ברונו לאטור

ענת לייבלר, חברת סגל בכיר בתוכנית ללימודי מדע וטכנולוגיה באוניברסיטת בר אילן, כותבת על ברונו לטור, שנפטר לאחרונה. לייבלר סוקרת את ספריו הראשונים של לטור ותרומתו ללימודי מדע וטכנולוגיה, אך גם מתארת את תרומתו כאדם, כמורה וכאישיות מעוררת השראה.

הביקור היחיד של ברונו לטור בארץ היה באמצע שנות התשעים כשהוזמן לתת הרצאה במכון כהן באוניברסיטת תל אביב. דניאל ברסלאו, אז מרצה צעיר במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה (וכיום פרופ׳ במכון הטכנולוגי ב- Virginia Tech), סיפר לנו שהייחוד של לטור כחוקר הוא בטענה שלאובייקט יש סוכנות, אייג׳נסי. כשאנחנו מתבוננים באובייקט המחקר שלנו אנחנו משתנים, הסביר, כך כשאסטרונום מתבונן דרך הטלסקופ באחד הכוכבים של מערכת השמש הכוכב משפיע עליו בחזרה. כסטודנטים נלהבים לסוציולוגיה, הטענה, או מה שהצלחנו להבין ממנה, נשמעה כמעט כמו בדיחה, למרות שבשנות התשעים תחום הידע הצעיר המכונה ״לימודי מדע״ היה כבר עשיר, מרתק ובעל יסודות מוסדיים יציבים, וברונו לטור כבר פרסם את ספרו הרביעי, We Have Never Been Modern, אולי החשוב ביותר מבין עשרים וחמשת ספריו. למרות זאת, לא הכרנו את עבודתו וגם לא את השדה האינטלקטואלי שהתהווה בעשור וחצי לפני ביקורו.

לפני שבועיים לטור נפטר כשהוא בן 75. בחרתי להתייחס אל שתיים מעבודותיו הראשונות שפורסמו בשני ספרים:
הספר הראשון של לטור נכתב יחד עם סטיב וולגר (Steven Woolgar) Laboratories life: the Social Construction of Scientific Facts ופורסם בשנת 1979. הספר מציג עבודה אתנוגרפית שנעשתה במכון סאלק שבסן דיאגו, קליפורניה. האתנוגרפיה נמשכה שנתיים במהלכן צפו לטור ווולגר במדענים ואנשי צוות אחרים שעבדו במעבדה נוירו-אנדוקרינולוגית של Roger Guillemin, אחד ממייסדי המכון, וזוכה פרס נובל ברפואה לשנת 1977 על גילוייו בתחום האנדוקרינולוגיה. הספר הניח את היסודות של תפיסה חדשה עבור היסטוריונים, סוציולוגים ופילוסופים של המדע – המדע אינו ביטוי של אמת אוניברסלית אלא תוצאה של פרקטיקות אנושיות מקומיות ושיתוף פעולה בין מדענים, עובדים, וחומרים.

בראיון לרגל זכייתו של לטור בפרס קיוטו לשנת 2021, מונה צ׳נדרה מוקרג׳י, פרופסור בתוכנית ללימודי מדע, אוניברסיטת קליפורניה, סן דיאגו, שלוש תרומות מרכזיות לספרם של לטור ווולגר: א. חקר המדע צריך לעסוק בתצפית על מדענים בעבודה ובכתיבה. ב. תיאור מנגנון האוניברסליזציה של הידע. ג. תיאור תהליך ההבנייה החברתית של עובדות מדעיות. אסביר את שלוש הטענות וחשיבותן: הראשונה היא מתודולוגית, מאחר והמדע לא נוצר במגע עם הטבע (אלא עם אובייקטים סטריליים שעברו סטנדרטיזציה במעבדה), צריך להתבונן בהם בעיקר כשהם עוסקים בכתיבה מדעית, כי זו הפעולה שבה הם משקיעים את מירב זמנם.

הטענה השנייה עוסקת בתיאור מנגנון האוניברסליזציה של ידע – כיצד ידע שנוצר באתר מקומי כמו מעבדה בסן דיאגו, נוסע למקומות שונים בעולם והופך לחלק מהידע האוניברסלי של מדע האנדוקרינולוגיה, במקרה זה. מהו אותו מנגנון? תשובתם של לטור ווולגר היא במושג Immutable mobiles, מושג שיופיע גם בספר Science in Action וישפיע על האופן שבו חושבים על תהליכי האובייקטיביזציה של ידע. האובייקטים הם הרשת, ותנועתם ממקום למקום נעשית תוך כדי שמירה על יציבות ונייחות. ידע שמיוצר במעבדה מסוימת, עם חומרים ואנשים מסוימים, עובר תהליך של הפשטה באמצעות מכשירי הצפנה מיוחדים (inscription devices) כמו ויזואליזציה, קידוד, וכימות של ממצאים וטענות. הידע עובר סירקולציה – הוא נוסע מהמעבדה אל הפוסטר בכנס, אל מושבים של כנסים בהם הוא מוצג במקומות שונים בעולם, ולבסוף בפרסום בכתבי העת. כך הוא נותר גם מקומי, מזוהה עם המעבדה והחוקרים שייצרו אותו, וגם אוניברסלי – הוא מוטמע ומשוכפל בידע(ים) אחרים שנוצרים במקומות הרחוקים אחד מהשני. הטענה השלישית של הספר היא שעובדות מדעיות נבנות דרך רשתות המורכבות מאנושיים ולא אנושיים, באמצעותן מושגת הקרדביליות המדעית של הממצאים שהיא תמיד חברתית. שלוש טענות אלה היוו את ההתחלה של התחום לימודי מדע (Science Studies) שנקרא מאוחר יותר גם מדע, טכנולוגיה וחברה (STS).

למרות שלטור נהג להציג את עצמו כסוציולוג, בנוסף להיותו אנתרופולוג ופילוסוף, העדפתו הדיסציפלינרית הייתה אנתרופולוגיה המבוססת על אתנוגרפיה. ברבים מכתביו עד סוף שנות התשעים הוא פירק את יסודות המחשבה הסוציולוגית בשל מחויבותה לתאוריה של מאקרו והציע במקום לחשוב על שחקני מאקרו macro actors.[1] בספרו השני  The Pasteurization of France, משנת 1984, הוא מציג  את המקרה ההיסטורי של לואי פסטר הידוע בגילוייו המדעיים, ובאמצעותו הוא מדגים את השימוש בתפיסה אודות רשתות ושחקנים. מטרתו במחקר היתה לתפוס את הרגע שבו אין עדיין את ההבחנה בין ״ההקשר החברתי״ ״הקונטקסט״ לבין פעולותיו והצלחותיו של פסטר, לתפוס את הרגע שבו החיידק עדיין לא נראה, לא מבחינים בו וגם ה״חברתי״ עדיין לא הוגדר. כדי לתאר רגע ראשוני זה הוא לא יכול להשתמש באוצר המילים מעולם המדעים בו לחיידק יש נוכחות אונטולוגית חזקה, וגם לא מהסוציולוגיה השקועה כולה בהפרדה בין המדעי לחברתי, בין תופעה לתנאים חברתיים, לסביבה משפיעה וכו׳. לטור החל להשמיע את הטענה שמופיעה במבוא לספר על פסטר בדבר אי יכולתה של הסוציולוגיה ללמוד את המדע, כבר בתחילת שנות  השמונים, וברבים מכתביו עד סוף שנות התשעים.

ספרו השלישי של לטור Science in Action: How to Follow Scientists and Engineers through Society פורסם בשנת 1987 והוא ביטוי בשל ואינטגרטיבי יותר של הרעיונות שהוצגו בשני ספריו הראשונים. בתחילת הספר הוא עושה חלוקה מתודולוגית של עולם המדע לשני הפאנים של יאנוס, לשני מצבים: הפאן הצעיר הוא המדע בתהליך העשייה (Science in the Making) לעומת הפאן הזקן, המדע שמוכן לשימוש  (Ready Made Science). כדי להבין את המדע יש ללמוד אותו תוך כדי עשייתו ולא לאחר שתוצריו הפכו לעובדות לקופסא שחורה.

יש לפרק את הקופסא השחורה ולמקם את חלקיה במקומות אחרים, ולהבינם כשהם מפורקים כי הרי התכונות והמאפיינים של עובדה אינם אינטרינזיים לדבר עצמו אלא נטמעים בטענות אחרות, בתהליכים ובחלקי מכונות, ובהם תלוי ייצובה כעובדה. בהמשך הספר נפגוש טענה זו גם ביחס ל״טבע״ וה״חברה״. הדרך לפתוח קופסא שחורה היא באמצעות איתור מחלוקות. בזמן המחלוקת פוליטיקאים, מדענים, מהנדסים ופטרונים כלכליים מעורבים בעשייה המדעית ובדיניהם הם מציעים לחוקר חומר רב להבנת הטרנספורמציה של פעולות ודעות אל העובדתי או הבדיוני. צפייה במחלוקת תאפשר לנו לראות כיצד מומחים הופכים את טענות המתנגדים לבדיוניות ושלהם לעובדות.

הרעיון הוא לעקוב רטרוספקטיבית אחר הטרנספורמציה שחלה ממדע צעיר עתיר רטוריקה המיועדת לגייס בעלי ברית חיצוניים כדי לתמוך בטענותיה, למדע ממוסד המנצל משאבים רטוריים כמו אותם inscription devices כדי להציג את הנתונים כך שהעובדות יוצגו באופן ניטרלי בשפה טהורה מכל רטוריקה פוליטית. השימוש של המדע הצעיר ברטוריקה גלויה מחליש את הקרדביליות שלו, בשעה שכשהמדע בוגר וממוסד, המדען מציג את עצמו כדובר של העובדות, נציגן בלבד. על החשיבות של פתיחת מחלוקות כאמצעי להבנה של התהוות ידע מדעי הצביעה אסכולת אדינבורו בסוציולוגיה של ידע מדעי (SSK) כבר מסוף שנות השבעים עם ניסוח עיקרון הסימטריה של התוכנית החזקה. בין חבריה בלטו דייויד בלור, בארי ברנס, הארי קולינס, דונאלד מקנזי, סטיבן שייפין וסיימון שפר.

פתיחת קופסאות שחורות חשובה לא רק בגלל המעקב אחר מחלוקות אלא כי היא מבטאת טענה עקרונית על סיבתיות אותה נפגוש לאורך כל הספר. לטור מבקש לפרק את הנטייה להסביר דבר באמצעות הנחת המבוקש: איכויות של עובדות הן תוצאה של פעולה קולקטיבית ולא הגורם לה, ולכן כדי לקבוע אם טענה היא אובייקטיבית או סובייקטיבית עלינו להסתכל בכל הטרנספורמציות שהיא עברה, בידיהם של אחרים, מרגע היווצרותה. לפי אותו היגיון הוא מנתח את ההבחנה בין רציונלי ללא רציונלי וההאשמה של אדם או טענה כלא רציונליים – אף פעם לא יהיה מדובר בשבירה של חוקי ההיגיון אלא בפעולה של בניית רשת קשרים תוך שימוש ציני בדיכוטומיות הידועות, בשפה בינארית שהתפתחה החל מהמאה ה 17, כדי להאשים מתנגד ולהפכו ללא רלוונטי.

טענתו לגבי הגדרת ה״חברה״ וה״טבע״ דומה: ייצוב החברה כמושג הוא תוצאה של מחלוקת ועל כן לא נוכל להשתמש בה כדי להסביר כיצד יושבה המחלוקת; מושג ה״טבע״ בנקודת זמן מסוימת הוא תוצאה של יישוב מחלוקת ולא הגורם לה. הספר מלמד את הקורא להבין מצבים, מבנים, טענות ועובדות חזקות כמכלול של קשרים חלשים וחזקים, של אסטרטגיות ופעולות תרגום מסוגים שונים לגיוס פטרונים. הוא יוצר מערך מושגים חדש של עולם המדע, תפיסה שאיננה נשענת על מוסדות פוליטיים ומדינתיים, או על עוצמה, כוח, הקשר חברתי ואינטרס של יחידים או קבוצות כמשתנים שמסבירים תופעות, אלא ככאלה שהושגו במהלך מחלוקת וייצוב רשת של קשרים חזקים. בהיפוך שבין משתנה תלוי (explanandum) לבלתי תלוי (explanans), לטור קורא תגר על המושגים הסוציולוגיים הבסיסיים.

הפרק השישי של הספר נקרא Centres of Calculations, מרכזי החישוב, הוא החשוב ביותר לטעמי, וברצוני להקדיש לו חלק נפרד בסקירה זו. בחלק הראשון של הפרק לטור עונה על השאלה מהו ידע, וכיצד הוא מצטבר ונע ממקום למקום. טענתו שכדי לתאר מעבר של ידע ממקום למקום, עלינו לשמוט קטגוריות כמו ידע אוניברסלי, כוח, רווח, קפיטל ומרכז ופריפריה כהסברים לתנועה. הדרך לתאר תנועה זאת היא באמצעות רשת של immutable mobiles, כמו מסילת רכבת המחברת בין אתרים מקומיים של ייצור ידע מקומי. חלקו השני והשלישי של הפרק עוסק במרכזי חישוב ובמטרולוגיה. מטרולוגיה היא אותו מפעל ענק של הכנסת העולם החיצוני לתוך החדר והפיכתו לדו-ממדי כך שניתן יהיה לבטא אותו על גבי נייר. פעולת המטרולוגיה נעשית במרכזי חישוב בהם מגדירים קטגוריות כלליות למיון תופעות, ומשתמשים בכלים של הצפנה, קידוד, כימות וויזואליזציה לשם סטנדרטיזציה והפצה מהירה של הידע בחזרה אל המקומות שבהם הוא נאסף. מעבדות קטנות לצד יחידות של מחשבי-על מהווים מרכזי חישוב המייצרים ידע וקטגוריות עבור המדע. לשכה מרכזית לסטטיסטיקה היא מרכז חישוב שבונה מודלים אבסטרקטיים על בסיס כל אותם נתונים אמפיריים זעירים שנאספו במקומות שונים, ואז מגדיר את האוכלוסייה ופעילותה באמצעות קטגוריות מוכללות. קחו לדוגמא את המספר העצום של אינדיקטורים בינלאומיים המיוצרים על ידי ארגונים INGO’s כמו OECD. העולם כולו, כל היבט שבו, עובר תהליך של הצפנה וכימות כדי שאפשר יהיה למדוד את פעילותן של המדינות, את ה conduct שלהן. אם הקטגוריות מתקבלות, הרשת הורחבה. אם יש סירוב לקבלן, הרשת נחתכה, מסילת הרכבת הפכה לבלתי עבירה. אסיים את סקירת הספר עם דוגמא על תחזוק הזמן האוניברסלי שמבהירה את מרכזיותם של מרכזי חישוב לצד תכונתם כבלתי נראים:

The International Bureau of Time coordinating throughout the earth what time it is. Time is not universal; every day it is made slightly more so by the extension of an international network that ties together, through visible and tangible linkages, each of all the reference clocks of the world and then organises secondary and tertiary chains of references all the way to this rather imprecise watch I have on my wrist. There is a continuous trail of readings, checklists, paper forms, telephone lines, that tie all the clocks together. As soon as you leave this trail, you start to be uncertain about what time it is, and the only way to regain-certainty is to get in touch again with the metrological chains. Physicists use the nice word constant to designate these elementary parameters necessary for the simplest equation to be written in the laboratories. These constants, however, are so inconstant that the US, according to the National Bureau of Standards, spends 6 per cent of its Gross National Product, that is, three times what is spent on R&D (see Chapter 4), just to maintain them stable! (1987, p. 251).

אפשר היה לסקור ברפרוף חלקים רבים יותר בעבודתו המגוונת של לטור. אך חשבתי שתיאור מעמיק יותר של שני ספריו הוא נכון יותר. גם לא כתבתי על הספר החשוב ביותר שלו We Have Never Been Modern כי אקדיש לו מאמר נפרד עם יציאת תרגום הספר לעברית (בקרוב בהוצאת שלם).

לצד ההצהרות של השבועיים האחרונים על חשיבות האיש ומשנתו יש רבים מחוץ ללימודי מדע התופסים אותו ככוכב שמתחזק את כוכביותו וממהרים לנדב ביקורת כזו או אחרת, לעיתים ללא היכרות מעמיקה עם הגותו. למרות מוצאו האליטיסטי (בן למשפחת ייננים בבורגונדי, הבעלים של Maison Louis Latour) לטור לא התנהג ככוכב בעבודתו או כששהה בין אנשים. כסטודנטים לדוקטורט, קבוצה קטנה של חמישה, זכינו לארח אותו במשך שבוע בקמפוס של ,UCSD ביתו האינטלקטואלי השני באותם ימים. ישבנו יחד בבתי קפה לשיחות קטנות, ערכנו סדנאות על העבודות שלנו בהן היה קשוב מאד, התוכנית ללימודי מדע קיימה אירועים פורמליים ובלתי פורמליים, וארוחה אינטימית אחת שלא תישכח במועדון הפקולטה של האוניברסיטה, במהלכה הוא הדגים טענה באמצעות סטנד-אפ קומדי מצחיק עד דמעות. אני בטוחה שכזה הוא היה עם סטודנטים רבים בעולם. הוא היה מעורב בפרויקטים של סטודנטים במעבדת המדיה וביחידה לאומנות שבאוניברסיטת Science Po, פרויקטים תקשורתיים, טכנולוגיים, אומנותיים חדשניים, והרכיב איתם מיצגים ומיצבים שמוצגים במקומות ציבוריים בכל רחבי אירופה. היו לו שיתופי פעולה עם אמנים ומעצבים בארצות אירופה איתם הוא יצר עולם מושגים חדש של אמנות. אדם פעיל כל כך, עד שבועיים לפני מותו, לא רק שאינו יהיר ונישא מעם, נדרשת ממנו צניעות כדי להיות בעמדה כזו.

פועלו המגוון כל כך של לטור, הכתיבה העשירה, הטיוטות שהשאיר, הראיונות שנתן בחודשים האחרונים לפני מותו על הדחיפות הקיומית לטפל במשבר האקלים, כל אלה היו ביטוי של ברק ויצירתיות אינטלקטואליים יוצאי דופן, אבל גם של הנדיבות העצומה שהיתה בו. נדיבות אינטלקטואלית של מחשבה שלא פוסקת, לא נותנת מנוח למקשיב, עם מבט מיוחד, תמיד מיוחד, לעיתים בסגנון של שובבות נעורים כפי שאפיין בראיון איתו ב 2018 : “There was some juvenile enthusiasm in my style” .״ לטור היה אדם שנגע באנשים ורבים אהבו אותו, לא העריצו, אלא העריכו והוקירו את חלקו בחייהם.

[1] על כך ניתן לקרוא במאמר שכתב ב 1981 עם מישל קאלון Unscrewing the Big Leviathan . המאמר מופיע בקובץ מאמרים חשוב המנסח את המפנה מהסוציולוגיה, בעריכת קארין קנור סטינה וארון סיקורל:

Callon, Michel, and Bruno Latour. "Unscrewing the big Leviathan: how macro actors structure reality and how sociologists help them to do so." In: Cetina, Karin Knorr, and Aaron Victor Cicourel. Advances in social theory and methodology (RLE social theory): Toward an integration of micro-and macro-sociologies. Routledge, 2014 (1981)

[2] זו היתה אחת ההצדקות להקמת ארגונים אלו בשנות הארבעים לאחר מלחמת העולם השניה. ראו לדוגמא Leibler, Anat. "The Emergence of a Global Economic Order: From Scientific Internationalism to Infrastructural Globalism." In: Prutsch, Markus J., ed. Science, Numbers and Politics. Palgrave Macmillan, (2019): 121-145.

עוד על לטור