אנתרופולוגיה לשבת

כיצד אנחנו בוחרים איפה אנחנו רוצים לגור? מה משפיע על הבחירה הזו? ומה הקשר בין זהות, מעמד חברתי ועיצוב המרחב? ואיך ׳תחושת המקום׳ רלוונטית לכך? גיא שני (המסלול האקדמי המכללה למינהל) מציע תיאור והמשגה סוציולוגים של הדרך בה רוכשי דירה בני מעמד בינוני בוחרים איפה לגור, ומסיים ברפלקסיה וטיפים לכתיבה נגד הזרם

Shani, G. (2022). Searching for the “right feeling”: Sense of place and the social architecture of middle-class homebuying choices. Journal of Consumer Culture, 14695405221140541.‏

מצד אחד הבחירה איפה לגור היא אמירה של התא המשפחתי אודות זהותו וזהות האנשים שלידם ברצונו לגור (זהו גבול סימבולי). מהצד השני, כאשר הרבה משקי בית בוחרים בחירות דומות, הן לוקחות חלק בעיצוב המרחב העירוני (זהו גבול חברתי). לכן בחירת מקום המגורים הוא דוגמא טובה לאופן שבו גבולות סימבולים משפיעים על גבולות חברתיים ומעצבים התמיינות חברתית במרחב. בחינה של הספרות הקיימת, מלמדת לא רק אודות הגורמים לבחירת מקום מגורים, אלא גם אודת היחסים המורכבים של סוציולוגים עם בחירה סובייקטיבית.

בהמשך לאווה אילוז, ניתן לומר שהסוציולוגיה ממשיכה לעסוק באקולוגיה של הבחירה – בכוחות החברתיים והתרבותיים שדוחפים את הפרט אל עבר בחירה מסוימת (אמנם ישנו עניין גובר במישור המיקרו של קבלת החלטות, אך הוא נשאר לרוב ברמת ההקשר החברתי שבתוכו הפרט פועל); וממשיכה להתעלם מהארכיטקטורה של בחירה – מהמנגנונים הפנימיים המעוצבים חברתית, שבאמצעותם פרטים מעריכים בין אופציות שונות ומקבלים החלטה.

אם נסתכל על הסוציולוגיה האורבנית העכשווית נראה, בעיקר בארה"ב, עיסוק גובר ברמת המיקרו של תהליך החיפוש והבחירה של אזור מגורים. עיסוק שהוליד תיאורים ותובנות חשובים אודות ההקשרים החברתיים בהם מתקבלות החלטות בעולם האמיתי. אולם כאשר חוקרים אלה נדרשים לרמת הפרט הבוחר הם מאמצים מודלים א-סוציולוגים של הפרט שמקורים בספרות הכלכלית וההתנהגותית של קבלת החלטות. מודלים המתמקדים בעיקר במגבלות באיסוף ועיבוד מידע ויוריסטיקות של קבלת החלטות. באירופה, צומחת סוציולוגיה אורבנית בורדיאנית אשר החלה גם היא לחקור את תהליך המיקרו של התמיינות משקי בית במרחב החברתי, ולהצביע על גורמים המושכים משקי בית בעלי סוגי הון שונים, למקום המיועד להם חברתית במרחב. למרות שלמסגרת זו יש מודל חברתי של הפרט הבוחר, היא עוד לא קשרה בינו לבין תהליכים של הערכה וקבלת החלטות.

כלומר, או שאנו מתעלמים מהעובדה שכיום צמתי חיים מרכזיים דורשים מהפרט והמשפחה לעסוק בהערכה ובחירה בין אפשרויות שונות; או שאנו מאמצים שכלולים עכשוויים של תיאוריות בחירה רציונאלית אשר בסופו של יום רואים קבלת החלטות כהליך חישובי ומצמצמים את תפקידו של המימד החברתי בקבלת החלטות לכוחות החיצוניים לפרט (גורם נוסף אשר מונע מהפרט למקסם את תועלתו). בכל מקרה נשמרת חלוקת העבודה לפיה הכלכלה מתארת כיצד אנשים מקבלים בחירות ואילו הסוציולוגיה מתארת מדוע אין לאנשים בחירה.

מאמרי, בוחן כיצד רוכשי דירה ראשונה בני מעמד בינוני, בינוני-גבוה בבאר-שבע ותל-אביב בוחרים איפה לקנות דירה, ומבקש להציע תרומה צנועה למחקר סוציולוגי אשר יעסוק בתהליכי הערכה וקבלת החלטות גם ברמה התוך-אינדיבידואלית.

טענתי היא שהמנגנון החברתי המרכזי המארגן את תהליך החיפוש אחר דירה של משפחות ממעמד בינוני הוא "תחושת המקום". זוהי התחושה שמתעוררת במשפחות אלו בהתאם למרחק או הקרבה בין מאפיינים חברתיים ופיזיים של המרחב למאפייני ההביטוס אליו הן משתייכות. בני המעמד הבינוני משתמשים בתחושה זו באופן אקטיבי ורפלקסיבי (בניגוד להנחה של בורדייה אודות ההשפעה חסרת הרפלקסיביות של ההביטוס). הם שואלים את עצמם – כיצד השכונה, הבניין, הדירה, המוכרים, גרמו לנו להרגיש? ומשתמשים ב"תחושת המקום" שלהם כמצפן שמנחה את החיפוש והבחירה שלהם.

ניתן לראות זאת בשלבי החיפוש השונים. בשלבים הראשונים בחיפוש, מתגבשת ההחלטה ונקבעים גבולות טווח החיפוש. גבולות המשקפים גם שיקולים פרקטיים וכלכליים אך גם משורטטים לפי החלוקה המעמדית של אזורים "קשים" שיורדים מיד מהפרק ואזורים "נעימים" שניתן לשקול. זהו גם השלב שבו רוכשי דירות מנסחים לעצמם את ההעדפות שלהם ולומדים את השוק (או בבורדייאנית, את השדה) – הם לומדים מה הכסף שלהם יכול לקנות, מה הם רוצים, על מה הם מוכנים להתפשר, ומהי עסקה טובה. זו סיבה מרכזית לכך שהם לא עסוקים אחר כך בחישובי עלות תועלת בלתי פוסקים ובאופן כללי פחות עוסקים בסוגיות פרקטיות או כלכליות.

בשלב הבא, שרוכשי דירה מכנים "השלב הרציני"- תחושת המקום עוברת למרכז הבמה. זה השלב שבו מתחילים לכתת רגליים בין שכונות ודירות והשאלה המרכזית שנשאלת היא – "האם אני יכול לדמיין את עצמי חי פה?". הדרך לענות על שאלה זו עוברת דרך השאלה – איך השכונה, הבניין, הדירה ועיצובה, אפילו המוכרים, גורמים להם להרגיש. כך, מה שמוביל או מרחיק רוכשים מאזור (או מדירה) אינו מידע אלא הרגשה; הרגשה שמקורה הוא במרחק/קרבה שבין הרוכשים לבין הסביבה הפיזית-חברתית.

בהקשר זה, מרואייני גילו יחס אמביוולנטי למידע הסטטיסטי שזמין באתרים כמו מדל"ן. רובם הגדול, הכיר את האתר והשתמש בו אבל בעיקר למידע אודות מחירים ועסקאות ומיעט להתייחס לנתונים אודות מאפייני האזור. במקרים שבהם המידע סתר את תחושת המקום שלהם, הם העדיפו להקשיב לחוויות של חברים או מכרים על פני הנתונים. למשל, זוג שקנה דירה בשכונה שבה הבית ספר מאופיין באחוז גבוה של דיווחים על אלימות, הכיר את הנתון, אבל העדיף לסמוך על חוויה של חברה מימי התיכון ששולחת את ילדיה לבית הספר. ניתן לפטור זאת כרציונאליזציה, אבל אם נצא לרגע מהחשיבה הכלכלית, נוכל לראות כי החוויה של אדם דומה להם מסייעת יותר ליכולת של בני הזוג לדמיין את עצמם חווים חוויה דומה, מאשר הסקת מסקנות מנתונים סטטיסטיים.

גם ההחלטה הסופית מעניינת סוציולוגית. מודלים כלכליים-התנהגותיים מניחים שהבחירה הסופית מתקבלת על ידי הפרט/זוג ושהיא משקפת מידה כזו או אחרת של מקסום או סיפוק צרכים בשוק נתון. לעומת זו בשלב ההחלטה הסופית, מרואייני היו עסוקים פחות בהשוואה בין המעלות והחסרונות של אופציות ובעיקר בחיפוש אחר בטחונות כי "זו הדירה הנכונה". ודרך מרכזית לעשות  זאת הייתה להזמין בני משפחה וחברים לבקר את הדירה ולחלוק עימם את תחושותיהם כי הדירה והאזור "מרגישים טוב" גם להם (מה שכינתי במאמר תחושת מקום קולקטיבית). גם קרבה חברתית למוכרים צוינה לא פעם כגורם המעודד את קבלת ההחלטה הסופית.

נראה אם כן, כי המימד החברתי בבחירה איזה דירה לקנות אינו פשוט קריטריון או שיקול נוסף לצד אחרים ואינו מוגבל לכוחות ואילוצים חיצוניים. במקום זאת, אופן ההערכה וקבלת ההחלטות של רוכשי דירה בני המעמד הבינוני הוא חברתי. הוא נשען על עיקרון גופני/קוגנטיבי חברתי שהוא תחושת מקום אשר משקפת לאורך כל הדרך את המרחק/קרבה החברתית של הרוכשים לסביבה הפיזית והחברתית, וכוללת בשלב האחרון גם את תחושת המקום של המשפחה והחברים. כל זה לא אומר שגורמים כלכליים ופרקטיים כמו מחיר, מחשבות על תשואה וקרבה למקום עבודה לא לקחו חלק בחיפוש ובבחירה, אבל ללא ה"תחושה הנכונה", כך סיפרו לי מרואייני לא פעם, הם דחו גם דירות שהיו נכונות על הנייר.

לטעמי, לממצאים האלה יש תרומות והשלכות תיאורטיות משמעותיות –  אודות היחס שלנו לבחירה וקבלת החלטות, להבנה שלנו כיצד ההביטוס מנחה פעולה בעידן של ריבוי בחירות, למנגנונים שמעצבים התמיינות חברתית במרחב, לקשר בין זהות מעמדית לבחירה ועוד. מי שירצו להעמיק בכך מוזמנים לקרוא את המאמר. בבמה זו הייתי רוצה לסיים בכמה מילים אודות הבחירה לנסות לכתוב נגד נורמה דיסציפלינרית. זהו ניסיון שמועד להיתקל בעבודת גבול של שופטי מאמרים אשר לא תמיד יתייחסו לגופם של דברים.

המאמר הנוכחי, למשל, נדחה תחילה מכתב עת סוציולוגי כי reviewer number 2 , כעס ממש שאיני עוסק באי-שוויון מעמדי במרחב ותהה כיצד היו מרגישים תושבי השכונות העניות שמרואייני לא רצו לגור בהן אילו היו קוראים את המאמר ורואים שהוא מתעלם מהם. אני שומע הרבה סיפורים דומים מקולגות שמנסים לכתוב נגד התפישה הדומיננטית בתחום שלהם. זו חוויה לא נעימה. אך יש משהו ללמוד גם מביקורת לא עניינית – למשל כיצד "לגדר" היטב את הטענה של המאמר – להבהיר מראש בדיוק במה המאמר עוסק ולמה זה חשוב, ובעיקר במה אינו עוסק למרות שזה מאוד חשוב.

גם בחירה בכתבי עת אינטרדיסציפלינריים שעומדים על הגבול בין הסוציולוגיה לתחומים אחרים יכולה לעזור שכן יש בהם יותר סבלנות לטענות שלא מתיישרות עם התפיסה הסוציולוגית הדומיננטית. אני חושב שנעשית היום הרבה חשיבה סוציולוגית מקורית בישראל שנובעת בין השאר מהעמדה השולית שלנו בשדה הסוציולוגי העולמי. זו עמדה שמאפשרת יותר חופש מחשבה אבל במקביל מקשה על פרסום בבמות מרכזיות. זה לא פשוט, והעובדה שאנחנו משועבדים לסמלי סטטוס דיסציפלינריים אמריקאיים הופכת את זה לעוד יותר לא פשוט. אבל ברוחו של קימרלניג, יש גם יתרונות בלהיות שוליים במרכז.

עוד על גיא שני