"> מה אסונות יכולים ללמד על לידות? המקרה של יפן – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

מה אסונות יכולים ללמד על לידות? המקרה של יפן

ציפי עברי, ריקה טקקי-עייני וג'ון מורוצקי על סיפורי הנשים שילדו בזמן רעידת האדמה ביפן - האם הניסיון משם יכול לערער על מודל הרפואה הקונבנציונלי? וגם, מה זה אומר לגבי לידות בזמן קורונה בישראל?

מאמר של ציפי עברי (החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה), ריקה טקקי-עייני (החוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה), וג'ון (Jun) מורוצקי (מנהל מחלקת נשים ויולדות, בית חולים Miyagi Kenritsu Kodomo Byoin, ביפן), אשר פורסם בכתב העת Health, Risk & Society, מתמקד בלידות ביפן בזמן רעידת האדמה העוצמתית (ובעקבותיה הצונמי ואסון פוקושימה) שהתרחשו בשנת 2011.

הספרות הביקורתית במדעי החברה ובהיסטוריה של המדעים והטכנולוגיות מזהה את סיפור הלידה הקטסטרופאלית, הרת האסון לאם וליילוד, כתסריט המפתח שהניע את מעבר הלידות אל בתי החולים. תסריט הלידה הרגילה שהסתבכה ממשיך לתחזק את מעמדו הציבורי של בית החולים כמקום הבטיחותי ביותר לניהול לידות (גם אלו המסווגות על פי קריטריונים רפואיים כבסיכון נמוך) ברוב העולם התעשייתי למרות ביקורות המושמעות מתוך הרפואה הביומדיקלית ומחוץ לה. גם ביפן – חברה היפר-מודרנית פוסט-תעשייתית – רוב הלידות מתנהלות כיום במוסדות רפואיים, אם כי המדיקליזציה של הלידה נושאת מאפיינים מקומיים: למשל שיעור נמוך (6%) של הרדמות אפידורליות (אנלגזיה) בלידות שאין בהן התוויה לניתוח קיסרי. (לשם השוואה, בישראל כמחצית מן היולדות מקבלות אפידורל). רופאים/ות יפנים מדגישים את הפוטנציאל של אנלגזיה אפידורלית ליצור מפל התערבויות, ומצפים מיולדות לשאת את כאבי הלידה. אך תסריט המפתח של הלידה הקטסטרופלית ניכר בשגרת היילוד גם במוסדות רפואיים ביפן.

במאמר What disasters can reveal about techno-medical birth: Japanese women’s stories of childbirth during the 11 March, 2011 earthquake מתבוננים עברי, טקקי-עייני ומורוצק בסיפורי לידה המזמנים עדשה מהפכת על תסריט הלידה הקטסטרופאלית. הם עוסקים בלידות המסתיימות באימהות ותינוקות בריאים כנגד כל הסיכויים, בעיצומה של מגה קטסטרופה שאינה קשורה לטבעה של פיסיולוגית הלידה: רעידת אדמה.  

11 מרץ 2011, היום שבו שרשרת אסונות פקדה את צפון מזרח יפן – רעידת אדמה חסרת תקדים בעוצמתה, צונמי אדיר שמחק קהילות שלימות לאורך החוף, ותאונה גרעינית בכור בפוקושימה – הוא יום ההולדת של 110 ילדים על פי נתוני NHK  (איגוד השידור היפני הלאומי). עברי, טקקי-עייני ומורוצקי מקשיבים לפרטי סיפורי הלידה של האימהות שילדו ב-11 במרץ 2011. הם מציעים שאסונות מזמנים הזדמנות לבדוק מה קורה ללידות כאשר לא ניתן לקיים את מערך הניטור וההתערבות הביו-רפואית במתכונתו המקובלת.

עברי, טקקי-עייני ומורוצקי טוענים כי ההצטלבות של הלידה עם רעידת אדמה ממקמת אותה בין שני צירי מרחב-זמן של ניהול סיכונים, המנוגדים בכיוונם: מבחינת מיקום, לידות משויכות למרחבים סגורים, גם במודל הטכנו-רפואי וגם במודל ההומניסטי-הוליסטי של מיילדות, משיקולי בטיחות ו/או פרטיות. לעומת זאת, אסטרטגיות ניהול סיכוני רעידות אדמה מכוונות א.נשים לברוח מחללים סגורים מייד אחרי שעוצמתה של הרעידה הראשונית שכחה, מתוך ניסיון להימנע ככל האפשר מן הסיכון להילכד מתחת להריסות. א.נשים ב"תרבויות אסון" לאורך "טבעת האש" יודעים היטב שאחרי הרעידה הראשונית יגיעו רעידות משנה תדירות, שעיתוין ועוצמתן קשות לחיזוי. גם צירי הזמן של ניהול סיכונים בלידה וברעידות אדמה מנוגדים בכיוונם: אמנם תחילתה של הלידה עשויה להיות קשה לזיהוי, אך יציאת היילוד ולידת שליה שלמה מסמנים בדרך כלל את סיומו של השלב המסוכן בלידה. לעומת זאת סיומה הראשוני של רעידת אדמה מסמן, כאמור, את תחילתה של שרשרת אירועים מסוכנת שעלולה להימשך שבועות וחודשים.

בהינתן הכיוונים המתבדרים של צירי זמן-מרחב של לידות ואסונות, עברי ושותפיה בוחנים כיצד נשים יולדות וא.נשי בריאות מנווטים בין שתי מערכות ניהול סיכונים: זו של  לידה במודל הטכנו-רפואי, וזו של ניהול סיכונים ברעידות אדמה. מה מלמד אותנו הניווט של נשים יולדות וא.נשי שירותי בריאות בין שני סוגי הסיכונים הללו על ההיררכיה בין שתי מערכות הסיכון? מה מספרים סיפורי לידה בעיצומה של רעידת אדמה על האפקט של התערבויות טכנו-רפואיות או היעדרן, על תהליך הלידה?

המאמר מבוסס על סיפורי לידה שאספה עברי כחלק מפרויקט מחקר רחב יותר שמטרתו להבין את ההשלכות ארוכות הטווח של שרשרת האסונות במרץ 2011 על המדיקליזציה של היריון ולידה ביפן. זהו מחקר המשך לפרויקט האתנוגרפי ההשוואתי שבו עברי בחנה את תרבויות ההיריון הביו-מדיקלי ביפן ובישראל בעשור הראשון של המילניום השני, ושתוצאותיו התפרסמו בספרה משנת 2010. 

מניתוח סיפורי הלידה עולה כי הרעידה ארגנה מחדש את היררכיית הסיכונים. הרעידה השליכה בפתאומיות את הנשים היולדות והצוות הרפואי לאזור זמן דחוס שבו לא ניתן היה עוד להתנהל על פי "שעון הלידה" המוסדי המצריך ניטור טכנו-רפואי. עברי, טקקי-עייני ומורוצקי מראים כיצד תגובתן של המיילדות מעידה על עדיפות שהן נתנו לסיכוני רעידת האדמה על פני סיכוני הלידה. במיוחד במוסדות רפואיים שפעלו במבנים ישנים, המיילדות ניתקו מייד את היולדות מטכנולוגיות הניטור הביו-רפואיות ועזרו להן להתפנות אל מרחב בטוח מפחד התמוטטות מבנים. יולדות ירדו במדרגות חירום תוך שהן הולכות בהפוגות בין צירי לידה, נתמכות על ידי אחיות ובני זוג. המיילדות יילדו את הנשים בחללים אלטרנטיביים: במכוניות פרטיות במגרש החנייה של בית החולים, או (כאשר רעידת האדמה פקדה את היולדות בשלב צירי הלחץ) על מיטות רגילות קרוב ליציאות חירום, כדי לזרז את הפינוי שלהן אל מחוץ לבית החולים מייד אחרי הולדת התינוק/ת. הן לא פסקו מלהבטיח ליולדות ש"הכול בסדר" (絶対大丈夫 ) ושהלידה תסתיים בבטחה.

כאשר הרעידה החלה בשלב הצירים, ההליכה בהפוגה בין הצירים זירזה אותה באופן משמעותי. העובדה שהנשים לא היו תחת אנלגזיה אפידוראלית פעלה לטובתן. נשים שלפני הרעידה קיבלו אינדיקציה לכך שהלידה עשויה להסתיים בניתוח קיסרי, ילדו תינוקות בריאים בלידה רגילה. הנחיצות של טכנולוגיות "נמוכות"(low tech) : פנס, אמצעי חיטוי, מים, שמיכות ומספריים, עלתה כחיונית לאין ערוך בהשוואה לטכנולוגיות ניטור ודימות "גבוהות" כמו מוניטור ואולטראסאונד, והתערבויות טכנו-רפואיות כמו זירוז או אפידורל.

חלק מתוכנו של קיט חירום לצורך קבלת לידות בזמן אסונות. המיילדת הרכיבה אותו בעצמה, רובו מחפצים שרכשה בחנות "הכול בדולר". הוא כולל יריעת אלומיניום לעיטוף תינוקות כדי למנוע איבוד חום, קליפס לחבל הטבור, מספריים קטנים וחוטים כדי לחתוך את חבל הטבור באמצעות קשירה בחוט דק, תחבושות גזה, שקית לעשיית צרכים, פנס, ו-CALORIE MATE (אוכל חירום מזין). הבד הכתום הפרחוני הוא הנרתיק שלתוכו נכנס הקיט, כשהוא נפתח הוא הופך למסכה לכיסוי דרכי הנשימה. כשהקיט סגור הוא בגודל כף היד של המיילדת. (צילום: ציפי עברי)

הממצאים הללו מצטרפים לאלו המתפרסמים בספרות המיילדותית הרפואית על הפוטנציאל של חיבור יולדות למוניטור (ובכך הגבלת התנועתיות שלהן) להאריך את משך הלידות הממוינות במודל הרפואי כלידות בסיכון נמוך, על הפוטנציאל של תנועה חופשית של היולדת בשלב הצירים לקצר את הלידה, ועל הסיכונים והסיבוכים שטומנת אנלגזיה אפידוראלית בלידות בסיכון נמוך (שוב, על פי קריטריונים רפואיים מקובלים). ההמלצות שפרסמו ארגון המיילדות וארגון האחיות היפני אחרי אסונות מרץ 2011 מהדהדות את ה"לקח" שניתן להפיק מן הסיפורים הללו. הן ממריצות מיילדות בכל המוסדות הרפואיים (בתי חולים וקליניקות מיילדותיות) להתאמן בקבלת לידות מחוץ לחדר הלידה, ללא ציוד רפואי טכנולוגי, בכל מקום בכל תנוחה.   

אך עברי, טקקי-עייני ומורוצקי מראים שהנשים שילדו תינוקות בריאים כנגד כל הסיכויים לא ערערו על ההגמוניה של המודל הרפואי. הן חשו הקלה מעצם ההגעה לבית החולים למרות שמצאו אותו חשוך, סדוק, שבור. הנשים מסגרו את סיפורי הלידה שלהן כניסים. הן השתמשו בשלוש סכמות תרבותיות כדי לארגן את סיפוריהן:

  1. החשיבות של עמידה שקטה וסבלנית בפני קושי וכאב באופן המהדהד קטגוריות תרבותיות ותיקות - Ganbaru,   Gaman, 頑張る、我慢.
  2. התלות ברשת חברתית תומכת ובעיקר חשיבותם של קשרי משפחה כמצילי חיים.
  3. הכרת תודה.

הנשים נמנעו מלהציג עצמן כגיבורות, מציינים עברי, טקקי-עייני ומורוצקי. הן היו אסירות תודה לתינוקות שלהן (על שנולדו בריאים), לבני זוגן (כאשר אלו התלוו אליהן) על הליווי, ומעל לכול למיילדות שתמכו בהן לאורך כל תהליך הלידה. המיילדות הצטיירו כדמויות עתירות עוצמה בתוך סיפורי הלידה של הנשים. סמכותן בעיני המספרות נקשרה לא במיומנות השימוש בטכנולוגיות גבוהות אלא במסירותן ומחויבותן של המיילדות ללוות את הנשים ולא לעזוב אותן בעת מצוק.

בהתבסס על ניתוח מספר מצומצם של סיפורים, עברי, טקקי-עייני ומורוצקי מציעים שסיפורי לידה במהלך אסונות מזמנים תרומה לספרות הביקורתית על המדיקליזציה של הלידה הן במדעי החברה והן במיילדות, וכי ראוי לנסות ולאתר סיפורים נוספים של לידות במהלך אסונות[i]. בניסיון איתור כזה יש לחפש גם סיפורים לידות שלא הסתיימו באופן מיטיב, אך הנתונים העומדים לרשותנו (כאמור מ-NHK) רומזים כי איתור כזה עשוי להעלות מספר מפתיע של לידות שהסתיימו באימהות ותינוקות בריאים למרות שהתנהלו בתנאים שבהם לא ניתן היה להפעיל התערבויות טכנו-רפואיות. הקושי באיתור הסיפורים אינו נובע בהכרח ממיעוטם המספרי. כפי שאנתרופולוגים/יות של אסונות מראים, מספרם של אסונות מסוגים שונים הולך וגדל על פני הגלובוס, כך שיותר לידות מכפי שניתן לשער מתנהלות בתנאי אסון. הקושי במציאת סיפורי לידה במהלך אסונות קשור בכך שלא מחפשים אחריהם, הוא קשור במעמדם השולי והחתרני של סיפורים כאלה בתוך ההגמוניה של הרפואה הביומדיקלית.

סיפורי הלידה במרכז המאמר תורמים גם לספרות באנתרופולוגיה וסוציולוגיה של אסונות ולימודי מדעים וטכנולוגיות (STS). ספרות זו דוחקת בנו לחשוב על אסונות כעל אירועים חושפי תובנות (REVEALERS) על חברות והיחסים שלהן עם התשתיות הסביבתיות והטכנולוגיות שלהן. רעידות אדמה, אם כן, חושפות תובנות מפתיעות אולי על לידות. כנגד המסר בסיפורים רבים על לידות קטסטרופליות, שאפילו לידות בסיכון נמוך יכולות להסתבך, סיפורי הלידה במהלך רעידת אדמה שהסתיימו באימהות ותינוקות בריאים מציעים לנו שלידה, במיוחד בליווי נשות טיפול מיומנות ומסורות, יכולה להסתיים בבטחה אפילו בתנאים הקיצוניים ביותר.

Image by【微博/微信】愚木混株【Instagram】cdd20 from Pixabay 

אחרית דבר – לידות בזמן משבר הקורונה בישראל?

סיפורי הלידה בעיצומן של רעידות אדמה מדגימים את כוחם של משברים מתגלגלים לארגן מחדש היררכיות של סיכונים, מרחב וזמן, וליצור שזורים חדשים בין טכנולוגיות "נמוכות" ו"גבוהות". אם נחזיר את התובנה הזו אל הכאן ועכשיו של משבר הקורונה בישראל, השאלה המסתמנת היא מה יקרה ללידה ויילוד בעיצומה של ההתארגנות מחדש של היררכיות סיכון, מרחב וזמן בתוך משבר הקורונה בישראל? האם בתי החולים ישמרו על מעמדם כמקומות האולטימטיביים ללידה בטוחה? האם וכיצד יכולה מערכת הבריאות להתגייס ולהעמיד לרשותן של היולדות אלטרנטיבות בטוחות?

אחת התשובות האפשריות על שאלות אלו מסתמנת מהודעה שעברי קיבלה מד"ר אבנר שיפטן, רופא שמלווה לידות בבית ונאבק במשך שנים ארוכות על הלגיטימיות שלהן מול משרד הבריאות. כך כתב אליה שיפטן בבוקרו של ה-24 במרץ: "לפני מספר ימים היא אמרה לי 'הדבר האחרון שחשבתי שאעשה זה לידת בית' זאת למרות ששתי הלידות הקודמות שלה בבית חולים נגמרו בסיבוך... 'אבל אני כל כך חוששת מהקורונה, שאני לא רוצה להתקרב לבית חולים'. הבוקר קראה לי ואחרי פחות משעתיים היא מחזיקה את התינוקת שלה ולא מאמינה שאפשר בכזו פשטות ללדת. 'תגיד איפה היית בלידות הקודמות שלי?' היא אומרת עכשיו...".

המחקר מ2015 -2019  בתמיכת קרן ISF . מחקר ההמשך במהלך פברואר-מרץ 2020 בתמיכת Japan Foundation

תמונה ראשית - האב מחזיק את בנו שנולד תוך כדי רעידת האדמה במרץ 2011. הרעידה ניתקה את החשמל, והמגבלות של גנרטור בית החולים לא אפשרו הפעלת חימום, לכן התינוק עטוף במספר שכבות בד וביריעת אלומיניום כדי למנוע איבוד חום. התמונה באדיבותה של אם התינוק, גברת OOMACHI


[i] במהלך פברואר ותחילת מרץ 2020 חזרה עברי ליפן כדי לתעד סיפורי לידה נוספים, וסיפורי יילוד של מילדות שקיבלו לידות במהלך רעידות אדמה ברחבי יפן: ב-2016 בקוממוטו, ב-2011 בטוהוקו וב-1995 בקובה. תוך כדי עבודת השדה התפתח משבר הקורונה. סיפורי האימהות והמיילדות, החלו להשתזר/להשתבר בתגובתן למשבר הקורונה בגרסתו היפנית. הפגישה של עברי עם חזרתה בגרסה הישראלית של ניהול משבר הקורונה מזמנת ניתוח השוואתי של מה שניתן לכנות "תרבות ניהול משברים מקומית-גלובלית" ביפן וישראל.