אנתרופולוגיה לשבת

כיצד ראשי ממשלה בישראל משתמשים באירועי עבר לאומיים וזרים בנאומים פוליטיים שמופנים לציבור מקומי? טרייסי אדמס (פוסט דוקטורנטית במרכז לסוציולוגיה תרבותית באוניברסיטת ייל) ניתחה 185 נאומים פומביים של ראשי ממשלה ישראליים ובחנה כיצד מגוייסים אירועי העבר למאבקים פוליטיים עכשוויים. במאמר שפורסם בכתב העת Current Sociology אדמס מראה כיצד אירועי עבר מקומיים או גלובליים, משמשים לצורך בניית זהות לאומית ותחושה של שייכות.

מנהיגים פוליטיים עושים שימוש בארועים היסטוריים בהווה באמצעות הבנייה שמסתמכת על הקשר, מבנה וסוכנות, בין היתר גם כדי לגבש קוהרנטיות תרבותית. בעולם שהופך יותר ויותר גלובלי, שמאפשר חילופים ואינטראקציה של רעיונות ומשמעויות, פרקטיקות של הנצחה אף הן הופכות להיות פתוחות יותר להשראה חיצונית. לאור הטרנסלאומיות הגוברת של פרקטיקות של הנצחה, שחקנים פוליטיים לא מסתמכים רק על עבר לאומי בפנייתם לציבור דומסטי, אלא פונים גם לאירועים היסטוריים זרים כמשאב. מחקר זה, שהתפרסם לאחרונה ב-Current Sociology, עוסק בתרבות ההנצחה הישראלית ברטוריקה פוליטית. אני בוחנת כיצד ראשי ממשלה ישראליים משתמשים באירועי עבר לאומיים וזרים בנאומים פוליטיים שמופנים לציבור דומסטי (מקומי) . הניתוח בוחן את הערך של זיכרונות קולקטיביים כהון סימבולי שנעשה בו שימוש פוליטי כדי להבחין בין 'אנחנו' ו'הם'. באופן ספציפי יותר, השימוש ב"אירועים של אחרים" בשיח פוליטי מקומי נועד לייצר תחושה של חוויה משותפת באמצעות השוואה. 'יבוא לשם השוואה' הוא אפוא המנגנון באמצעותו ראשי ממשלה ישראלים מתמודדים עם אתגרים פנימיים וחצוניים עכשוויים. המחקר חושף את היחסים בין הקשר (context) חברתי דינמי, שיח לאומי, ותפיסות קולקטיביות של זהות.

מושג הזהות בספרות קשור קשר הדוק למושגים של הכרה והגדרה עצמית. למרות שמקור המושג זהות בהקשר פסיכואנליטי, הוא חיוני בפוליטיקה עכשווית שכן הוא ממחיש את האופן שבו קולקטיב מזהה עצמו ויוצר תחושת שייכות משותפת. הבניית הזהות משפיעה גם על האופן שבו קבוצה יוצרת את הייחודיות שלה אל מול ה"אחר". כקהילה מדומיינת (Imagined community) אומה היא קהילה חברתית מובנית ששומרת על זהות ואינטרסים משותפים ובעלת תחושת עצמיות המתחזקת עוד יותר באמצעות תרבות וארועים היסטוריים משותפים. האופן שבו אירועי העבר נתפסים ומתפרשים קשור להיווצרות ולשימור של זהות לאומית, שכן באמצעותם ניתן ליצור מסגרת חברתית של משמעות שדרכה קולקטיב נוצר ומשמר עצמו ככזה.

אין ספק כי זיכרון קולקטיבי הוא אחד המשאבים הסימבוליים המרכזיים ביותר. יש בכוחו לעורר רגשות עוצמתיים, להוות השראה, להצדיק ולהעניק לגיטימציה למדיניות ואג'נדה פוליטית. רבות נכתב על "הפוליטיקה של זיכרון". עם העלייה במולטי-תרבותיות, מדינות, קבוצות ותתי תרבויות קוראות לקבלת הכרה עבור אירועי עבר טראומטיים, בעודן עושות שימוש בזיכרון קולקטיבי כדי לתבוע זכויות והכרה פוליטית. זיכרונות העבר, ייצוגיהם והאופן בו הם מונצחים בריטואלים והנצחה חומרית נמצאים בסוג של מו"מ תמידי.

הפרשנויות הניתנות לאירועי עבר הופכות להיות המסגרת דרכה ניתן להבין משברי הווה. ברטוריקה פוליטית, הבחירה להתייחס לאירועים היסטוריים אינה מקרית. זוהי בחירה אסטרטגית שמושפעת מהמסר שהמנהיג רוצה להעביר ומהבנה של מה יכול לעורר את הצד השומע. הסתמכות אסטרטגית של סוכני זיכרון שונים, ביניהם מנהיגים פוליטיים, על אירועי עבר כדי להתמודד עם אתגרי ההווה אינה דבר חדש, וגם לא מוקד מחקר ייחודי. ואולם, השימוש באירועי עבר זרים, כאלה שמקורם מעבר לגבולות המדינה, בפנייה לקהל דומסטי היא מעניינת במיוחד. מהי המשמעות של התייחסויות אלה לעבר של אחרים בנאומים פוליטיים ומה ניתן ללמוד מהתייחסויות אלה על תהליכים ופרקטיקות של הבניית זהות ישראלית?

המחקר מנתח 185 נאומים פומביים של ראשי ממשלה ישראליים שכוללים התייחסות לאירועים היסטוריים זרים (2001–2020). לאחר תהליך קליספיקציה ראשונית לאירועים דומסטיים וזרים, כל התייחסות לעבר עברה ניתוח איכותני מעמיק כדי לבחון כיצד האירוע הוצג בנאום, כיצד העבר הובנה כרלוונטי עבור הקהל, וכיצד הוא הפך להיות שימושי עבור הקשר עכשווי. הממצאים מעידים שיש מגמת עליה בהתייחסות לעבר בנאומים עכשויים וכי ההתייחסות לעבר נעשית בעיקר בהקשר של הנצחה, במהלך ימי זיכרון, חגיגות יום השנה ואירועים טקסיים. הממצאים מראים עוד כי תרבות ההנצחה הישראלית בנאומים פוליטיים מסתמכת בעיקר על אירועים לאומיים, בעיקר על אירועי רדיפת יהודים בעבר, כשהשואה היא הדוגמא האולטימטיבית לרדיפה זו; הקמת מדינת ישראל; ואירועים ודמויות תנ"כיות. כאשר מתייחסים לעבר לאומי ההתייחסות היא לעבר קרוב (אירועים שהתקיימו לאחר סיום המלחמה הקרה ועד שנתיים לפני הנאום עצמו).

כאשר ראשי ממשלת ישראל פנו לעבר זר כמשאב, הם עשו זאת בעיקר לצורך השוואה. מבין נאומי ראשי הממשלה שנבדקו במחקר זה, נתניהו במיוחד הציג קווי דמיון בין נסיבות עכשוויות שישראל מתמודדת איתן לבין אירועי עבר של אחרים. ההתייחסות היא לרוב לאירועי עבר רחוק (אירועים שהתרחשו בין מלחמת העולם השנייה לבין המלחמה הקרה). דוגמאות מרכזיות כוללות את סיום מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקרה ונפילת קומוניזם. נעשה שימוש גם ברצח העם ברואנדה וקמבודיה ומלחמת בוסניה, כמו גם במהפכה האיראנית. בהתייחסות לעבר קרוב, 9.11 קיבל את מירב ההתייחסויות ולאחר מכן האביב הערבי. ההתייחסות היחידה לעבר היסטורי (אירועים שהתרחשו לפני מלחמת העולם השנייה) היתה להכרזת העצמאות של ארה"ב.

בחינת האירועים ש'חוצים את הגבול' לתוך הקשר פוליטי דומסטי היא מעניינת, אך אינה מספקת כדי להבין את תרבות ההנצחה הישראלית ברטוריקה פוליטית במלואה. בשל כך, המחקר בחן גם את ההבניה של אירועים אלו באמצעות טיפולוגיה של הבניות אלה כ"שלנו" או "שלהם". שתי ההבניות מתייחסות לאירועים שהם חיצוניים לישראל במובן שהם לא עירבו את הקולקטיב הישראלי והתהוו במקור מחוץ לגבולות המדינה. אולם, קידוד אירועים כ"שלהם" התייחס לאותם אירועים ודמויות שהובנו (constructed) כחיצוניים ומובחנים מהקולקטיב הישראלי ומחוויות ישראליות, בעוד קידוד אירועים כ"שלנו" התייחס לאירועים שהובנו באופן מפורש או מרומז כקשורים לחוויה ישראלית. טיפולוגיה זו מעלה ממצא חשוב: הרוב הגדול של האירועים הזרים שנעשה בהם שימוש בנאומים פוליטיים דומסטיים הוצגו כ"שלנו" והחיבור נעשה על ידי מיקום אירועי עבר כך שהם לא בהכרח "שייכים" לקולקטיב המקורי וגם לא באופן בלעדי למרחב החדש שבו הם מוצגים. כך, אירועי עבר אלה מקבלים מעמד לימינלי של בין לבין (in-betweenness).

האם ההתייחסות לאירועי עבר זרים רחוקים (הן מבחינה טמפורלית והן מבחינת מרחב) היא חלק מנסיון להרחיק את ישראל מהסביבה המיידית שלה (המזרח התיכון) או לקרב אותה לעולם המערבי? כיצד ניתן להסביר את טשטוש הבעלות (ownership) על אירועי עבר זרים כפי שקורה בעת ההבנייה של אירועים זרים כ"שלנו"? השימוש של ראשי ממשלה ישראליים באירועי עבר זרים הוא הרבה מעבר לנסיון לעורר השראה אצל הציבור הישראלי או ללמוד מלקחי העבר של אחרים. אלא, מדובר כאן בניסיון להציג את האתגרים העכשווים הניצבים בפני הקולקטיב הישראלי כדומים לאלו של מדינות (אירופאיות) אחרות – תוך דגש על כך שהמדיניות ישראלית הקיימת היא מתאימה וראויה.  באופן זה, החברה הישראלית ואתגריה יכולים להוות השראה לאחרים. באופן אירוני, אין זה אומר שהחברה הישראלית היא לא קורבן, כפי שעולה מאירועי עבר לאומיים המציגים את ישראל והיהודים כקורבנות העבר, אלא, לצד סוג שימוש זה, יש גם שימוש גובר בזיכרונות קולקטיביים זרים שבאמצעותם ראשי ממשלה ישראליים יכולים להציג מסגרות של פרשנות שיעניקו תמיכה לנרטיב של הכללה. השימוש, אם כן, באירועי עבר של אחרים הוא ליצירת תחושה של שייכות. זהות לאומית במובן זה אינה עוד רק תחושת העצמי של מדינה שנבנית דרך חוויות לאומיות, היסטוריה ותרבות ספציפיים, אלא גם באה לידי ביטוי באופן בו מרכיבים אלה משווים ל- ומנוגדים לחוויות, היסטוריה ותרבות של אחרים.