על פופוליזם, ריאליטי וטקס המשואות
רגע אחרי טקס המשואות שגם השנה אורגן על ידי השרה מירי רגב, אפשר לקחת צעד לאחור ולבחון בצורה רחבה יותר את הקשרים בין סגנון פוליטי, שחוקרות רבות רואות כנדבך מרכזי בהבנת הפופוליזם העכשווי, לבין סגנון מוזיקלי. עודד ארז על הקשר בין הסגנון בתוכניות ריאליטי שירה לבין הסגנון של טקסי יום העצמאות בתקופתה של מירי רגב כשרת התרבות.
במהלך העשור הנוכחי והקודם, אנו עדים לעלייה עולמית והקצנה של תנועות ימין פופוליסטיות בהובלת פוליטיקאים כמו כמו נתניהו, ארדואן, מודי, אורבן, טראמפ, מלוני, ואחרות. החידוש שמנהיגים ותנועות אלו הביאו לזירה הציבורית היה במידה רבה לא במדיניות או באידאולוגיה אלא בסגנון הפוליטי שהם מיישמים (הרטוריקה, האסטרטגיה התקשורתית וכו׳). אם לסגנון תפקיד מרכזי בעלייתן של תנועות אלו, אזי הבנתן דורשת תשומת לב רבה יותר לתפוקה האסתטית (ובפרט, המוזיקלית) שלהן, לא רק ככלי קידום מכירות 'חוץ-פוליטי', אלא כמרכיב חיוני בפרויקט הפוליטי עצמו.
יתרה מכך, המרכזיות הגוברת של מדיה דיגיטלית הן בפוליטיקה והן בשדה המוזיקה פירושה ששחקנים בשני התחומים פועלים למען הצלחתם באותן סביבות מדיה, ומיישמים תבניות רטוריות ופרפורמטיביות דומות כדי לתקשר עם הקהל שלהם.
ואת ההשוואה הזו בדיוק מבצע המוזיקולוג וחוקר התרבות עודד ארז במאמרו The Regime of Style: Cover Versions, Reality TV, and the Aesthetic Principles of Populism in Israel and Beyond אשר פורסם ב-2022 בכתב העת Popular Music.
ארז, שזאת ההזדמנות לברך אותו על המינוי כחבר סגל בחוג למוסיקולוגיה בעברית, בוחן את הקשר בין מוזיקה פופולרית לפוליטיקה פופוליסטית, דרך דיון בקדנציה של מירי רגב כשרת התרבות והספורט.
בהשראת טענתו של ז'ק רנסייר לפיה משטרים אסתטיים מגדירים את עצם התנאים החושיים לאפשרות ייצוגם של יחידים, קבוצות, או רעיונות בשדה של הפוליטי; ארז טוען שההתפתחויות במוזיקה הפופולרית העכשווית מייצגות חלוקה-מחדש של השדה החושי המזינה ומעצבת גם את היגיון הפופוליסטי. הוא מציג תיאוריה של מה שהוא מכנה 'משטר הסגנון' כמערכת של עקרונות אסתטיים המשותפים לשדה הפוליטי והמוזיקלי. המרכוז של הסגנון בתור ה-תוכן הפוליטי בהא הידיעה הוא ציר שמחבר בין הפוליטיקאים, הבסיס החברתי עליו הם נשענים, המוזיקה שהם בוחרים לשים על הבמה הלאומית, והמודלים המסחריים-פופולריים שמזינים את המהלך הזה.
במהלך כהונתה הסוערת של מרי רגב כשרת התרבות (2015–2020), יישמה רגב אסטרטגיה דו-ראשית המשלבת מחד יצירה מתמדת ומכוונת של עימותים ושערוריות שהעמידו אותה מול הממסד האמנותי, שאת חברותיו וחבריו הציגה רגב כנציגיה של אליטה (במשתמע: אשכנזית, חילונית, שמאלנית, וקוסמופוליטית) ומאידך, תמיכה מופגנת במוזיקאים וסגנונות פופולריים המזוהים (בפרט, על ידי רגב עצמה) עם מי שנתפסים כציבור התומכים של מפלגתה (קרי, יהודים, מזרחים, מסורתיים ולאומיים).
יחד עם הסגנון הרטורי ה׳בלתי-מלוטש׳ והדימוי התקשורתי הבנוי בקפידה שלה כעממית (למשל, הצהרתה המפורסמת שלא קראה את צ׳כוב), האסטרטגיות המשלימות הללו של רגב מייצגות מה שמכונה במחקר הסגנון הפוליטי הפופוליסטי 'התהדרות בנמוך' (Ostiguy 2017). מאפיין סגנוני זה מאפשר לפוליטיקאים לאותת לקהלים שהנציג הנבחר הוא בשר מבשרם, ולתת למבקריו ותומכיו לשרטט עבורו בתגובות לסנסציה שהוא יוצר את קו היריבות הפוליטית המחלק את השדה בין ״העם״ לבין ״האליטות״.
מהלכים דוגמת אלו של רגב תלויים כמובן במדיה השונים (ובפרט הטלוויזיה, העיתונות הדיגיטלית, והרשתות החברתיות) ותפורים למידותיהם. ככאלה, הם נשענים על- ומתכתבים עם- חומרים ומבנים אשר נוסחו לא מכבר בתרבות הפופולרית. ההתאמה לסביבות מדיה עכשוויות, המעצבת באופן עמוק את השדה הפוליטי, היוותה מהפכה לא פחותה בשדה של המוזיקה הפופולרית, כאשר תכניות ריאליטי שירה הפכו לפלטפורמה מרכזית להשקה של קריירות מוזיקליות. תכניות במודל ה״איידול״ (כוכב נולד/הכוכב הבא, דה וויס, אקס פקטור, ודומותיהן) כוללות מרכיב של הצבעת הקהל, וככאלה מעצבות תפיסות רווחות של ״דמוקרטיה ישירה״ ו״הכרעת הרוב״.
בנוסף, כז׳אנר טלוויזיוני הן מבוססות לא פעם (בדומה לתכניות ריאליטי אחרות) על ״דרמה של זהויות״: כדי לזכות בקולות הצופים, מתמודדות ומתמודדים מעצבים (לא פעם בסיוע ההפקה) פרסונה בימתית/טלוויזיונית הנשענת על זהות מגזרית מובחנת, או על מקבץ חדשני או מפתיע של זהויות כאלו, כדי לייצר הזדהות ולגייס תמיכה מקרב דמוגרפיה אחת או יותר של צופות/מצביעות. לאורך שלבי התכנית, ״פרסונות״ ביוגרפיות-מוזיקליות אלו עוברות עיצוב מוזיקלי ושיחי, בביצוע השירים ובאופן שבו השופטות והמתמודדות מדברות עליהן.
בליבו של תהליך זה נמצאת הפטישיזציה של סגנון כמופע שקוף של זהות: תוכניות ריאליטי שירה מבכרות ביצוע-מחודש של שירים מוכרים על פני יצירה מקורית, באופן שממקד את הדיון ב״דלתא״ (בפער) הסגנונית-ביצועית שבין הגרסה המוכרת לזו החדשה. הדיון בסגנון הביצוע בנוי כך שהוא מסתיר אלמנטים הפקתיים, אמנותיים וטכניים-מוזיקליים כגון הכשרה, אימון, טכניקה קולית, עיבוד וליווי מוזיקלי. האפקט המצטבר של כל אלו על התוצר הסופי מקופל בשיחה על המבצעים והביצועים כאפקט של הזהות או הביוגרפיה שלהם, באופן שמעצב, לאורך עשורים, גם את האופן שבו הקהל מאזין למוזיקה וחושב עליה.
כפי שמדגים ארז במאמר, את הזיקה בין השדה הפוליטי לזה המוזיקלי ניתן לראות במקרה של רגב לא רק באסתטיזציה של הפוליטי שמבכרת את הסגנון ומציגה אותו, כנגד טבעו הפויטי (העשוי או המיוצר) והפרפורמטיבי, כאפקט ״טבעי״ של זהות. בשל המעורבות התקדימית של רגב בהפקת הטקסים הממלכתיים וחגיגות העצמאות (כולל זה של השנה), ניתן זהות את טביעת ידה גם בזיקה הגוברת בין התחומים בהקשר הזה.
כידוע, בשנות כהונתה של רגב, ניכרה פוליטיזציה גוברת של הטקסים הללו. במקביל, החלקים המוזיקליים של הטקס כללו יותר כוכבות וכוכבי ריאליטי טריים, ולפעמים טריים מאוד. כך למשל הזמרת ספיר סבן, זוכת העונה הרביעית של התכנית The Voice, הופיע בטקס המשואות של 2017 חודשיים בלבד אחרי הזכייה. בטקס של 2018 הופיע נטע ברזילי, שזכתה בתכנית ״הכוכב הבא לאירוויזיון״ בחודש ינואר של אותה השנה. בשני המקרים, הציבור נחשף לשתי הזמרות בראש ובראשונה דרך ביצוע שירים מוכרים של אחרים, בתיווך מנגנוני העריכה והשיווק של התכנית, ותוצאות מבחן זה היו קריטריון עליון בגיוס שלהן לטקס הממלכתי, שמעניק להן הון תקשורתי נוסף .
קריסה הדדית כזאת של מערכים ציבוריים-לאומיים ותקשורתיים-מסחריים של ערך ומשמעות מייצרת פלטפורמה אידיאלית למסרים פופוליסטיים, הרותמים אד-הוק את כוחו של הפופולרי ואת מבני המשמעות מוטי-השיווק שלו, בקצב הרענון המהיר של עידן התלכדות המדיה.
דוגמה נוספת מחגיגות יום העצמאות של 2018 ממחישה את המחויבות העמוקה של רגב למעשי ירושה סמליים בהם שלטון הימין בראשות נתניהו מוצג כתיקון היסטורי של דיכוי ״העם״ בידי האליטות, כפי שהיא מתבטאת בהקשר מוזיקלי. בשנה זו קיבלה רגב את המלצת הוועדה לבחירה בשיר 'הללויה', השיר הזוכה באירווויון 1979 מאת הפזמונאית שמרית אור והמלחין קובי אושרת, כשיר הרשמי של חגיגות ה-70 למדינה. עם זאת, מכיוון שמילות השיר הן אוניברסליות, רגב התעקשה שאור תוסיף בית חדש, המעלה על נס את המדינה באופן מפורש. בהמשך לדרישה הזאת, הוכרז גם כי המבצעת של השיר תהיה עדן בן זקן בת ה-23, הזמרת הפופולרית ביותר בישראל בעשור הקודם שהתפרסמה בעקבות השתתפותה בתכנית אקס פקטור ישראל בשלהי שנת 2013.
ההחלטה עוררה שערורייה שכן היא נתפסה כדורסנית כלפי את המבצעת המקורית, גלי עטרי (ילידת 1953), שהיא עדיין זמרת פעילה. בסופו של דבר הושגה פשרה, ועטרי ביצעה את השיר עם בן זקן כדואט. למרות זאת, המחלוקת המשיכה לרדוף את הקלטה המחודשת והחגיגית של השיר: כשהסרטון הרשמי של השיר שוחרר, נתגלה שרגב עצמה מופיעה בו מספר פעמים, וזוכה לצילום תקריב ארוך.
זהות הזמרות המעורבות בפרשת 'הללויה' רלוונטית לחשיפת התצורה הפופוליסטית של 'אנחנו' מול 'הם' שקידמה רגב באותן שנים. על אף שעטרי היא ממוצא תימני (ולכן, לפי ההגדרה האתנית המצמצמת ביותר, אישה מזרחית) דמותה הציבורית לא משרתת את הנרטיב הפופוליסטי המקטב: היא לא פעלה בסגנונות המזוהים במובהק עם ציבור מזרחי, האתניות שלה שיחקה תפקיד מינימלי בדימוי הציבור שלה, והצלחתה בזרם המרכזי הגיעה בעידן שקדם לשלטון נתניהו.
הכתף הקרה לעטרי והתמיכה בבן זקן מייצגת אפוא את 'חילופי המשמרות' הסמליים, האנטגוניסטיים והפרפורמטיביים, שהיו במרכז סדר היום של רגב, כמו גם את הרצון להנות מההילה של ״מותגים טריים״ המזוהים עם משטר אסתטי חדש, אותו רגב מעוניינת להציג כנתון תחת מתקפה (מצד מבקריה), חרף הדומיננטיות הכלכלית והחברתית שלו.
צילום ראשי – שער הגליון המיוחד של Popular Music בנושא מוזיקה פופולרית ופופוליזם
עוד בנושא: