מאמרי אורח

אחת הדרישות כיום בדיון האקדמי והסוציולוגי הוא ״להחזיר את הידע שלנו לקהילה״ או ״לשמור על קשר עם הציבור״. אבל האם יש באמת קהילה אחת שחוקרות וחוקרים עומדים מולה? האם הציבור או הקהילות השונות רוצות בכלל לשמוע אותנו? ואיזה שימוש עושים בידע שאנחנו ״מחזירים לציבור״? אורנה ששון-לוי, פרופ׳ לסוציולוגיה בבר אילן, משרטטת את הניסיון שלה כסוציולוגית ציבורית על מנת לבחון שאלות אלו, וטוענת שקיימים ציבורים מגוונים, מסוכסכים ולעתים עוינים, ושליציאה עם ידע אקדמי החוצה יש מחירים אישיים, מקצועיים ואף מחקריים. יחד עם זאת, היא טוענת שלסוציולוגיה ציבורית יש פוטנציאל גדול לתרום לקבוצות רבות ושונות.

הטקסט הוא עיבוד של הרצאתה של ששון-לוי במסגרת הכנס ״צמתי מחקר – סוציולוגיה וקהילה״ שהתקיים ב-29.3.2023, במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן.

הרצאה זאת נוסחה עבור כנס של המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, תחת הכותרת "סוציולוגיה, תקשורת וקהילה". השאלה העיקרית הייתה איך סוציולוגיות משתמשות בידע אקדמי בקשר שלהן עם הקהילה. לטענתי, יש ממד אשלייתי בשיח של "קשר עם הקהילה" או "להחזיר לקהילה" – כאילו יש קהילה אחת שאנחנו עובדות מולה, כאילו היא צמאה לשמוע אותנו, ויודעת איך להשתמש בידע שלנו למטרות של צדק חברתי. כדי להימנע מאשליות של קהילה צמאת דעת, אני מעדיפה לנסח את ההרצאה במונחים של סוציולוגיה ציבורית.

במאמרו המפורסם, המבוסס על נאום שנשא כנשיא האגודה הסוציולוגית האמריקאית, מציע מייקל בורואוי (Michael Burawoy), 11 תזות לניתוח והבנה של סוציולוגיה ציבורית. מרבית התזות הן רפלקסיה שלו על עלייתה ונפילתה של הסוציולוגיה האמריקאית, והשינויים הפרדיגמטיים שהיא עוברת. מבחינתי רק התזות הראשונות רלבנטיות לניסיון להמשיג את העבודה הסוציולוגית-ציבורית שלי.

התזה הראשונה, המפורסמת, היא תנועת המספרים: בעוד שהסוציולוגיה נעה שמאלה, הציבור בכל העולם נע ימינה. הסוציולוגיה נהייתה יותר ביקורתית בכל אחד מתחומי הידע שלה. במחקר שלי זה מתבטא בהפנמה הכללית שמגדר ופמיניזם הם תחומי ידע לגיטימיים בסוציולוגיה, בניגוד לתפישה הקודמת שלהם כאידאולוגיה פוליטית- ולא אקדמיה. הציבור לעומת זאת נע ימינה עם התגברות והתפשטות הניאו-ליברליזם, התפרקות מדינת הרווחה ועלייה של משטרים סמכותניים ופופוליסטים. איך פותרים או מגשרים על הפער הזה בין הסוציולוגיה לבין הציבור?

התזה השנייה עונה במובן מסוים על השאלה האחרונה, בטענה שאין "ציבור" שאיתו אנחנו מדברים, אלא ריבוי של ציבורים, כשהציבור החשוב ביותר הוא הסטודנטים שלנו. מהתזה השלישית ואילך בורואווי מחלק את הסוציולוגיה לארבעה זרמים עיקריים: סוציולוגיה ציבורית, סוציולוגיה של עיצוב מדיניות, סוציולוגיה מקצועית, וסוציולוגיה ביקורתית. השאלות שקושרות בין ארבע הגישות הן: "סוציולוגיה עבור מי?" עבור הקהילה? מיהי הקהילה? או עבור פיתוח ידע אקדמי בלבד? ו"סוציולוגיה עבור מה"? לפיתוח ידע אינסטרומנטלי או ידע רפלקסיבי? בתזה הרביעית הוא מדגיש שכל אחד מהזרמים הסוציולוגים הוא מורכב, לא הומוגני, כולל מתחים פנימיים וגם אלמנטים מהגישות האחרות.

אני אספר חלק מסיפור המחקר שלי על הצבא, כדי להבין את המשמעות המורכבת של סוציולוגיה ציבורית. השאלה שמעניינת אותי לאורך דרכי האקדמית, היא יחסי מגדר ואיך הם מעוצבים במוסדות מדינה, כשהצבא משמש כמעבדה ללימוד יחסי מגדר. הנחת היסוד שמעצבת שאלה זאת היא שהמיליטריזם בישראל מעצב הירארכיות מגדריות, כשהוא מאדיר גברים וגבריות, ומתייחס לנשים כמשניות, כאובייקטים מיניים או כמעניקות שירותי עזר. הצבא, מהווה מעבדה ייחודית כיוון שאין עוד מוסד מדינה המזוהה באופן כל כך טוטאלי עם גבריות, המהווה בו אמת מידה מרכזית. 

מחקר הדוקטורט שלי התמקד בתפישות של גבריות בקרב שלוש קבוצות מקצועיות של גברים, וקבוצה אחת של נשים, המשרתות בתפקידים שנחשבים "גבריים". כבר במחקר הזה גיליתי נשים שהשירות הצבאי היטיב איתן ונאלצתי לפתח עמדה יותר מורכבת מהעמדות הביקורתיות איתן הגעתי לשדה המחקר. אחת הטענות שלי הייתה שנשים בתפקידים גבריים עוברות חוויה חיובית בצבא, אולם כשהן מאמצות דפוסים גבריים בצבא, הן בסופו של דבר משמרות את הסדר הגברי של הצבא. עדיין המחקר היה מחוץ לצבא וביקורתי על הצבא.

סיימתי את הדוקטורט בשנת 2000, וכשחזרתי מפוסט-דוקטורט גיליתי  להפתעתי שביוהל"ן – אז אגף יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, אהבו את המחקר. הוזמנתי לקחת חלק בצוות היגוי מחקר של יוהל"ן, שכלל חוקרות מתוך ומחוץ לצבא, ולשתף פעולה בשני מחקרים: המחקר על הפקידות והמחקר על איחוד מגדרי של קורס קצינים. מבחינתי, זה היה שימוש ראשון בידע סוציולוגי מחוץ לאקדמיה – ארגון מדינתי מזמין את החוקרת להמשיך לעשות מחקר בכלים סוציולוגים, לטובת הארגון, או לטובת הנשים בארגון.

המחקר על קורס קצינים הציע לי הזדמנות נדירה לראות מבפנים את חיי הצבא, כיוון שבדוקטורט התבססתי רק על ראיונות עם חיילים אחרי שחרור. בעודי מתלבטת איך לענות, הסבירה לי חברה שאסור לשתף פעולה עם צבא הכיבוש. הסברתי לה שכחוקרת האפשרות לראות מבפנים את שדה המחקר מאד מפתה, והיא ענתה: תמיד יש פיתוי בשיתוף פעולה. אם כן זו קהילה שניה – הקהילה הפוליטית אליה אני משתייכת, שראתה במחקר שלי סוג של בגידה פוליטית. היא אילצה אותי לשאול על המשמעות של שיתוף הפעולה המחקרי עם הצבא: האם היה כאן ניכוס שלי כחוקרת או הזדמנות ייחודית למחקר? האם אפשר לשמור על יושר מקצועי כשהצבא מזמין אותך לערוך מחקר, מספק רכב או דואג למרואיינים, אבל גם יחליט אם תוכלי לפרסם את המחקר או לא?  

מבחינה מחקרית ברור לי שהמחקר הזה היה מאד מרכזי בהבנה שלי את הצבא. אבל מבחינת הפוליטיקה של המחקר אפשר לזהות פה שינוי ביחס שלי כלפי הצבא– במשך יומיים בשבוע, במהלך שלושה חודשים, עשינו מה שעשו הצוערות והצוערים, כולל ניווטים מסעות, שיעורים, ועוד. הקרבה הגדולה עם מושאי המחקר יכולה להיות חרב פיפיות, שכן היא יכולה לייצר הזדהות ולהשפיע על הניתוח הביקורתי. מצד שני, לידע מבפנים יכול להיות גם כוח מחקרי ופוליטי משמעותי.

במחקר על הפקידות, שגם הוא נעשה בשיתוף פעולה עם הצבא, הצעתי נתונים וניתוח שלהם אשר שירתו את יוהל"ן בעבודה מול ראש אכ"א על הגדרה מחודשת של שירות הפקידה. גורמים שונים בצבא לא אהבו את המחקר, אבל בעקבותיו הוקמה ועדה שקבעה כללים חדשים לשירות הפקידות בצבא, מספר התקנים לפקידות הצטמצם, הגדרת התפקיד השתנתה, השתנה החוק שלא מאפשר לפקידה לצאת לקורס אחר ולעבור תפקיד, וגם גברים משרתים היום כפקידים. המחקר שימש אם כן כבסיס לשינוי לטובה של השירות הצבאי של נשים רבות.

אני מביאה את הסיפור הזה כדי להדגיש את המורכבות של כל שימוש בידע אקדמי בארגונים חוץ אקדמיים, וזאת רק ההתחלה. בעקבות פרסום הספר של הדוקטורט והמחקרים שעשיתי, הזומנתי לתת הרצאות לקצינים (בדרך כלל באתרים אזרחיים כמו מרכז רבין). השתתפתי במספר פודקאסטים, התראיינתי מעט ברדיו, השתתפתי במספר סרטים דוקומנטריים. אלה הן הרחבות של המשמעות של דיבור סוציולוגי אל הציבור – ציבורים מגוונים, שבדיבור מולם השתמשתי בידע על צבא ומגדר כדי לעורר מודעות למעמדן של נשים בכלל, ולעתים כדי לתרום לשינוי מיקומן של נשים בארגונים גבריים כמו צבא או משטרה.

בשנת 2007 הוקמה ועדת שגב, ועדה ציבורית לבדיקת שירות הנשים. בחופשת פסח של 2007, התקשר אלי יודקה שגב והציע שאגיע מיד למשרדו. שגב פרש בפני כעשר חוברות שהבהירו שאוספים עלי חומרים, בודקים על אילו עצומות אני חותמת, ועוד. מסתבר שקבוצה של אנשי צבא ורבנים קיוותה להשפיע על ההחלטות של ועדת שגב, על ידי הצגת המדיניות של שילוב נשים בצבא כתוצאה של מניפולציה שעשו פמיניסטיות שמאלניות על יוהל"ן, ומניפולציה שהיא עשתה על הרמטכ"ל, כדי לשלב נשים בתפקידי לחימה. זאת, מתוך ההנחה שנשים בתפקידי לחימה יורידו את הרמה המבצעית של צה"ל, יכשילו את הצבא בשדה הקרב, ולממשלה לא תהיה ברירה אלא לעשות שלום. המטרה האמיתית, כנראה, הייתה להוציא את הנשים מתפקידים משמעותיים ולחזור למצב של הפרדה מגדרית בצבא, לשמר את הצבא כמכונן גבריות לוחמת, ולהגן על צניעותו של החייל הדתי. הדרך להשגת המטרה הייתה על ידי הכפשה אישית של קבוצה של חוקרות פמיניסטיות, כולן חברות צוות ההיגוי של המחקר ביוהל"ן. אלה דרכי פעולה של מעין "משטרה חשאית" מטעם עצמה, שמטרתה אידאולוגית: להביא לשינוי מדיניות על ידי איסוף ידע על אנשים ספציפיים, והצגתם כלא לגיטימיים.

במונחים של יגיל לוי, פעולה זאת ממחישה שהצבא איננו אוטונומי, אלא מפוקח מבחוץ על ידי בתי משפט, וארגוני חברה אזרחית מימין ומשמאל. בנושא שלפנינו, הסיפור ממחיש את הטענה של בורואווי לפיה אין בעצם ציבור הומוגני שאנחנו מביאים לו ידע סוציולוגי, אלא ריבוי של ציבורים – שלא לכולם הייתי מודעת –  כשכל ציבור כזה רואה באופן שונה את המחקר ומשתמש בו לצרכים שונים. בוראווי אכן מציע שצריך לפתח sociology of publics, ברבים ולא ביחיד.

מסע ההכפשה נמשך, ואף הגיע כנראה עד וועדת המינויים של בר אילן, אבל במובן הזה הם נכשלו, וחודשיים לאחר מכן קיבלתי קביעות בבר אילן. עם זאת צריך לשים לב: החשש שלא לקבל קידום יכול להיות משתק, יכול להוביל לצנזורה עצמית, כמו גם לוויתור על השימוש בידע האקדמי שלנו מחוץ לאקדמיה.

מספר שנים לאחר מכן, בכנס שבטעות הסכמתי להשתתף בו, שהתקיים אצלנו בבר-אילן, הופצו בכניסה לאולם חוברות של 100 עמודי כרומו שפרשו את מסע התעמולה הזה, תחת הכותרת "מעגל ההשפעה הסמוי". החוברת התמקדה, שוב, בפועלן של חברות צוות ההיגוי של המחקר ביוהל"ן, בפרטי פרטים. פרופסור בבר אילן, שארגן את הכנס, והיה חבר בוועדת המינויים, הוא שאפשר את חלוקת החוברות.

למסע ההכפשה יש עליות וירידות – חלק מהרבנים יצאו מהסיפור, אחרים הצטרפו. בשנים האחרונות החלו חברי "אחים לנשק" (לא אותם "אחים לנשק" הפועלים כיום בשדה המחאה) להפיץ בכניסה לבתי ספר תיכונים את העיתון "צה"ל היום". ב"עיתון" הם בעיקר נאבקים נגד השירות המשותף של גברים ונשים, טוענים שהנשים נפצעות וגורמות לרפיון מבצעי, וחושפים את פעולת "הצוות הסודי" שמאחורי פעולות היוהל"ן בצה"ל.

את אותו שיח על "אג'נדה פמיניסטית" ניתן לשמוע היום גם מפי רבנים כגון הרב יגאל לווינשטיין, הרב אליהו, ולאחרונה כמובן אבי מעוז. נראה כי היום המניע העיקרי למאבק של רבנים נגד שירות משותף של נשים וגברים, הוא העלייה ההולכת וגוברת של נשים דתיות המבקשות לשרת בניגוד להוראות של רבנים, מורות ומנהלי אולפנות.  

חשוב להדגיש שהעוינות והפעולה נגדי לא היו מצד אנשי צבא בדרך כלל, אלא מצד ארגונים שתופשים את הצבא כטריטוריה שלהם. עם זאת, הייתה להם השפעה ברורה על הצבא עצמו. אחרי שבמשך כמה שנים נתתי הרצאות לאנשי צבא, הורה קצין חינוך ראשי לאסור עליי להרצות בפני חיילים וקצינים. האיסור בוטל באופן רשמי אחרי שקצין חינוך ראשי הזמין אותי לשיחה במשרדו, אבל לא חזרו להזמין אותי להרצאות.

אבל יותר מזה – האם אפשר להמשיך לחקור ארגון שהמחקר עליו מעורר כל כך הרבה עוינות כלפייך? אם בשלבים הראשונים היה חשש שהקרבה והאינטימיות למושא המחקר יטו את המחקר, עכשיו יש חשש שהעוינות תטה את המחקר, או בכלל תפסיק אותו. צריך לזכור שהצבא הוא ארגון מונופוליסטי – אם לא יאפשרו לי לחקור בצבא, אין בישראל צבא אחר אותו אוכל לחקור. אין הרבה שדות מחקריים שבהם יש בלעדיות לארגון אחד ויחיד, גדול ומרכזי כמו צה"ל, ובלעדיות זאת מכתיבה את חוקי המשחק במחקר על צבא. 

ההתנגשות הזאת מעידה גם על האמביוולנטיות שלי עצמי -למרות שבשום מקום לא כתבתי במפורש בעד או נגד שירות נשים בתפקידי לחימה, ההתקפות עלי הציגו אותי כמי שמקדמת שירות נשים כלוחמות. גיליתי שקשה מאד להציג עמדה מורכבת בראיונות לתקשורת, שהדפה אותי שוב ושוב לעמדה שלא רציתי להיות בה.

בוראווי מספר על החוקרת ג'ודי סטייסי שפרסמה ב American Sociological Review, (2001), מחקר שטען שהורות של הורים להט"בים איננה מזיקה לילדים. היא הותקפה על ידי המתנגדים לנישואים חד-מיניים, בטענה שהמחקר איננו מבוסס דיו. כך היא מצאה את עצמה במצב בו היא צריכה לא רק להגן על המדעיות של המחקר שלה, אלא גם על זכויות הלהט"בים. כמו כן, היא נאלצה להגן על נישואים – מוסד שהיא ביקרה באופן אינטנסיבי במאמרים קודמים שלה. באופן דומה, נתפשתי אני כמי ששואפת להכניס נשים לתפקידי לחימה, למרות שהעמדה שלי בנושא מורכבת ומסובכת יותר. זאת דוגמא לכך שהיחסים עם הציבור אינם חד-סתריים –  בזמן שהחוקרת מדברת אקדמיה כלפי חוץ, גם הציבור, על ארגוניו השונים, מעצב את המחקר בחזרה.

בשנת 2010 התחלתי עם שותפים שני מחקרים חדשים. הראשון, עם פרופ' עדנה לומסקי-פדר מהאוניברסיטה העברית על מקומו של השירות הצבאי בסיפור החיים של נשים. מהמחקר הזה עלו שוב השלכות מחקריות-פוליטיות, ואתעכב כאן רק על אחת מהן.

תוך כדי העבודה על המחקר הבנתי שבמחקר הקודם שלי חקרתי כינון של זהויות מגדריות בצבא כאילו הן מתרחשות במקום עבודה אזרחי. אולם הצבא הוא הארגון שנועד לנהל את האלימות עבור המדינה ומחקר על צבא לא יכול להתעלם מהאלימות. לאלימות יש השלכות מרובות על חווית השירות הצבאי של חיילות, גם אם הן משרתות במודיעין, בחינוך, או כפקידות. ההבנה הזאת חלחלה למחקר המשותף שלי עם פרופ' עדנה לומסקי-פדר, ופרק שלם בספר מתייחס לדיבור, ובעיקר לשתיקה, של חיילות על אלימות צבאית.

כשהתחלנו להציג את המחקר לציבור גילינו שהשימוש במילה אלימות מעורר הרבה כעס, ואין הרצאה שאנחנו לא מקבלות ביקורת על זה. המילה אלימות איננה ניטראלית – היא מסמנת כוח לא לגיטימי. המתנגדים מדגישים בפנינו שוב ושוב שהצבא הוא לא אלים אלא צבא מוסרי, המשתמש בכוח רק למטרות הגנה. לצבא, גם היום, ואולי במיוחד היום, יש מימד של קדושה ובטענה שהצבא הוא אלים יש משום חילול הקודש. זאת הדגמה ברורה של התזה הראשונה של בוראווי, של פער הולך וגדל בין התפישה המחקרית סוציולוגית לבין התפישה הציבורית.

המחקר השני שהתחלנו ב 2010 (עם עדנה לומסקי-פדר ויגיל לוי), הוא על העדויות שנשים נתנו לארגון "שוברים שתיקה". המאמר, והמעורבות שלי בעקבותיו עם שוברים שתיקה, העיר שוב את העניין של אותם ארגונים – "אם תרצו", תורת לחימה, חותם, נעם – שממשיכים להשתמש ברשימות של כל חברות צוות המחקר של יוהל"ן, אותו צוות שהתפרק כבר לפני יותר מ- 20 שנה, כמין דחליל שיש להתקיפו בשעת הצורך. לדעתי היום אין להם מושג למה אנחנו ברשימות השחורות שלהם, הם מקבלים את הרשימה בירושה מארגון לארגון, אבל יש להם רשימה מוכנה למקרה שהם ירצו לתקוף.

כך למשל, כשמוניתי לתפקיד יועצת הנשיא של בר- אילן להוגנות מגדרית בנובמבר 2021, הגיעה עוד באותו לילה שאילתא לכל ההנהלה למה ממנים חוקרת עם דעות כמו שלי לתפקיד זה. הדוברת ענתה יפה ולעניין, וחשבנו שבזה זה נגמר. אבל בפברואר 2023 ערכנו יום עיון ולמידה עם יוהל"ם בבר-אילן, ושוב זכינו (יוהל"ם והאוניברסיטה) לביקורת קשה, בעיקר בערוץ 14. בכל המקרים הנהלת האוניברסיטה פעלה באופן מידי ומרשים, הן בהרגעת הרוחות והן באבטחת האירוע עצמו, אבל זה מלמד אותנו על המחירים האפשריים של סוציולוגיה ציבורית.

אני מקווה שהראיתי את כל המורכבות של שימוש בידע האקדמי שלנו מול הציבור: אין כאן בהכרח ניסיון של הסוציולוגית להיטיב עם הקהילה, ובוודאי שאין קהילה אחת, אלא ציבורים מגוונים, מסוכסכים, לעתים עוינים. מכאן גם שיש מחירים שונים, אישיים, מקצועיים, מחקריים, שאנחנו עלולות לשלם על היציאה עם ידע אקדמי החוצה. ויחד עם זאת סוציולוגיה ציבורית יכולה לעתים להשפיע ולהיטיב עם חייהן של נשים. אני לא בטוחה שרציתי להיות סוציולוגית ציבורית, אבל אני לא מצטערת על זה.

אבל יותר מזה – הסיפור הארוך הזה מדגים את דרכי הפעולה של גופי חברה אזרחית כשמדינה עוברת שינויים בכיוון אי-ליברלי. באידיאולוגיה אי-ליברלית, פוליטיקה של שוויון מגדרי מתפקדת לעיתים קרובות כסמל מאחד לכל מה שנתפס כבעייתי במשטר דמוקרטי וליברלי. השימוש במושג "אג'נדה פמיניסטית" כאויב המרכזי של השמרנות, מאפשר לשחקנים אי-ליברלים לאחד תחת מונח מטרייה אחד מספר נושאים המיוחסים לאג'נדה ליברלית, ולזלזל בהם דרך הכינוי "הטרלול הפרוגרסיבי". כינוי זה ממסך את העובדה שמדובר בזכויות אזרחיות בסיסיות, ובמקרה שלנו זכויות נשים וזכויות אזרח. 

במרץ 2023 החל בליץ של חקיקה אנטי מגדרית בחלק ממדינות ארצות הברית הנוגע לכל מערכות החינוך, מגן ועד השכלה גבוהה. מושל פלורידה, רון דה-סנטיס, מבקש לסגור את התוכניות ללימודי מגדר ולימודי גזע ביקורתיים בכל האוניברסיטאות במדינה. אנחנו זוכרות גם את אורבן סוגר את התוכניות ללימודי מגדר באוניברסיטה של מרכז אירופה בבודפשט. החלטות אלה מהוות סמן המשקף את כיוונם של התהליכים החברתיים במדינות בהן עולה שלטון פופוליסטי וסמכותני. בישראל, החשיבה ודרכי הפעולה לפיהם המחקר על מגדר ומאבק על זכויות נשים הם חלק מעסקת חבילה ליברלית שיש להיאבק בה, קיימים כבר הרבה מאד שנים. תהליכים אי-ליברליים אינם חדשים לישראל, רק שעכשיו הם צברו מספיק כוח כדי להגיע לשלטון. אפשר כאן לעצור ולחשוב ביחד על ההשלכות של המהפכה המשטרית המוצעת על האקדמיה בישראל.

עוד בנושא