"> כוח – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

כוח

רותם קליגר בפינת סמלי מפתח הפעם עם המושג כוח. כוח הוא מושג רחב, בייחוד כאשר מסתכלים עליו בתוך השיח הציבורי, אך גם במחקר האנתרופולוגי. תוך סקירה של מגוון חוקרות וחוקרים, מציגה קליגר מהו הכוח, מי מחזיק בכוח והיכן וכיצד ניתן להשתמש בו.

אינסוף מאמרים נכתבו על כוח מזוויות שונות; כוח פוליטי, כוח נשי, כוח פיזי, כוח סימבולי וכן הלאה. למרות זאת בשיח הציבורי כשהמילה "כוח" נזרקת לחלל האוויר היא נתפסת בדרך כלל בצורה דוגמטית, כאילו הייתה דבר מה שאדם יכול לאחוז בו בשתי ידיו ולהטיל במכה מכוונת אל עבר האדם שעומד מולו. 

בפועל, כפי שאנתרופולוגיות רבות הדגימו בשדות מחקר שונים, הכוח הוא בדרך כלל מופשט ורב כיווני. הוא לא פועל על ציר שמצדו אחד נמצא אדם בעל כוח ומתחתיו עומדים מנושלי הכוח. הוא נע באינסוף דרכים, הוא אף פעם לא יציב ותמיד מתעתע. 

חשבו למשל על המלצרית המרוששת שיורקת בתוך התבשיל שהיא מגישה לעורך הדין המכובד שחבט באחוריה כשלקחה את ההזמנה. או על הפלסטיני שנמנע מהצבעה בבחירות לממשלה משום שזו דרכו להביע התנגדות למערכת. חשבו על הילדים שמבריזים מהשיעור או על מוכרים בשוק שגובים תעריפים משתנים בהתאם ללקוח. 

כל אלו דרכים להפעיל כוח בצורה פחות אינטואיטיבית. 

מקס וובר הגדיר את הכוח בתור היכולת לשלוט באנשים אחרים. בדומה לו, אנטוני גידנס הגדיר אותו בתור היכולת של יחידים או קבוצה לשמור על האינטרסים שלהם גם כאשר עולות מולם התנגדויות. שתי ההגדרות הללו מניחות שהמחזיקים בכוח מסוגלים גם לשלוט בו, לכוון אותו ובמקרה הצורך אולי למתן אותו. 

מישל פוקו הציב מעל הקביעה הזו סימן שאלה. לפיו, הכוח בכלל לא נתון בידי פרט או קבוצה אלא בידי מערכות חברתיות. הפרטים בחברה המודרנית יוצאים מנקודת מוצא שיש להם את היכולת לבחור איך להתנהג מרצונם החופשי, אולם בפועל הם מתנהלים תחת שיעבוד כוחני לכל מה שהוא "מובן מאליו" בחברה שלהם. כל חוק או נורמה חברתית שהשתרשה מתחילה להתפס בתודעתם בתור "המצב הטבעי" ואין הם מסוגלים להטיל בה ספק. 

אם בעבר הכוח המדינתי היה בא לידי ביטוי בעיקר דרך אלימות פיזית כלפי מי שלא מתנהג "כראוי". בחברה המודרנית הנשלטת על ידי השיח שמחלחל דרך התקשורת, הטלויזיה, מערכת החינוך וכן הלאה, אין בכך צורך. האנשים ממשטרים את עצמם כדי ליישר קו עם נורמות חברתיות ואם יחדלו לעשות זאת ייחשבו כמוקצים חברתית. לפי תפיסה זו, קשה מאוד לסמן את מקור הכוח, לא כל שכן להתנגד לו.

הכוח הוא חמקמק, עוצמתי וכמו שנהוג לומר – לעיתים הוא גם משכר. הפילוסופית סימון וייל כתבה: "זה שמחזיק בכוח נע בתוך תווך נטול התנגדות… אין דבר שיכול לנטוע בין הדחף לבין הפעולה את המרווח הזעיר בו שוכנת המחשבה. וכשאין מקום למחשבה, אין מקום גם לצדק או למתינות" (בתרגום קרן שפי).

לפיה, מי שמחזיק בכוח מניח באופן אינטואיטיבי שזה תמיד ישאר ברשותו, שזהו טבע הדברים. לכן הוא גם לא עוצר להרהר בהשפעותיו על אחרים נטולי הכוח. בשלב כזה או אחר הוא נוכח לגלות שלא כך הדבר. "החזק לעולם אינו חזק לחלוטין, והחלש לעולם אינו חלש לחלוטין, אבל אף אחד משניהם לא יודע את זה". הכוח לא באמת שייך לאיש משום שהוא איננו רכוש. חרב הפיפיות שלו תמיד מתהפכת בשלב מסוים ומי שכיוון אותה קודם כלפי האחר מוצא עצמו נתון לחסדם של בעלי הכוח החדשים.

בדבריה, וייל גם מציעה לנו שביב של תקווה: אם נצליח לזהות את עצמנו ככלים בתוך מבני הכוח ולכן להשהות את הפעלתו ובאופן אקטיבי לייצר מרווח של חשיבה, אז אולי נוכל לעשות מקום גם "לצדק או למתינות". בדומה לה חוקרות פמיניסטיות כמו ננסי הרסטוק וג'יין בייקר מילר מציעות להעביר את הזרקור אל האנרגיה וההזדמנויות הגלומות במושג הכוח, אשר יש בו את היכולת להשפיע על מערכות יחסים בין אנשים, לייצר שינויים ולאתגר את המבנה הקיים.

תמונה ראשית: Photo by Ian Stauffer on Unsplash

עוד על אנתרופולוגיה וכוח