אנתרופולוגיה לשבת, רק היום

מאמר של אלעזר בן לולו (אריאל) אשר פורסם בכתב העת Religions. במאמר משווה בן לולו בין ביצוע "תשליך" ב"בית שמחת תורה" בית כנסת להט"בי, לבין קהילת "הלב" (קהילה רפורמית ישראלית). בעזרת מחקר אתנוגרפי מציג בן לולו ניתוח המאיר על דרכי השינוי טקסטואלי של התפילה, מנתח כיצד התשליך נבנה כאקט פוליטי להעצמת זהויות וחוויות מגדריות ומיניות, כמו גם מעצב ומשקף את העמדה החברתית-פוליטית של יהודים להט"ב באתרים שונים.

בְּקוֹל שׁוֹפָר תשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה מגדרית

מתוך יומן השדה: ..….. הרבה אפרת רותם, רבת קהילת הלב, קהילה רפורמית המתקיימת בלב ת"א,  התייצבה מסביב למזרקה שבכניסה למבנה אותו שוכרת הקהילה, מוקפת בחברי וחברות הקהילה. מעגל אנושי, כולם עוצמים עיניהם, קופצים אגרופיהם העמוסים פירורי לחם ומצפים בקוצר רוח לשאת תפילה, התוודות ובקשה. לפני כן, התפזרו באופן חופשי בחצר, כיוונו מחשבותיהם לדינו של יום, לסיכומה של שנת תשע"ד. דגי הזהב המתינו למשאלותיהם הכמוסות לשנה הקרובה ולזיכרונותיהם מזו שחלפה. אחד הילדים הקטנים לא התאפק, פתח ידיו והחל להאכיל את הדגים. אביו נעמד לצדו והסביר לו את משמעות המנהג. כך הרבה רותם:

אני מזמינה אתכן לעצום את העיניים. נתחיל מאלול בשנה שעברה. כך נעבור עכשיו חודש חודש ונזכר בימים שעברו, שחלפו. לאחר מכן אתם מוזמנים/ות לגשת למזרקה פה במרכז החצר, לקחת דקת התייחדות ולפזר את פירורי הלחם. ואז, כולנו נברך ביחד את התפילה לתשליך. זה התשליך האישי שלכם, שאותו אנחנו נתחיל כאן ביחד:     

"אלֹהַי ואלֹהֵי אבוֹתי ואִמוֹתַי, סלחי לְכֹל חֲטַאַי, והַשְׁליכי לִמְצוּלוֹת הַיָם אֶת כֹּל מָעַשַׂי הַרָעִים. אנא אלהים, כְּמוֹ הַלֶחֶם הַנָמֶס בַּמָיִם, הָמֵס מִלְפָנַי אֶת הַכְּאֵבִים וְהַכִּישְׁלוֹנוֹת שֶׁל הַשָׁנָה הַחוֹלֶפֶת. כְּמוֹ הַמָיִם הַזוֹרְמִים וְהוֹלְכִים, תֵן בִּי אֶת הַכּוֹח לְהִתְחַדֶשׁ בְּעוֹלָמְךָ בְּכֹל יוֹם תָמִיד. וּבְרֹב רַחֲמֶיךָ תֵּן לי חַיִּים אֲרֻכִּים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה טוֹבָה, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה. בָּרוּךְ אַתָה ה' שׁוֹמֵעַ תְפִילָה".

תשליך ידוע כמנהג אשכנזי מאוחר מימי הביניים שבמשך השנים התפשט גם לקהילות ספרדיות על-ידי הרב חיים ויטל (הלוי 1981:153). מקורו בחיקוי מנהג נוצרי, שרווח בעיר קלן בגרמניה במאה ה-14 (שפרבר תש"ן: קיט). הרב הגרמני, יעקב מולין, מציין בכתביו על התפשטות המנהג והפיכתו לשכיח בתוך זמן קצר בכל קהילות מזרח אירופה (Goodman 1970). סדר התשליך לא נזכר לא בתלמוד ולא בספרי הגאונים והפוסקים הראשונים. האחרונים נתנו טעמים שונים למנהג זה (זלמן אריאל, 1975:183). התשליך התקיים ביום הראשון של ראש השנה בשעות אחר הצהרים על שפת ים או נהר אזורי, ואם חל בשבת אז ביום לאחר מכן (אחר תפילת מנחה קודם שקיעת החמה). במקומות שבהם לא נמצא מקווה מים קרוב, קהילות יהודיות התארגנו לביצוע המנהג מבעוד מועד על ידי הכנות בור מים מיוחד בחצר בית הכנסת. אחרי אמירת פסוק ז'-י"ט מספר מיכה: "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם", נהגו המתפללים לנער את שולי בגדיהם כסמל להתנערות מעוונות ומחטאים והשלכת העבירות אל מצולות הים (Sherbondy 2003:144). התשליך הגדוש בסמליות רבה; תזוזת הגוף, חשיפת כפות הידיים, קיפול והוצאת כיסי המכנסיים הריקים. על-פי הקבלה, מים ודגים מסמלים שינוי, היטהרות, ניקיון ושמירה נגד כוחות עין הרע. בני ישראל נמשלים לדגים הנלכדים ברשתו של הדייג, כמי שנשפטים בראש השנה על מעשיהם. גם הקשר בין בני האדם לבין האלוהים מדומה למים חיים (Frankel & Teutsch 1992).

במהלך הדורות נעשה התשליך למנהג שכיח בקהילות ישראל וספג אפיונים מקומיים בקהילות שונות: בכורדיסטן נהגו לקפוץ למים, באזור גליציה השליכו ענפים לנהר ובהודו נעשה התשליך לטקס שידוכין. היו קהילות שבהן הביעו התנגדות לקיומו, לאור הקשרים מיסטיים שיוחסו לביצוע. הרבנים הזהירו כי מדובר באמונה טפלה שלא מוחלת את העוונות וראוי שתיפסל בטרם תיצור סטיות בהתנהגות האדם ותתיר חריגות (Stone 1939, Kozodoy 1997).

בכלל, המתח בין אימוצו לבין דחייתו, הפרשנויות המתנגשות והשוני בדרכי ביצועו, חושפים עד כמה המנהג מובנה באמצעות תפיסות תרבותיות בהן אחזה הקהילה, מיצובה הגיאוגרפי ויחסי הגומלין שניהלה במרחב. לכן, לקיומו של תשליך רפורמי במרחב הציבורי בישראל משמעות פוליטית לסימון הנראות והייצוג של הקהילה הפועלת במרחב שמוקיע אותה מתוכה. בהתחשב בנסיבות הסוציו פוליטית שבהן מתקיימות קהילות רפורמיות בארץ ובפזורה, אין זהו רק טקס חרטה אישי או רגע התכנסות פנימה, אלא מופע קהילתי הפועל בקונטקסט תרבותי רחב יותר ובמסגרת תנאים סביבתיים וחברתיים המאפשרים זאת.

בהתבסס על עבודת שטח אתנוגרפית בשתי קהילות יהודיות שוויוניות בתל אביב ובניו יורק, בן לולו מראה כיצד התשליך נבנה כאקט פוליטי להעצמת זהויות וחוויות מגדריות ומיניות, כמו גם מעצב ומשקף את העמדה החברתית-פוליטית של יהודים להט"ב באתרים שונים. על ידי הכללת ברכות חדשות, תקיעת שופר על ידי להט"ב (שהודרו במהלך ההיסטוריה יהודית מהשתתפות ומיצירה ליטורגית) ועל ידי עריכת הטקס במרחבים עירוניים בעלי היסטוריה קווירית, יצרו הרבנים וחברי וחברות הקהילות פרשנויות חדשות למנהגים המסורתיים. הם חשפו את רגשותיהם כלפי עצמם, כלפי קהילתם, ונראותה ונוכחותה בעיר. העובדה שהטקס מתנהל במרחב ציבורי  פתוח יוצרת לא רק משמעויות ותפיסות שונות ביחס למסורת היהודית, אלא גם חושפת פוליטיקה קווירית בהקשר של זהויות לאומיות ודתיות. יתר על כן, ניתוח השוואתי זה מאיר על מתחים וחיבורים בין יהדות וקוויריות בישראל ובארה"ב, ושופך אור על נטיות פוסט-מודרניות בפעילותן של קהילות דתיות עירוניות עכשוויות כתוצאה מהכלת להט"ב בתוכן.

קישור למאמר – Casting Our Sins Away”: A Comparative Analysis of Queer Jewish Communities in Israel and in the US

עוד על בן לולו