר 1996, לקראת סוף שנתיים של לימודים באוניברסיטת טוקיו, גיליתי שאני בהריון. הגעתי אל רופא נשים במרפאות החוץ של בית חולים הקרוב למקום מגורי. זה היה הריוני הראשון. למרות שלא היה לי ניסיון עם רפואת ההיריון בישראל, השפה שבה הרופאים/ת והאחיות דיברו על הריון הכתה בי כשפה תרבותית. בזמנו כבר הרגשתי נוח מאוד לדבר לכתוב ולקרוא יפנית, אבל כאשר בבדיקת האולטרסאונד הראשונה הרופא התענג על דפיקות הלב של "התינוקת"  -"אקצ'אן" – הייתי מופתעת. הוא קורא לה "תינוקת" בשלב כל כך מוקדם? בשבוע השביעי להריון ציפיתי שיסתפק באימרה "דפיקות הלב של העובר".

תמונה של כרטיס הבריאות של האם והילד: ביפנית BOSHIKENKO TECHO  母子健康手帳
כרטיס מעקב הריון ישראלי (המעקב בכרטיס מגיע עד הלידה, כלומר יש הפרדה בין התיעוד הרפואי של ההריון לבין התיעוד הרפואי התפתחות התינוק/ת)

התחושה שפגשתי תרבות הריון שאינה מוכרת לי התעצמה כשקיבלתי את המסמך הרשמי לתיעוד מעקב ההיריון. על כריכתו של המסמך – מחברת בת 72 עמודים – הייתה מצוירת דמות של אם מחבקת תינוקת. כותרתו "מחברת הבריאות של האם והילד"  סיפרה לא רק שהעוברית (או העובר) שבתוכי היא תינוקת לכל דבר ועניין, אלא גם שאני עצמי (האישה העייפה שקמורי ביטנה לא מסגירים עוד דבר מהתהליך שמתהווה בתוכה) הפכתי לאם! תהיתי האם הנשים היפניות עבורן מעוצב המסמך, רואות עצמן כאמהות בשלב זה? 

דפדפתי במחברת. הסתבר שדפייה הראשונים מיועדים למעקב הריון, אך רובה מוקדש לתיעוד התפתחות ה"תינוקת", ורישום החיסונים שתקבל. ידעתי שבישראל מקבלים "כרטיס חיסונים" רק אחרי שנולד תינוק. זה הצית את סקרנותי, ולא צפיתי ששלושה עשורים רק יעמיקו אותה".

*

ד"ר טל שמור (אוניברסיטת תל-אביב), אנתרופולוג, חוקר ערים ומשורר אשר כתב את הספר "תקווה ומלנכוליה בשולי העיר – אתניות, מרחב ומגדר בשכונת התקווה" המבוסס על מחקר שדה שערך בשכונת התקווה,  מספר – 

"הרעיון למחקר בשכונת התקווה התפתח בעקבות מפגש חברים בו זהותי המזרחית המעורבת סומנה בפעם הראשונה, כְּשֶׁכֻּוַּנְתִּי על ידי אחד מהנוכחים "ערס אינטלקטואלי", על מנת ליישב את הסתירה לכאורה בין זהותי האתנית המעורבת לבין ההון התרבותי שאני נושא. סימון זהותי האתנית כ"אחרת" טלטל אותי ועורר בי כעס, שגרם לי לרצות להתחקות אחר תהליכי הבניית זהות מזרחית ולבחון אותה במרחב העירוני.

(צילום: ינאי יחיאל)

כך הגעתי לערוך מחקר בשכונת התקווה בתל אביב, הממוקמת בפאתי העיר תל אביב המוכרת בדימוי הציבורי בישראל כמקום מושבם של מזרחים עניים. בצעדי הראשונים בשכונה הושפעתי מהתדמית השלילית שדבקה בה ובתושביה, וחשתי פחד. במקביל הרגשתי תסכול מכך שבנייני השכונה ניצבו מולי, אבל לא היתה לי דרך להתקרב לתושביה החיים בהם. בשל זאת ועל מנת לצבור ביטחון, בחרתי להסתובב במרחביה הציבוריים יחד עם חברים שעבדו שם באותם הימים. מכיוון ששאפתי לתיעוד בזמן אמת ניהלתי יומן שדה תוך כדי הסיורים. הרישום הסימולטני העניק לי תחושת מטרה וערך, אך גם יצר ריחוק ועורר אנטגוניזם בקרב התושבים והסוחרים – במיוחד לאור חוויות עבר שלילות שהיו מנת חלקם כשפגשו עיתונאים וחוקרים.

נקודת המפנה שאפשרה לי להתקרב לתושבי השכונה, התרחשה כשהשתמשתי בקשר רחוק כדי להיכנס ולפעול במרכז היום לזקנות. כשנכנסתי למקום ראיתי נשים דתיות ממוצא תימני שלבשו שמלות ארוכות ועטו כיסוי ראש, והזכירו לי את סבתא שלי. אישה זקנה אחרת רקדה בחלל המרכזי לצלילי מוזיקה שהכרתי מבית אבא. לימים, תחושת הביתיות שהרגשתי שם אפשרה את צמיחת הקשרים הקרובים עם בנות שיחי, וללמוד אודות הביוגרפיה של השכונה ושל תושביה הוותיקים ואודות הרגשות שהתעוררו אצלם בעת השתנותה. באופן רחב יותר, הן לימדו אותי מהם התהליכים הרגשיים שהופכים מרחב למקום".  

*

פרופ׳ פנינה מוצפי-האלר (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון),  אשר חקרה מגדר, אתניות, יחסי כוח ועוד  (ספרה האחרון:  שחורדיניות: לקראת אנתרופולוגיה פמיניסטית בישראל, פורסם השנה)  מספרת – 

"בשלב זה של חיי, השאלה של התחלה של מחקר אתנוגרפי מתפרשת על פני מספר לא קטן של מחקרים שונים שעשיתי במהלך השנים. מתוך הסתכלות מעמיקה על התהליך של סיום מחקר ותחילתו של אחד חדש, אני מציעה שהבחירה בהתחלת מחקר חדש תמיד מעוצבת על ידי המחקר הקודם.

אצמצם את ההרהור רק לשלושת המחקרים המרכזיים שערכתי, בשלושה אתרים בשלוש יבשות (בוצוואנה, ישראל והודו). כל אחד מהם ארך תקופה ממושכת של שהות בשדה ושל כתיבה.

במחשבה מהיכן נבעה בחירתי במחקר בבוצוואנה כמוקד עבודתי לדוקטורט בתחילת שנות השמונים, כמו שפירטתי במקום אחר (מוצפי-האלר, 1997), אני מזהה את הצורך להתרחק מהמציאות הישראלית שאותה רציתי להבין,  על-ידי ביסוס כישוריי המקצועיים במרחב שבו אהיה פחות מעורבת רגשית – ביבשת אפריקה.

השיבה ארצה ב1995 אמנם לא הפסיקה את העניין המחקרי שלי ביבשת האפריקאית (ערכתי מחקר נוסף גם במערב אפריקה והמשכתי לחזור לשדה בבוצוואנה), אבל היא העמידה במוקד עבודתי את מחקרי האתנוגרפי בירוחם (מוצפי-האלר 2002). התחלת האתנוגרפיה בירוחם הציבה בפני אתגרים אישיים ואפיסטמיים, שגרמו לי להתמקד בשאלות של אופיו של המפגש האתנוגרפי ובעיצובו של סגנון כתיבה, שהתגבש בעבודתי כאנתרופולוגיה פמיניסטית (מוצפי-האלר, 2023).

התחלת המחקר שלי ברג'סטאן בהודו שהתחיל ב2007 הציבה אתגרים מסוג אחר. חקרתי  קבוצה של נוודים (הבנג'רה), ועבודת השדה הצריכה תנועה במרחב ותלישות שלי כחוקרת. במחקר נוודי כזה (מוצפי-האלר  2012 ; מוצפי-האלר, 2015) הייתי צריכה להגדיר מחדש פרקטיקות מחקר מוכרות שבהן לרוב יש שדה מוגדר במרחב, ויחסים מתמשכים עם בני ובנות שיח הכוללים היכרות קרובה של חייהם.ן. המחקר בהודו, כמו המחקר האפריקאי בזמנו,  נבע מתוך הצורך שלי להתרחק מהשיח של פמיניזם ויחסי כוח אתנו-מעמדיים בישראל שבהם הייתי משוקעת יותר מעשור.

הבחירה להתחיל במחקר חדש אינה תמיד רציונלית או מוגדרת אבל היא תמיד קשורה בטבורה לביוגרפיה האישית של החוקרת ולצורך להתמודד עם אתגרים חדשים". 

*

רוית תלמי-כהן רוית היא אנתרופולוגית יישומית וחברת סגל במכון להגירה ושילוב חברתי בהמרכז האקדמי רופין המתמחה באנתרופולוגיה של הגירה ופליטות. ספרה ״ממתינים בדרכם: המסע של זרע ביתא ישראל מאתיופיה״, פורסם ב2020. היא מספרת – 

"בקורס באנתרופולוגיה שלמדתי בתואר שני באוניברסיטה העברית עם פרופסור מאירה וייס קיבלנו תרגיל – לחלום ולכתוב על המחקר האנתרופולוגי שהייתי רוצה לבצע. אני זוכרת שאז התחלתי  לגבש את החלום על המחקר שלי.

(צילום: Liya Rose-Magen)

לא ידעתי הרבה על אנתרופולוגיה, אך מתוך החלום שגיבשתי הבנתי ששני דברים מעניינים אותי וחשובים לי: האחד, עבודת שדה אתנוגרפית קלאסית – לנסוע למקום לא ידוע ולא מוכר עבורי. השני, מחקר שיהיה יישומי ורלוונטי לחיי היום יום. כחלק מחיפוש שדה המחקר זכיתי לראיין את ד"ר מלכה שבתאי שלימדה אותי, הלכה למעשה, שאנתרופולוגיה יכולה להיות גם יישומית. בנוסף, היא סיפרה לי שיש אנשים הממתינים שנים רבות לעלות לישראל ושהידע הקיים אודותיהם ואודות תהליך העלייה הוא מועט מאוד.

לאחר מספר חודשים כתבתי הצעת מחקר לתזה העוסקת במעמד האישה ובמעמד הגבר באתיופיה, וטסתי למחנות המעבר באדיס אבבה ובגונדר. לפני הנסיעה פגשתי מספר אנשי מפתח בישראל כדי שאוכל להיכנס לשדה המחקר, למדתי קצת אמהרית ומיעטתי בקריאה מחקרית – רציתי לנסות ולהגיע עם כמה שפחות הטיות וכמה שיותר סימני שאלה. לאחר שהות של ארבעה חודשים הבנתי ששאלות המחקר שכתבתי בספריה להצעת המחקר הן פחות רלוונטיות. המפגש עם האנשים, השהות במקום ועבודת השדה הובילה אותי למחקר על ההמתנה ובהמשך על מסע, יצירת מקום ועלייה (הגירה).

החיבור העמוק עם חלק מהאנשים שהכרתי שם, השאלות הרבות שנותרו פתוחות, ההגעה שלהם לישראל, החזרה שלי לאתיופיה והפערים הגדולים בין המדיניות לבין חיי היום יום שלהם הובילו אותי לעבודת שדה ארוכת שנים ומחקר דוקטורט באוניברסיטת תל אביב שעסק בתהליך העלייה והקליטה באתיופיה ובישראל. התמיכה של המנחים שלי פרופסור שוקד משה ופרופסור קמפ אדריאנה עודדה אותי להמשיך ולבצע עבודת שדה מעמיקה, ארוכה וללא פשרות והיא אחד הדברים המשמעותיים עבורי כאנתרופולוגית.

עד היום העניין המחקרי שלי נובע בעיקר מהשטח, ממפגשים עם אנשים ומערכות קולטות עלייה. הכלים האנתרופולוגיים מאפשרים ערעור על הברור מאליו, הצבת סימני שאלה, פירוק של קטגוריות חברתיות והמחקר הוא עוד כלי בעזרתו ניתן לקיים את המחויבות האנתרופולוגית כפי שאני מאמינה ולהשפיע על הממסד, על קובעי המדיניות ועל החברה אליה אני שייכת". 

*

התחלתה של עבודת שדה אינה צומחת מתוך אין – אלא מתוך התכתבות מתמדת בין האישי של החוקרת לתרבותי של חברה מסוימת. יותר מהכל ממחישות התחלות המחקר שהצגנו את החופש המאפיין את הדיסציפלינה האנתרופולוגית, את מגוון הנושאים שהיא חוקרת ועד כמה האישי והמקצועי שלובים בה יחדיו – החל מהכניסה לשדה, וגם לאורך מהלך המחקר כפי שנראה בהמשך. 

אם כך, התחלות – ומה מגיע אחריהן? 

בפינה הבאה של "עבודת שדה" נצלול לחוויות החוקרות והחוקרים מתצפיות משתתפות במהלך עבודת השדה. אם ערכתן.ם עבודת שדה מקיפה ואתן מעוניינות להשתתף בפינה, כתבו לנו לכתובת האימייל –behevrat.haadam.posts@gmail.com

שנה טובה!

מצוות וקהילת בחברת האדם.