"> ״לא היו אשכנזים, אז למדתי מהשכנים שלי״ – התמזרחות כנתיב להיטמעות – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

״לא היו אשכנזים, אז למדתי מהשכנים שלי״ – התמזרחות כנתיב להיטמעות

למה חלק מהדור השני של עולי חבר העמים בוחרים ל ״התמזרח״, כלומר, לאמץ מערך של התנהגויות, ערכים ונורמות המזוהים בשיח הציבורי עם מזרחים מהמעמד הבינוני-הנמוך? במאמר שפורסם בכתב העת Journal of Ethnic and Migration Studies בוחנים ניר כהן ואנה פרשיצקי את המפגשים בין בני הדור הדור השני לעלייה מברה״מ לבין בני גילם המזרחים בפריפריה הגיאוגרפית-חברתית בישראל. בניגוד למחקרים קודמים, שהעריכו כי דפוסים תרבותיים של ׳התמזרחות׳ מובילים להיטמעות כלפי ״מטה״, מראים כהן (המחלקה לגיאוגרפיה וסביבה, אוניברסיטת בר-אילן) ופרשיצקי (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, המכללה האקדמית גליל מערבי) שהם דווקא מסייעים להם להשתלב באופן מוצלח למדיי אל תוך מעמד הביניים המזרחי.  

כשני שליש מעולי חבר העמים השתקעו בפריפריה הגיאוגרפית-חברתית בישראל. מחקרים אודות עליית דוברי הרוסית בערי הפריפריה התמקדו בעיקר בבני הדור הראשון, והדגישו את הקשיים התרבותיים והכלכליים-פוליטיים, שאפיינו את תהליך היקלטותם ואת הקונפליקטים שהתגלעו עם תושביהן הוותיקים, שהיו ברובם מזרחים. בניגוד לכך, מעטים הם המחקרים שעסקו בהליכי קליטתם של בני הדור אחד וחצי והדור השני[1], ובמפגשים היומיומיים, שהתקיימו בינם לבין בני גילם המזרחים.

לאור זאת, מאמר זה מבקש לבחון את אופי המפגשים הללו ולהבין את מידת השפעתם על העולים בני הדור השני, כולל טמיעתם בחברה הישראלית. המחקר מציב שלוש שאלות עיקריות: מהו טיב היחסים שנרקמו בין העולים דוברי רוסית הצעירים לבין בני גילם המזרחים בפריפריה? מה היה תפקידם של המזרחים בתהליך ההיטמעות של העולים הצעירים?  וכיצד השפיע המרחב העירוני הפריפריאלי על תהליך זה?

לטענתנו, בפריפריה נוצר אופי דואלי של יחסי הגומלין בין העולים דוברי רוסית למזרחים, עם בידול, ניכור, עוינות וריחוק ובו בזמן חיבור, קרבה ותחושת הבית, רצון לעזוב את המקום הפריפריאלי או לחלופין להיטמע בתוכה.

מטרת המאמר היא לבחון את אחד מנתיבי ההיטמעות העיקריים של  הדור השני לעליית שנות ה-90׳ שהינו ״התמזרחות״, קרי אימוץ מערך של התנהגויות, ערכים ונורמות המזוהים בשיח הציבורי עם מזרחים מהמעמד הבינוני-הנמוך. עם זאת, ובניגוד למחקרים קודמים, שהעריכו כי דפוסים תרבותיים אלה יובילו את הפרטים המאמצים אותם להיטמעות כלפי ״מטה״, קרי לשולי החברה הישראלית, המאמר מראה  שהם דווקא מסייעים להם להשתלב באופן מוצלח למדיי אל תוך מעמד הביניים המזרחי.  

מבחינה מתודולוגית, המאמר עושה שימוש בראיונות עומק חצי מובנים עם 28 צעירים וצעירות דוברי רוסית, שעלו ארצה בגיל צעיר והשתקעו עם משפחותיהם ביישובים עירוניים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. כל המרואיינים שיפרו את מקום מגוריהם בבגרות. רובם (20) עזבו את הפריפריה לטובת ערים יותר מרכזיות, ומיעוט (8) נשאר להתגורר באותה העיר איך עבר לשכונות יותר טובות.

מהראיונות עולה בבירור חשיבות השפעתו של המרחב האתנו-מעמדי ההומוגני ביצירת נתיבי ההיטמעות הפוטנציאליים של צעירים אלה. מרחב זה, שהתאפיין בחסרונם של בני הקבוצה החברתית הדומיננטית בישראל (אשכנזים מהמעמד הבינוני-גבוה), איפשר – ולעיתים חייב – אימוץ של רפרטואר תרבותי מזרחי על מנת להיטמע בצורה מיטבית בסביבה הקולטת. המאמר דן בשלוש פרקטיקות תרבותיות העומדות בבסיס תהליך ההתמזרחות, קרי צריכה ויצור תרבותי (בעיקר אוכל ומוזיקה מזרחית), מסורתיות (בעיקר הקפדה על קיום מצוות כגון שמירת כשרות ושבת), ובחירה בבן/בת זוג מזרחי/ת.

"אני התמזרחתי באוכל ובמוזיקה": צריכה ויצור של תרבות מזרחית

רוב המרואיינים סיפרו על  העדפתם לבישול מאכלים מזרחיים ואהבתם למוזיקה מזרחית. מרינה, בת 28, שגדלה בנהריה סיפרה:

רוב החברים שלי עד היום הם מזרחים. כל החברות שלי היו ממוצא מזרחי. מצאתי את עצמי מתחברת הרבה יותר לילדים ממוצא מזרחי ולא ממוצא רוסי. האוכל שאני אוכלת והאוכל שאני מכינה היום הוא אוכל מזרחי. עם השנים אני אימצתי לעצמי מנהגים של מרוקאית. אני כבר לא מתנהלת כמו רוסיה אלא כמו מרוקאית. אני מבשלת קובות וקוסקוס. אני מכינה אוכל שכל האימהות המרוקאיות מכינות.

יבגני, בן 35, שגדל בחולון, מעיד על משיכתו למוזיקה מזרחית שהובילה אותו לעסוק ביצירתה באופן מקצועי:

ההורים שלי שכרו דירה בשכונת ג'סי כהן. יש עליה הרבה סטיגמות. היה שם הרבה פשע. זו שכונה שלא היו שם אשכנזים. או מזרחים או רוסים. השכנים שלנו והסביבה הטבעית שלנו בארץ הייתה מזרחית. מגיל קטן גדלתי בסביבה מזרחית וספגתי את המוזיקה המזרחית מהשכונה… [כתוצאה מכך] כדי-ג'יי, הייתי אחד הראשונים שהתחיל להפיק ליין מסיבות של מוזיקה מזרחית בתל-אביב. 

הסביבה המזרחית שבה גדלו בני העולים השפיעה גם על ייצוגי הגוף ודפוסי הלבוש שלהם, במיוחד בקרב נשים. אניה, בת 36, שגדלה ברמלה סיפרה:

רמלה היא עיר מזרחית עם הרבה מזרחים וכעבור זמן זה באמת השפיע עלי. המזרחיות השפיעה על ההתפתחות האישית שלי… כשאת גרה בסביבה מסוימת אז זה משפיע אליך ממש חזק. אני חושבת שאולי אם לא הייתי גרה ברמלה, או אם נגיד הייתי גדלה בצפון תל-אביב, אז אולי לא הייתי מתאפרת כל כך חזק בגיל 14. הייתי אז פרחה רוסיה. לבשתי מנומר.

"רציתי לשמור שבת בדומה לחברים המזרחים שלי": מסורתיזציה של הדור השני

כידוע, מרבית עולי שנות ה-90 מחזיקים בהשקפה אתאיסטית או חילונית גמורה. בניגוד לכך, המרואיינים – בני הדור השני – שגדלו והתעצבו בסביבה מזרחית מסורתית אימצו לא פעם אורח חיים מסורתי בדומה לחבריהם המזרחים. רבים מהם הדגישו את המשפחתיות ואת שמירת השבתות וחגי ישראל כמאפיין מרכזי של מזרחים בפריפריה, שהניע גם אותם לאמץ אורח חיים מסורתי. לעיתים היו אלה חברים קרובים שהשפיעו על בחירותיהם, אם כי לרוב היו אלה בני או בנות זוג ממוצא מזרחי. סיפורה של אולגה, למשל, שגדלה בקרית גת, ממחיש היטב את תהליך ההתקרבות שלה למסורת היהודית מזרחית, שהושפע הן מחבריה והן מבן זוגה

התחלתי לנקות את הבית לפסח ולשמור פסח ולשמור שבת ולצום ביום כיפור, למרות שאני לא באה מבית דתי, כי רציתי להיות בדיוק כמו הילדים בבית הספר. לא רציתי להתחבר לרוסים…כל הזמן היו לי חברים מרוקאים…חשבתי שככה צריך להתנהל. שמרתי כיפור ושבתות, הכל בשביל להשתלב בחברה… החברים שלי בבית הספר באו מבתים מסורתיים, ולכן ניסיתי לשמור שבת ויום כיפור, כי חשבתי שגם אני צריכה לחיות ככה כמוהם. קבוצת התייחסות שלי הייתה של מזרחים… כשהכרתי את בעלי, הוא היה מביא אותי הביתה לארוחות שישי אצלו בבית [ההורים] ומלמד אותי קידוש ומלמד אותי הרבה דברים על מסורת ועל דת. והיום אני רוסיה מרוקאית.

גם נטלי, בת 33, שגדלה בנהריה,  ייחסה את תהליך התקרבותם למסורת של רבים מבני הדור השני לעליה הרוסית הן לדומיננטיות של מזרחים והן להיעדרם ה(כמעט) מוחלט של אשכנזים, מערי הפריפריה.

אני הגעתי לאזור, שהיו בו הרבה ישראלים מזרחים. גם בבניין שלי, רוב השכנים היו מזרחים. לא היו שם אשכנזים, אז למדתי מהשכנים שלי – להדליק נרות שבת, הייתי הולכת לשכנה דתיה והיינו קוראות תהילים בשבת.

"יצאתי רק עם גברים מזרחים": יחסים רומנטיים עם בני/בנות זוג מזרחים

נישואים מעורבים בין הדור השני לעליה לבין מזרחים ילידי הארץ מסמנים אולי יותר מכל את תהליך הטמיעה שהם עברו בסביבתם החדשה. הגישה הבלתי אמצעית למרחב אנושי של מזרחים ומזרחיות יצרה טווח רחב של הזדמנויות ליצירת קשרים רומנטיים ואף נישואים עימם. כך למשל הסבירה יאנה (38), שגדלה בשלומי, את החלטה להינשא לגבר מזרחי:

אני חייתי במקום שבו חיו רק מזרחים. מבחינתי המזרחים היו המודל לישראליות. אני רציתי להיות כמוהם…לא ידעתי שמזרחים הם מקופחים. אני רציתי להיות כמוהם כי חשבתי שהם האליטה. את האשכנזים פגשתי בשלב מאוחר בחיים, כשלמדתי סוציולוגיה במכללה, למדתי על האפליה של מזרחים… לפני כן אני הכרתי רק את המזרחים. חשבתי שזו הישראליות וגם התחתנתי עם בעל כזה. לא רציתי בן זוג רוסי. יצאתי רק עם בני זוג מזרחים"

לסיכום, המאמר טוען כי על אף שבני העולים לא תמיד היו מודעים לעובדה שפרקטיקות אלו של התמזרחות מייצגות ישראליות מסומנת אתנית, הרי שאת אימוצן יש להבין כתוצר של בחירה מושכלת מצידם של סובייקטים מודעים. התמזרחות, אם כך, היא נתיב היטמעות חלופי, הפתוח בפני פרטים שמפאת מקומם הפריפריאלי, נחסמה בפניהם הניידות מעלה אל תוך המעמד הבינוני-גבוה האשכנזי. במקביל, איפשר להם נתיב זה להימנע מהידרדרות לשולי החברה ולהיטמע  הצידה, אל תוך מעמד הביניים המזרחי המתרחב.


[1] בגלל קוצר היריעה ונוחות הכתיבה  – אנחנו מקטלגים את שתי הקבוצות כדור שני

צילום: קרופיאקוב, אניה (2008). זיכרון, 70X71 ס"מ.  הדפסת הזרקת דיו פיגמנטי על נייר ארכיוני

עוד בנושאים דומים: