אנתרופולוגיה לשבת

איך הורים משתמשים בהורות שלהם ככלי לפעולה פוליטית נגד משבר האקלים? במאמר שפורסם בכתב העת "קריאות ישראליות" עוסקת עינת זמבל בשאלה זו. במאמר זמבל (החוג במנהל מערכות בריאות במרכז האקדמי פרס). מנתחת את פעילותה של תנועת האקלים הישראלית "הורים למען האקלים", ומציגה את השימוש שעושים הורים ברגשות "הוריים" על מנת להביע את מחאתם כלפי משבר האקלים ואוזלת ידה של הממשלה בטיפול בו. במאמר, שהוא חלק מגליון שהוקדש לבחינת משבר האקלים בראי מדעי הרוח והחברה, היא מנתחת את האופן בו פעילי התנועה משתמשים ברגשות אלה על מנת לייצר פעולת מחאה לגיטימית, לגייס פעילים ולהניע אותם לפעולה.

בשנים האחרונות צמחו בישראל מספר ארגונים ותנועות שפועלים לקידום ההתמודדות עם משבר האקלים. אלו הצטרפו לארגונים ותיקים יותר כמו "מגמה ירוקה" ו"הרשת הירוקה" שעוסקים כבר למעלה משני עשורים בנושאי סביבתיים. במקביל לפעילותם העצמאית, ארגונים אלו פועלים בשיתוף ומציגים את עצמם כ"קואליציית ארגוני האקלים". "הורים למען האקלים" היא אחת התנועות שפועלות במסגרת קואליציה זו. זו תנועה צעירה שנוסדה ב- 2019 ומונה כ-30 פעילות ופעילים מרכזיים ועוד כמה מאות תומכים. פעילי "הורים למען האקלים" רואים את עצמם כחלק מתנועה עולמית של הורים שנקראת "Parents for future", שנוסדה גם היא ב-2019 על-ידי הורים שילדיהם פעילים בתנועת האקלים "Friday for future" ושרצו להפגין תמיכה בילדיהם על ידי פעילות משלהם.

את פעילותה של "הורים למען האקלים" התחלתי לחקור בשיא תקופת הסגרים של הקורונה במאי 2020. באותו זמן התנועה היתה בראשית דרכה וחשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות ללמוד על תנועת אקלים בהתהוות ולהבין את אחד מפניו של האקטיביזם האקלימי בישראל. המחקר התקיים בתקופה קריטית במסלול חייה של התנועה, שכן זו היתה השנה הראשונה לפעילותה, והפעילות והפעילים, שחיפשו נתיבים שונים להפצת המסרים של תנועתם, שמחו לחלוק את רעיונותיהם איתי. במהלך שנה זו התקיימו פעילויות, ישיבות ופגישות רבות שהתאפשר לי להשתתף בהן. בנוסף לאלו, לאורך כל תקופת המחקר המשכתי להתעדכן בפלטפורמות המקוונות שבהן הוצגו תכנים מטעם חבריה- אתר האינטרנט, דף הפייסבוק והבלוג של עיתון "הארץ".

המחקר היה אתנוגרפי והתבסס על ראיונות, תצפיות (בעיקר תצפיות וירטואליות, בגלל מגבלות המפגשים בתקופת הקורונה) וניתוח טקסטים שהתפרסמו באתר האינטרנט, בקבוצת הפייסבוק ובבלוג של התנועה.

אחד מהמפגשים המכוננים שבהם השתתפתי בחודשי המחקר הראשונים, לא הזוכר בסופו של דבר במסגרת המאמר הנוכחי, אבל עיצב במידה רבה את החשיבה שלי על פעילותה של התנועה ואת הניתוח שהצגתי במאמר ״הורים למען האקלים: רגשות הוריים באקטיביזם האקלימי של פעילי התנועה בישראל״.

מפגש זה היה וובינר שהתקיים באוקטובר 2020 שכותרתו היתה "איך לדבר עם ילדים על משבר האקלים?". את המפגש אירגנה והנחתה ד"ר יעל ליבי פינברג, פסיכיאטרית ומטפלת בפסיכותרפיה ואחת מהפעילות הבולטות בתנועה. במפגש זה השתתפו חגית גפן, מנכ"לית הרשת הירוקה, ד"ר יעל ברק גטניו, המנהלת הפדגוגית של הרשת הירוקה וד"ר יפעת כהן, פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית. במהלך הוובינר, המשתתפות דיברו על האופן בו יש לדבר עם ילדים מגילאים שונים על משבר האקלים. הפעילות והפעילים שהצטרפו למפגש שאלו שאלות רבות בנושא זה וניכר היה שהנושא טופל בצורה רגישה ויסודית. עיקר הדיון היה סביב  השאלה- איך מפיגים את הפחד והחרדה של הילדים מפני העתיד האיום הצפוי להם.

לאחר פגישה זו ומרגע שהתחלתי לראיין את פעילי התנועה, שמתי לב שהרגשות, ובעיקר רגשות פחד וחרדה, משחקים תפקיד מרכזי מאד באופן בו הפעילות והפעילים מדברים על המוטיבציה שלהם לפעול, אך גם באופן בו הם מציגים את עצמם ואת מטרות התנועה על מנת לגייס פעילים נוספים.

אמנם בשלב זה הכרתי היטב את השיח האפוקליפטי ביחס למשברים סביבתיים וכבר למדתי על חרדת האקלים גם במובניה התיאורטיים וגם המעשיים, כפי שחשפו אותה בפני חלק מהמרואיינים, אבל בכל זאת הפליא אותי שהפחד והחרדה כל כך בולטים כלפי חוץ בשיח גיוס הפעילים. לכאורה, הפחד הוא כוח שלילי, משתק, מדכא ולא מניע לפעולה ובכל זאת הפעילים השתמשו בו בבואם לגייס פעילים נוספים. בספרות האקדמית אודות רגשות בתנועות מחאה, הפחד אכן מנותח לעיתים קרובות כרגש משתק, אבל במקרים אחרים דווקא כרגש שמניע לפעולה. לכן, החלטתי לבחון כיצד מתפקד הפחד בתנועה שעוסקת במשבר האקלים ובאופן ספציפי יותר- כיצד הוא מתפקד בתנועת אקלים שפעיליה מגדירים את עצמם ואת פעילותם דרך ההורות שלהם.

בניתוח שלי הראיתי שבמהלך הראיונות, הפעילים הרבו לעסוק בפחד מפני השלכותיו של משבר האקלים. רגש זה התאפיין לעיתים קרובות בבהלה, דיכאון, עצב, שיתוק וקיפאון. אלא שהפחד לא נכח רק בשיחות הפרטיות, אלא גם במרחבים הציבוריים- באתר התנועה, בדף הפייסבוק שלה ובבלוג, אלא שבמרחבים אלו לא הוזכר כלל השיתוק והקיפאון, הפחד נוטרל ממאפיינים אלו והפך לכלי שמשמש את הפעילים לגיוס פעילים נוספים ולהנעתם לפעולה.

ההסבר שהצעתי לממצא זה היה שפעילי "הורים למען האקלים" ממסגרים את פעולתם ככזו שמתמקדת באחריותם ההורית לגורל ילדיהם וזו מתלכדת עם תפיסת הקיימות המשלבת בין תרחישים אפוקליפטיים ואוטופיים. תפיסות אלו רוויות ברגשות ובעיקר בניואנסים שונים של פחד שאותן הפעילים מתרגמים לשיח פוליטי-סביבתני המשמש אותם להנעה של פעילים וכאפיק לגיוס חברים חדשים לתנועה. 

ההורות, והעובדה שזו תנועה של הורים, הופכת את השימוש ברגשות ללגיטימי ובאופן ספציפי יותר- פחד הופך לרגש מקובל, כזה שמצופה מהורים לחוות אותו ביחס לגורל ילדיהם ולכן הם משתמשים בו כחלק מאסטרטגיית גיוס הפעילים.

במאמר הראיתי שבעוד שהפחד בחשיבה הסביבתנית מתמקד בחששות מהגורל הצפוי לאנושות כתוצאה מנזקים סביבתיים, עבור הפעילים ב"הורים למען האקלים" חששות אלו מנותבים לדאגה לגורל צאצאיהם שעתידים לחיות במציאות קשה כתוצאה ממשבר האקלים.

בפרסומי התנועה מודגשת האחריות הישירה של ההורים לגורל ילדיהם, אך לצד תמונות הפעילים עם ילדיהם הפרטיים, באתר התנועה ובדף הפייסבוק שלה ניתן לראות גם תמונות ודימויים מעוררי אימה של ילדים מאיזורי אסון (שריפות, שטפונות, בצורות, סופות ) במקומות שונים בעולם, מה שמלמד על החשש של פעילי התנועה מפני גורלם של ילדי כל העולם שעתידם לוט בערפל.

לסיכום, כמו תנועות אחרות שמבוססות על הורותם של הפעילים, גם במקרה של "הורים למען האקלים" ניתן לראות כיצד ההורים הופכים את הערכים שמעצבים את התפקיד החברתי שלהם בספירה הפרטית, לכלי פוליטי. הפעילים מודעים היטב לכוח שלהם כהורים, בפרט בחברה הישראלית שמקדשת ילודה והורות ושבה פעולה מתוקף ההורות נתפסת כחשובה והלגיטימציה שלה גבוהה. פעילי התנועה משתמשים בכוח זה על מנת לדרוש דרישות שונות הקשורות לאופן בו הציבור ומוסדות המדינה צריכים להתמודד עם משבר האקלים.

צילום תמונה ראשית: מירי שיינפלד

עוד על זמבל: