"> "אמא שלי לא מביאה רייטינג": מסגור סיפורי נעדרוּת בישראל – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

"אמא שלי לא מביאה רייטינג": מסגור סיפורי נעדרוּת בישראל

כיצד ניתן למסגר סיפורי נעדרות של אזרחים (בניגוד לחיילים) בישראל? במאמר שפורסם בכתב העת Journalism, משרטט אורי כץ את התסריטים התרבותיים העוסקים בנעדרות אזרחית. בעזרת אתנוגרפיה נרטיבית, מציג כץ, כיום פוסט-דוקטורנט במרכז לחקר מוות וחברה באוניברסיטת באת' באנגליה, את הנרטביים המרכזיים ובוחן האם אפשר להציע גם נרטיבים חליפיים.

ימים ספורים לפני ליל הסדר בשנת 2015 נערך בכיכר רבין בתל-אביב "סדר הנעדרים", האירוע הפומבי הראשון של פורום משפחות הנעדרים בישראל, שזמן קצר לאחר מכן הפך לעמותת "בלעדיהם". היה זה מיצג שבו נערך שולחן סדר ארוך, כשעל כל כסא הונחה תמונה של נעדר ישראלי אחר. לא רחוק מהשולחן הערוך ישבו שניים ממשרד יחסי הציבור שמנהל את הקמפיין. אחת לכמה דקות הם שבו ובדקו את התוצאות העדכניות בגוגל תחת "סדר הנעדרים" וסיפרו בגאווה על ההתגייסות המאסיבית של כלי התקשורת ועל הסיקור התקשורתי בנושא שצפוי להיות חסר תקדים בהיקפו.

"סדר הנעדרים" ביקש להעלות לסדר היום הציבורי נושא שנחשב בעיני רבים לכזה שאינו "חדשותי". הוא עשה זאת תוך אימוץ מטא-נרטיבים ומסגורים תקשורתיים וציבוריים מקובלים. אולם לטענתי דווקא כשלונם של מסגורים אלה הוא שעשוי לכונן סיפור תרבותי חדש וחתרני יותר, במסגרתו תהפוך ה'נעדרוּת' האזרחית (בניגוד לזו הצבאית) לקטגוריה חברתית בפני עצמה. שני מסגורים מקובלים עיקריים באים לידי ביטוי בסדר הנעדרים ובמקרים רבים נוספים: "הילד של כולנו" ו"זה יכול לקרות לכל אחד".

"הילד של כולנו"

מסגור זה נשען במידה רבה על המיליטריזם הישראלי ועל עוצמתו הציבורית והתקשורתית של דמות החייל, ובפרט החייל הנעדר. פעמים רבות, משפחות הנעדרים פותחות את סיפור ההיעדרות בשירותו הצבאי של הנעדר, ולעיתים הדוברים אף רומזים על קשר בין שירותו הצבאי להיעדרותו. כך, הם קושרים את יקיריהם עם הצבא, שוזרים את האישי בהקשר המקומי, התרבותי והלאומי, וממסגרים את המדינה כמי שמחויבת לפעול לאיתור הנעדרים. לא במקרה נערך סדר הנעדרים בכיכר רבין: באמצעות השימוש הסימבולי בשולחן ליל הסדר, על המשמעויות המשפחתיות-תרבותיות שלו, ובמקום עמוס משמעויות סימבוליות כמו כיכר רבין, ביקש פורום משפחות הנעדרים לקרב במעט את האזרחים הנעדרים למעמד התרבותי של החיילים הנעדרים ולהפוך אותם לנעדרים "שלנו" במובן הרחב של המילה. כך, עשויה התקשורת להימשך חרף החדשותיות המעטה של סיפורי הנעדרים.

אולם בשעה שהחיילים הנעדרים נתפסים כשייכים ליחידתם הצבאית ומכאן גם לקולקטיב, האזרחים הנעדרים נתפסים כ"בעיה" פרטית של משפחותיהם. הפער הזה בא לידי ביטוי למשל בדבריה של מיכל, שאביה נעדר מזה קרוב לעשרים שנה:

בתור ילדה קטנה נורא קינאתי בבת של רון ארד. כי כולם דיברו על אבא שלה, אני זוכרת את זה בילדות, כולם ידעו מי זה אבא שלה ודאגו לו, ואני הרגשתי שאף אחד לא שם על אבא שלי. ופעם בשנה יש מצעדים לזכר רון ארד. והרגשתי כאילו היא הילדה היחידה בעולם שמבינה מה אני עוברת. כמובן אני לרגע לא משווה, אבא שלה היה גיבור מלחמה.

המצעדים השנתיים לכבודו של ארד צרבו במיכל את נחיתותו התרבותית של אביה, ובעקבות כך את מקומה שלה בהשוואה לבתו של ארד. אולם עד היום נזהרת מיכל שלא להעביר ביקורת על הפער הזה, ומקבלת אותו כמוצדק ("כמובן אני לרגע לא משווה, אבא שלה היה גיבור מלחמה"). באופן הזה נפגעת אמינות המסגור לפיו האזרחים הנעדרים הם "הילדים של כולנו": אם אין מקום להשוואה בין אזרחים לחיילים נעדרים, הרי שאין מהימנות למסגור הזה.

"זה יכול לקרות לכל אחד"

מסגור זה שואב השראה מתפיסת הנעדרוּת הרווחת בארה"ב, שבאה למשל לידי ביטוי בפרסומם של ילדים נעדרים על קרטוני חלב. באמצעות המסגור לפיו הקורבנות הם "כמונו" והתחושה ש"זה יכול היה לקרות לכל אחד", ניתן למסגר סיפור אינדיבידואלי שיעניין את הקולקטיב ושעשוי ליצור תחושה של איום פוטנציאלי. האיום הזה בולט גם בסיקור הרחב של סיפורי נעדרוּת של נשים לבנות, צעירות, שנתפסות כיפות, מן המעמד הבינוני והעליון, אשר מוצגות כמי שנפלו קורבן על לא עוול בכפן, בהשוואה לנעדרוּת של קבוצות אוכלוסייה אחרות ("תסמונת הנערה הלבנה הנעדרת").

על חשיבות המסגור הזה מרחיבה ענת, ממשרד יחסי הציבור שעובד עם עמותת 'בלעדיהם':

בשביל שלציבור יהיה אכפת צריך לייצר איזושהי תחושה של אמפתיה. היא יכולה להגיע ממקום של "אני יכול להיות במצב הזה". כמו שעושים הרבה פעמים על קשישים, או על נפגעי תאונות דרכים […] כמו שעושים במאבקים כמו של ניצולי השואה, כמו של הנכים.

לפי ענת, על מנת ליצור "אמפתיה" ציבורית לנעדרים ולמשפחותיהם, ובהינתן חוסר היכולת למסגר את הנעדרים כ"ילדים של כולנו", סיפורם של הנעדרים צריך לעורר תחושת הזדהות אישית בקרב הציבור. ההזדהות האישית נוצרת דווקא כתוצאה מקמפיין קולקטיבי שמייצר קטגוריה חברתית מסוימת (כמו קשישים, ניצולי שואה, נכים או נעדרים).

כל ניסיון למסגר את הנעדרוּת כקטגוריה חברתית משמעותית, שכיחה ולא חריגה, שניתן להזדהות איתה ושהיא עלולה "לקרות לכל אחד", מחייב להילחם בתפיסה הרווחת לפיה לנעדרים יש בהכרח מגבלה נפשית. העיתונאית טל אריאל אמיר, שפרסמה סדרת כתבות על נעדרים, טוענת ש"כולם יוצאים מנקודת הנחה ש[הנעדרים] כולם סתומים, שהם כולם היו מסוממים, שהם כולם היו בעלי ניסיונות אובדניים והשד יודע".

ואכן, ענת ממשרד יחסי הציבור המסייע לעמותת בלעדיהם, סיפרה לי על כשלון המסגור הזה:

הבעיה הייתה שכשאתה בודק את הסיפורים, באמת, או לפחות מהסיפורים שאנחנו קיבלנו […] הרבה נעלמים על רקע נפשי, הרבה נעלמים על כל מיני סיטואציות כאלה והמקום הזה של לייצר ברמה התקשורתית ציבורית את האמפתיה, זה כבר יותר קשה. לייצר את המסר הזה שזה יכול לקרות גם לך, ולי לצורך העניין […], אני לא חושבת שהיינו מצליחים למכור את הסיפור הזה.

ענת נתקלה בבעיה: חלק גדול מהנעדרים היו בעלי "רקע נפשי", כינוי שמכליל מגוון רחב של אנשים ונסיבות של נעדרוּת שענת מכנה "כל מיני סיטואציות כאלה". לכן, היא משוכנעת ש"הסיפור הזה", לפיו נעדרות יכולה לקרות לכל אחד, אינו קיים, ולכן המסגור אינו אמין. או במילים אחרות, זה לא יכול לקרות לכל אחד.

האם ישנו מסגור אחר אפשרי של נעדרוּת?

כיצד מייצרים במה ציבורית ותרבותית לסיפורים שמודרים ומודחקים מהשיח הרווח בתקשורת? אף שמדובר באתגר מורכב, אני טוען שדווקא כשלון המסגורים המקובלים עשוי להביא להבניית הנעדרות כקטגוריה חברתית קבועה וחתרנית. במדינות שונות בעולם, משפחות נעדרים ועמותות יזמו פרויקטים ציבוריים להעלאת המודעות לנעדרים מחוץ לתקשורת המיינסטרים (כמו פרויקט אוסטרלי בשם "The Unmissables"). פרויקטים מסוג הזה עשויים לכונן את הנעדרוּת כקטגוריה חברתית קיימת ולייצר אפיק אפשרי להנצחת מי שאינו מת ואינו חי.

עמותת בלעדיהם עשויה להיות במה מן הסוג הזה. הפוטנציאל הזה עולה למשל מדבריה של אורנה, שאחותה שיר נעדרת מזה כשלוש שנים: "מאז שהעמותה קמה אני שם. אני לא הולכת להיעלם משם. אני הולכת לכל המפגשים שיעשו, […] לפחות יידעו שהיא נעלמה. לפחות מישהו יראה את התמונה שלה. לפחות, כאילו, שהיא לא נמצאת, שמישהו ידבר עליה שהיא גם, שהיא נעדרת". "שהיא נעדרת", אומרת אורנה את שם הקטגוריה המושתקת הזו בקול רם, כמו כדי להדגיש שזו קטגוריה בפני עצמה, שעלולה להיות גם קבועה. אם אחותה לא תשוב ולא תימצא, מבינה אורנה, לא רק גופה ייעלם כלא היה, אלא גם זכרה. בהבניית קטגוריית הנעדרוּת כקבועה טמון הפוטנציאל להשיב את אנושיותה של אחותה, לשוב ולהיזכר בה, לתת לסטטוס שבו היא נמצאת שם הזוכה עתה ללגיטימציה חברתית: אחותה נעדרת.

כך, עבודת המסגור שתכונן את הנעדרוּת כקטגוריה קבועה לא חייבת בהכרח להיעשות תוך אימוץ כללי המשחק של התקשורת. בשנים האחרונות פועלת עמותת בלעדיהם להעברת הצעת חוק שתסדיר את מעמד הנעדרוּת בישראל ואת זכויותיהן של משפחות הנעדרים. לפי חודשים ספורים עברה הצעת החוק בקריאה טרומית והיא ממתינה בימים אלה להשלמת הליך החקיקה. לראשונה, פועלת עמותת 'בלעדיהם' במנותק ממשרד יחסי הציבור, ויוזמותיה מבקשות לכונן נעדרוּת אזרחית אחרת, קבועה וממשית. כך, מתוך כשלון המסגור הכורך את הנעדרוּת האזרחית במטא-נרטיבים מקובלים, עשויה לצמוח קטגוריה חתרנית של נעדרוּת אזרחית. 

למאמר המלא

Katz, O. (2022). “My mother is not newsworthy”: Framing missingness in Israel. Journalism, ‏