אנתרופולוגיה לשבת

כיצד גברים המשלמים על מין מבנים את תחושת הערך המוסרי שלהם למול הסטיגמה החברתית והתרבותית המוקנית כלפי פעילותם? בהתבסס על 24 ראיונות עומק עם גברים ישראלים ששילמו על מין במסגרת שהיה בחו"ל, בוחנות יעלה להב-רז, איילת פריאור ועינת פלד שאלה זו במאמר שפורסם בכתב העת The Journal of Sex Research. להב-רז (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון), פריאור ופלד (שתיהן מביה"ס לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת ת"א) משתמשות במסגרת התיאורטית של סוציולוגיה פרגמטית לצד עבודת גבול מוסרית, ומציגות ארבעה משטרי הצדקה שונים המשמשים פתרון יצירתי לאי הנחת המוסרית של הגברים ששילמו על מין בחו״ל. יחד עם זאת, הן מראות  שהשהות במרחבים גיאוגרפיים ותרבותיים שונים, לא מיתנו את תחושת ההכתמה המוסרית ולפיכך הן טוענות כי הניסיון לטשטש קודים מוסריים ולהקנות לפרט הגינות מוסרית נותר יותר פנטזיה מאשר מציאות.

צריכת מין מסחרי היא תופעה פרדוקסלית שכן מצד אחד היא נתפסת כמסמנת זהות גברית 'נורמטיבית' ומצד שני, היא חוויה האפופה בבושה, מבוכה, טאבו ושתיקה. הממד הפרדוקסלי מועצם לאור התפיסה החברתית, שאמנם משתנה בהתאם להקשרים תרבותיים והיסטוריים ולשינויים חברתיים, אך ברובה עדיין מתייחסת לגברים המשלמים על מין כסוטים, חולים, מכורים, בעלי פתולוגיה, ואלימים.

התפיסה הזו רווחת גם בחברה הישראלית ולראיה, בשני העשורים האחרונים, כתוצאה ממאבק עיקש מצד ארגונים פמיניסטיים, ארגוני החברה האזרחית ופוליטיקאיות מכלל גווני הקשת הפוליטית, התפיסה לפיה תשלום עבור מין הוא סוג של אלימות כנגד נשים (למשל בכינויים "זנאים"), צברה תאוצה בשיח הציבורי, האקדמי והחקיקתי בישראל. גולת הכותרת של תהליך זה הוא חוק איסור צריכת זנות (2018) שנכנס לתוקפו ביולי 2020 והדגיש את הממד הלא נורמטיבי והלא מוסרי של עשייה זו.

הסטיגמה החריפה כלפי צריכת מין דורשת מהמעורבים בה לתת דין וחשבון מתמשך אודות ערכם המוסרי והופכת אותם למה שהאנתרופולוג הפולני ויקטור סטוצ'קובסקי (Stoczkowski, 2008) כינה-"מושאים לא נכונים". קרי, שחקנים חברתיים המעוררים ביקורת ציבורית. עם זאת, למחקר זה הגענו לא על מנת למיין את צרכי המין ל-"טובים" או "רעים" ולא על מנת לדון בשאלה הפשטנית בדבר מוסריותה או אי מוסריותה של צריכת מין. במוקד המאמר עמדה השאלה אודות האופנים בהם התפיסה החברתית-תרבותית העיקשת בהצמדתה בושה כלפי העשייה, מעצבת את נטייתו של הפרט להדגיש דווקא את האופי הנורמטיבי והמוסרי של עצמו כדי להתמודד עם הסטיגמה כלפיו כמי שלוקח חלק בעשייה פוגענית. במילים אחרות, ביקשנו לבחון כיצד גברים המשלמים על מין מבנים את תחושת הערך המוסרי שלהם ומציגים את עצמם כסובייקטים מוסריים למול הסטיגמה החברתית והתרבותית המוקנית כלפי פעילותם.

קיימת ספרות נרחבת העוסקת באופן בו שיח מוסרי מהווה שחקן פעיל בהבניית מדיניות הנוגעת למיניות בכלל וזו הנקשרת לתעשיית המין בפרט, כמו גם ספרות הממוקדת בשרטוט הקשיים המוסריים הכרוכים בתשלום על מין וכיצד צרכני מין מצדיקים את עשייתם. אך ספרות זו לרוב לא בוחנת סוגיות אלו מנקודת מבט תיאורטית של מוסר. זאת ועוד, ספרות זו לרוב מתמקדת בצריכת מין המתבצעת בארץ המקור של הפרט אך מה קורה כאשר גברים המשלמים על מין עושים זאת מחוץ לגבולות הגיאוגרפיים של ארצם, כאשר הם במסגרת טיול ו/או נסיעת עבודה בחו"ל?

מכיוון שמוסר, תרבות, ומרחב מצויים בקשר הדוק זה עם זה, ניתן לראות כי בשנים האחרונות יותר ויותר חוקרי תיירות מתעניינים בהבנת הקשרים המגוונים בין תיירות למוסר וכיצד סוכנות מוסרית מבנה את היכולת של הפרט לעבד מידע חברתי ותרבותי המסייע בהצדקת מעשיו כאשר הוא מתמודד עם דילמות מוסריות. עם זאת, עד כה, הספרות הענפה העוסקת בתיירות מין ומוסר, התמקדה באופנים בהם מרחבי צריכת מין, בהיותם מרחבים לימינאליים (כמו למשל רובע החלונות האדומים באמסטרדם), מאפשרים השהייה ואף התנתקות מסוגיות מוסריות. טשטוש הגבולות החברתיים דיכוטומיים בין מה שנחשב מוסרי ולא מוסרי, נורמטיבי ולא נורמטיבי, רע וטוב, מעצב מוסריות סלקטיבית שבה גם הסוכנות המוסרית של הפרט מתערפלת. אך כפי שהמחקר הנוכחי מראה, הניסיון "לטבען" (להפוך לטבעי) ולנרמל את העשייה המינית במרחבים לימינאליים אלו, לא מבטלת את אי הנחת המוסרית.

אם כן, על מנת לבחון כיצד ניעות במרחב הגיאוגרפי-תרבותי מעצבת את אופני הקניית הערך המוסרי של הפרט, במאמר הנוכחי שילבנו בין המסגרת התיאורטית של מוסר פרגמטי (Boltanski & Thévenot, 1999, 2006) והמסגרת התיאורטית של עבודת גבול מוסרית Lamont, 2012; Lamont & Thévenot, 2000) ששתיהן עוסקות באופנים בהם אנשים מנווטים בין ובתוך מערכות מוסריות.

ע"פ תפיסת המוסר הפרגמטיסטית של בולטנסקי ותבנות', תפיסות ופרקטיקות מוסריות הן תלויות הקשר. בהקשר נתון, אנשים מאמצים מסגרות שונות של חשיבה מוסרית, המכונות "משטרי הצדקה". אלו פועלים כפלטפורמות המכילות הגיונות שונים המשמשים כמשאב שמטרתו להקנות לפרט ערך מוסרי. לפי תפיסה זו, הערך המוסרי הוא גמיש ונזיל וכדי להשיגו נדרשים יחידים להפעילו בהתאם לסיטואציה. יתר על כן, אנשים מיישמים באופן קבוע את סוכנותם כדי לעבור בין משטרים שונים של הצדקות. תחת מסגרת זו, אנשים מבצעים עבודת גבול מוסרית (Lamont & Mizrachi, 2012), כדי להבדיל את עצמם מאחרים ולייצר את התפיסה העצמית המוסרית שלהם.

בהתבסס על 24 ראיונות עומק עם גברים ישראלים ששילמו על מין במסגרת שהיה בחו"ל (בין אם לצרכי פנאי ובאם אין לצרכי עבודה), המשגנו ארבעה משטרי הצדקה מוסריים המעוגנים בשלושה תחומים מצטלבים – תרבות, מרחב ויחסי כוח – המייצרים מטריצות שונות של קונפליקט, פשרה או שיתוף פעולה במצבים שונים:

• נורמליזציה תרבותית– תחת אסטרטגיה מוסרית זו, תשלום על מין ממוסגר כחלק אינטגרלי ומקובל בתרבות המקומית והשימוש בנורמות המוסריות המקומיות מסייע בהפחתת אשמה ובושה. ה"טבע" של נשים מקומיות בזנות נתפס כמשוחרר ואף היפר מיני וכך הפיכת התרבות למשטר ההצדקה לא רק טווה קשרים בין עבודת מין, גזע, תרבות ומרחב אלא גם מטשטשת את ההגדרה העצמית של הפרט. ביכולתו להתנער מהסטיגמה של "תייר מין" אל עבר גבר הפועל כפי שנהוג בתרבות מסוימת, הפרט מייצר את עצמו כסובייקט מוסרי.
• (ב)     חופש בחירה מותנה– משטר ההצדקה זה מתבסס על רציונליזציית שוק ותפיסה ניאו ליברלית אודות יכולת הבחירה החופשית והאוטונומיה של שני הצדדים המעורבים באקט המיני. תחת אסטרטגיה מוסרית זו, המעבר לתרבות אחרת – המאופיין בשימוש ברפרטואריים מרחביים ותרבותיים שונים ובהיגיון שונה לגבי זנות/עבודת מין – מאפשר לטשטש את שאלת המניעים הגורמים לנשים לעסוק בתחום. יתר על כן, הממצאים חושפים כיצד על מנת להקנות לעצמם ערך מוסרי, גברים המשלמים על מין עסוקים תדיר במציאת "הוכחות" לכך שהאישה שאיתה קיימו יחסי מין לא רק בחרה לעשות זאת מרצונה החופשי, אלא אף נהנתה לקיים איתם יחסי מין.
• מעשה הצדקה אלטרואיסטי-תחת משטר הצדקה זה, צריכת מין מובנית כאקט אלטרואיסטי של צדקה המוענק לנשים עניות, במטרה לעזור להן להתפרנס. האינטראקציות היומיומיות שהן פעמים רבות מתמשכות ולא חד פעמיות מדגימות כיצד עוני יכול להפוך לפטיש ולאטרקציה רומנטית. קרי, עוני, כסחורה קפיטליסטית המוגשת כפילנתרופיה, הופך לאקזוטי ומפתה וכך צדקה ואלטרואיזם משמשים כהסוואה מוסרית ובו בזמן גם כמנגנון דיסוציאציה, על ידי היצמדות ליחסי הכוח העולמיים הלא שוויוניים, המשחררים את הפרט מאחריותו המוסרית להם.
• (ד)    פירוק השיח הסטיגמטי– בניגוד למשטרי ההצדקה הקודמים, כאן אין ניסיון להסתתר מאחורי הצדקות מוסריות אלא דווקא להדגיש את הצביעות האופפת את הדיון הציבורי הכורך מיניות ומוסר ולרוב מבדיל בין קשר אינטימי זוגי 'נורמטיבי' ובין קשר מיני מזדמן ומסחרי. עם זאת, על אף שאין כאן ניסיון להסתתר תחת 'שריון מוסרי', ממצאי המחקר מעלים כי ההכרה בפועל בצביעותו הנתפסת של השיח המוסרי הופכת לעבודת גבול בפני עצמה שמטרתה להציג את הסובייקט כעליון מוסרית על פני גברים אחרים, מתוך עצם מודעותו לאותה צביעות.

אם כן, מסקנות המחקר מלמדות כי כאשר השיח הציבורי כורך את העשייה המינית עם בושה, מבוכה, טאבו והסתרה, ארבעת משטרי ההצדקה משמשים פתרון יצירתי לאי הנחת המוסרית. עם זאת, אין לטעות ולראות במשטרי הצדקה אלו כשריונות מוסריים קשיחים ואטומים. עצם קיומם והניעות בין הגיונות תרבותיים שונים דווקא מעיד על אי נחת וקושי מוסרי מתמשך. בכל אחד מבין הארבעה התגלו צרימות, מקומות בהם ניכר הניסיון לתמרן בין ובתוך אותם הגיונות מנחים על מנת לאזן את התפיסה של עצמם כמי שמבצעים התנהגות הנתפסת כרעה ולא מוסרית. כפי שטען זיגון (Zigon, 2009), אנשים נושאים עימם, מהקשר אחד למשנהו, את הנטיות המוסריות השונות ואת הרגישויות שרכשו במהלך החיים. לכן, גם שהות במרחבים גיאוגרפיים ותרבותיים שונים, לא מיתנו את תחושת ההכתמה המוסרית ולפיכך אנו טוענות כי הניסיון לטשטש קודים מוסריים ולהקנות לפרט הגינות מוסרית נותר יותר פנטזיה מאשר מציאות.

המחקר נתמך ע"י מרכז אדמונד י' ספרא לאתיקה, אונ' ת"א.

Image by PublicDomainPictures from Pixabay

עוד בנושא