"> מצעד הגאווה בירושלים כמשל – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

מצעד הגאווה בירושלים כמשל

נוכחות של לסביות הומואים, טרנסג'נדרים.יות וביסקסואלים.יות (להט"ב) בירושלים היא סוגיה פוליטית שמעוררת מחלוקות רבות לאורך שנות קיומו של הבית הפתוח לגאווה ולסובלנות, ארגון להט"ב ירושלמי, המארגן בין השאר את מצעדי הגאווה בעיר. לקראת המצעד שיערך היום בעיר סוקרת ד"ר גילי הרטל (התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן), את ההיסטוריה של הבית הפתוח ושל מצעדי הגאווה בירושלים ומראה את השינויים שחלו באופן בו הבית הפתוח תופס את מקומו בחברה הישראלית, ועל השינויים שחלו בתפיסתו ובתפיסתה של קהילת הלהט"ב ככלל. הרטל מצביעה על תהליך מורכב בו הנוכחות הקיימת כיום של הלהט״ביות בעיר התעצבה ומתעצבת אל מול ההתנגדויות והאלימות ברחוב ומן הממסד. אך נוכחות זו עדיין לא מובנת מאליו, ביחוד בימים אלו, כאשר האלימות הפוליטית והלגיטימציה הממסדית שהיא מקבלת כנגד להט״בים גוברת.

הבית הפתוח לגאווה ולסובלנות הוקם בשנת 1997 כארגון ללא מטרות רווח לצורך יצירת מרכז קהילתי ומרחב פתוח ובטוח ללהט"ב בירושלים. ב-2002 הוא גם החל לארגן את מצעדי גאווה בעיר. סביב המצעדים מתקיים משא ומתן מתמשך המסמן באופן סמלי וממשי כאחד את הפוליטיקה המורכבת סביב להט"ב במרחב הציבורי הירושלמי. בחינת הדרך שעברו המצעדים יכולה ללמד על השינויים שחלו באופן בו הבית הפתוח תופס את מקומו בחברה הישראלית, ועל השינויים שחלו בתפיסתו ובתפיסתה של קהילת הלהט"ב ככלל. בתחילת הדרך נוכחות המצעדים נתפסה כהתנגדות מהותית לאופייה של העיר וכפרובוקציה. בהמשך הדרך נעשו מאמצים להשקיט את ההתנגדות. עם זאת, השינוי הגדול ביחס למצעד הגאווה בירושלים התרחש עם הרצח של שירה בנקי במצעד הגאווה ב-2015, שהוביל לתהליך נורמליזציה של נוכחות להט"ב בעיר.

המצעד הראשון בירושלים התקיים ב-2002 תחת הכותרת 'אהבה ללא גבולות', ומאז הוא מתקיים בכל שנה. עוד בשנה הראשונה לקיומו, סירבה עיריית ירושלים לבקשת הבית הפתוח לקבלת תמיכה למימון המצעד. בתגובה עתר הבית הפתוח לבג"ץ, עתירה שהייתה הראשונה מיני רבות נגד העירייה ומשטרת ירושלים בכל נוגע לסירוב העירייה לתמוך באירועי הגאווה ובצורות שונות של תמיכה בקהילה. הרעיון של צעידת להט"ב בירושלים מוסגר כאירוע זר לעיר, שמגיע ממחוזות פרוגרסיביים כמו תל אביב או ניו-יורק, ולווה בדימויים של מצעדים מערים אחרות. בתוך מרחב של רשות עירונית מתנגדת, 'רחוב' עוין ותקשורת שלילית, מצעד הגאווה והלהט"ב בירושלים סימלו חורבן וחילול של ערכי העיר. לעומת זאת, פעילי הבית הפתוח כוננו את המצעד כאירוע אורגני ומקומי, שצמח מתוך העשייה החברתית של הפעילים וכחלק מהתפתחות תודעתם הפוליטית. פוליטיקה זו הייתה מזוהה עם השמאל הישראלי, והארגון התנהל כגוף קטן ובדלני ששמר על אופיו הייחודי בעיר.

מחאת הציבור החרדי כנגד המצעד התגברה במאי 2005, כשהתפרסם במקומון הירושלמי 'כל העיר' ראיון עם ראש העיר אורי לופליאנסקי והוא מצוטט כך: "…מבחינתי לעלות להר הבית עם ראש של חזיר ולעשות את מצעד הגאווה זו אותה התססה".[1] באותה שנה שלושה צועדים נדקרו במצעד בידי החרדי ישי שליסל ודגל הגאווה נצבע באופן סמלי באדום. ב-2006 מצעד הגאווה נדחה לחודש נובמבר עקב מלחמת לבנון השנייה. בשנה זו התקיימו בירושלים אירועי הגאווה העולמיים.[2] לקראת המצעד התגברה ההתנגדות מצד החרדים. ב-8 בנובמבר, עקב מבצע 'גשמי קיץ' של צה"ל, המשטרה בירושלים הודיעה שכתוצאה מהתראות ביטחוניות אין באפשרותה לאבטח את המצעד. חרף איומים מצד פעילי ימין ושלוש עתירות לבג"ץ מקרב פעילי ימין שנדחו בהמשך,[3] החליטו פעילי הבית הפתוח לקיים עצרת גאווה באצטדיון גבעת רם. ב-2007 הושגה בבג"ץ פשרה ונקבע מסלול הצעידה במרכז העיר. גם בשנה זו ההודעה על קיום המצעד גררה גל מהומות והפגנות של חרדים. על אף שהצעידה התקיימה כמתוכנן, יש לציין כי העירייה פעלה לפי הוראת בג"ץ רק לאחר לחץ ציבורי  (הופעל לחץ רב על העירייה באותה שנה כפי שמלמדות הכתבות הרבות שפורסמו בנושא). שעות לפני קיום מצעד הגאווה ב-2007 הוגשה עתירה נוספת על ידי יעקב שטרנברג ואיתמר בן גביר כנגד קיום המצעד וגם זו נדחתה.[4]

לוגו הבית הפתוח

האינטרס המשותף של החרדים שהתנגדו להפגנות הגדולות כנגד מצעד הגאווה ולבית הפתוח ששאף להפסיק את האלימות, הביא ב-2008 למשא ומתן בין פעילי הבית הפתוח ונציגי הקהילות החרדיות בירושלים. אם בעבר המצעד הוא שנתפס כמסוכן, מאותה העת דווקא הכיסוי התקשורתי של המצעד נתפס כמסוכן. התקשורת, שחשפה את פעילות להט"ב בקרב חרדים, סיכנה גם את הבית הפתוח משתי סיבות: ראשית, רמות השנאה וההתנגדות הגבוהות הובילו לאלימות ושנית, התפיסה כי דתיים ולהט"ב הם שני קצוות מנוגדים חסמה את אפשרות כניסתם של להט"ב בני כל הדתות לבית הפתוח. באותה שנה המצעד צעד באווירה רגועה יחסית לשנים קודמות, אך  השקט הקטין את כמות הצועדים באופן ניכר. ביוני 2009 צעד ברוגע יחסי מצעד נוסף, וב-2010, לאור הרצח שאירע כשנה קודם בברנוער בתל אביב, החליטו פעילי הבית הפתוח לצעוד ב-29 ביולי, בערב יום השנה לרצח. באותה שנה קיבל בג"ץ את ערעור הבית הפתוח וקבע שעל העיריה לתקצב את הארגון, תקציב שאיפשר לו להתבסס ולגדול.[5]

בשנת 2011 התקיים מצעד באותו תאריך ובאותו תוואי תחת הכותרת 'דרכים שלובות' ועסק בשילוב מאבקים. מסר המצעד היה קריאה לשותפות במאבקים חברתיים שונים שהתאפשרה כתוצאה משינוי חוסר הסובלנות המוחלט שהיה כלפי להט"ב במרחב הציבורי שאפיין את ירושלים במרבית שנות העשור הראשון של המאה ה-21. מאותה שנה ועד 2015 המצעדים המשיכו ברוח זו, וסימנו מפנה בעמדה הפוליטית של הבית הפתוח, שלא ראה עצמו עוד כארגון בדלני וקטן, אלא כארגון שמטרתו להוביל שינוי פוליטי רחב עבור הקהילה הגאה בישראל. לשם כך נדרש שינוי בתפיסה העצמית של קהילת הלהט"ב. פוליטיקת הלהט"ב בירושלים מהדהדת את המבנה החברתי של העיר, הכולל פלסטינים וחרדים יהודים. מבנה זה עיצב עבור הבית הפתוח פוליטיקה עדינה ורבגונית, 'פוליטיקה של החזָקָה' (Hartal, 2016). פוליטיקה זו מדגישה את ההתלכדות של הפרטי והציבורי בפוליטיקה הלהט"בית, תוך כדי הכלה של תפיסות עולם ועמדות מנוגדות ושילוב של להט"ב בעלי גילומים גופניים שונים ואף עמדות פוליטיות מנוגדות. גישה כזו רואה בהחזקה מאמץ מתמיד לאזן ולהכיל פוליטיקה נורמטיבית (למשל בצורה של היטמעות של להט"ב) ושיח של הכלה, עם פוליטיקה רדיקלית, שמאלנית וקווירית. לשם כך, בשנים אלו הבית הפתוח נמנע מלהביע עמדה פוליטית באופן פומבי.

קהילה דתית גאה במצעד הגאווה בירושלים
קרדיט: צילום של גיא פרנקוביץ' מתוך שתיל סטוק

אירוע הדקירה והרצח של שירה בנקי בת ה-16 במצעד בקיץ 2015, שבו נפצעו חמישה צועדים נוספים, היה הפתעה לאחר תקופה של רגיעה באלימות סביב המצעד. הדוקר ישי שליסל הורשע בדקירה ב-2005 והשתחרר מהכלא ב-2015, זמן קצר לפני המצעד. בעשור שבין הדקירה הראשונה ב-2005 ל-2015 ארגוני להט"ב בישראל עברו תהליך התגבשות, התמסדות וצמיחה, תהליך שעבר גם על הבית הפתוח (הרטל, 2021). בירושלים הדבר השתקף בעבודה משותפת עם העירייה שהתבססה על לגיטימציה ציבורית שקיבלו להט"ב בירושלים. אך לרצח היו השפעות רחבות בתוך הקהילה הגאה וכלפי הבית הפתוח ומצעדי הגאווה שהוא מוביל. בשנה שאחרי הרצח המצעד הוקדש לזכרה של שירה בנקי והיה הגדול ביותר בתולדות העיר. התרחבות זו שיקפה מגמת תמיכה הולכת וגדלה של הטרוסקסואלים ולהט"ב מתוך ומחוץ לעיר. תמיכה כה רחבה לא הייתה מתקבלת בירושלים לפני 2015 (הרטל ומשגב, 2021). הרצח הוביל לשינויים גם בקהילה המגוונת של הבית הפתוח, הכוללת להט"ב דתיים לאומיים, דתל"שים, חילונים, חרדים, ואף פלסטינים (בעיקר בפן של צריכת שירותים ופחות בפן הקהילתי). בהתאם, הבית הפתוח לא מזוהה כיום באופן ישיר עם השמאל וגם לא עם פוליטיקה של החזקה כפי שהיה בעבר. הגיוון הוביל לפוליטיקה פחות בדלנית ואף נורמטיבית, כזו ששואפת להשפיע על השדה הפוליטי והציבורי באופן פרגמטי ועמוק, מתוך מטרה להיטמע במרחב הירושלמי, להרחיב את שיתופי הפעולה ולהוות מרחב שמתנגד לאלימות כלפי הטרוסקסואליים ולהט"ב בירושלים.

האלימות שנכחה לאורך השנים היא שגרמה לבית הפתוח להרחיב את פעילותו אל מעבר לתחום הפוליטי הצר שבו פעל, והיא זו שגרמה לציבור הישראלי להיחשף לצרכיה הייחודיים של הקהילה הלהט"בית. עם זאת, המצב הפוליטי בעת הזו, עת נחשפים יותר ויותר אירועים להט"בופובים, וירושלים נתפסת כעיר שאינה ידידותית ללהט"ב, יחד עם לגיטימציה הולכת וגוברת להתבטאויות להט"בופוביות מצד גורמים בממסד הציבורי, מעלה שוב שאלות אודות עתיד הצעידה של מצעד הגאווה בירושלים. חרף התהליך המורכב שמתואר, עדיין לא ברור אם יש עתיד למצעדי גאווה בעיר מורכבת כירושלים בעידן הנוכחי בישראל.


[1] מתן, עופר. (2005). אורי לופליאנסקי על מצעד הגאווה: "ראש של חזיר באלאקצה". כל העיר – ירושלים (20/5/2005).

[2] WorldPride, אירועי גאווה עולמיים המתקיימים בערים נבחרות בעולם במטרה לחזק את קהילת הלהט"ב ברמה הבינלאומית באמצעות אירועי תרבות ופסטיבל. האירועים מופעלים על ידי ארגון InterPride, ארגון בינלאומי לקידום זכויות להט"ב.

[3] בג"ץ דחה את כל העתירות כנגד קיום מצעד הגאווה בירושלים [בג"ץ 8988/06; בג"ץ 9076/06; בג"ץ 9089/06; ובג"ץ 9174/06].

[4] ב- 21/6/2007 ניתן פסק דין בבג"ץ 5467/07 יעקב שטרנברג ואיתמר בן גביר נ' מפקד מחוז ירושלים ואח'. בעתירה שנדחתה טענו העוטרים כי לנוכח עיצומי הכבאים אין מקום לקיים את מצעד הגאווה באותה שנה בשל סכנה בטיחותית לציבור.

[5] על פי הפסיקה עלה חשד שהקריטריונים שנקבעו על ידי עיריית ירושלים הם קריטריונים בעלי בסיס מפלה, שמטרתם מלכתחילה למנוע אפשרות של הענקת תמיכה לבית הפתוח. בהמשך ועדת ההקצבות העירונית לא אישרה את העברת התמיכה לבית הפתוח וב- 25/05/2011 הוגשה עתירה מנהלית נוספת.


קריאה נוספת:

גילי הרטל, עדי מורנו ויוסי דוד (2023) "צועדות אל עבר העתיד: טמפורליות קווירית ומצעדי גאווה בעיר ישראלית," קריאות ישראליות