האם הילינג הוא "מלכודת מודרנית"?
מאמר זה מאת רותם קליגר (בר אילן) וקרול קדרון (חיפה) מתחקה אחר צעירים מארה"ב ואירופה אשר ביצעו רילוקיישן לכפר צונונה, על גדות אגם אטיטלן בגואטמלה. המאמר שואל שאלות אודות תהליכי הילינג ש"מהגרי הלייפסטייל" מבצעים בכפר (כמו יוגה, סאונד הילינג, טקסי קקאו ועוד), במטרה לחולל שינוי קיצוני בחייהם ו"לברוח" מהמצוקות המודרניות איתן התמודדו לפני הרילוקיישן; בדידות, חוסר שייכות, התמכרות למסכים ולעבודה, חוסר יציבות ועוד.
האם טיפולי ניו אייג' ממוקדי-עצמי (self focused attention) ששואבים השראה ממסורות ילידיות כמו טקסי קקאו, יוגה וסאונד הילינג הם בסך הכל "מלכודת מודרנית"? האם בפועל הטיפולים הללו מונעים מאנשים להתקדם בחייהם ודנים אותם ל"לופ" אינסופי של טיפולי התרפאות (Healing) – ללא ריפוי? מאמר זה מבקש לענות על שאלות אלו תוך שילוב הספרות המחקרית הסוציולוגית על מאפייני מצוקות העצמי בעידן המודרניות המאוחרת, לצד עבודת שדה אתנוגרפית שנערכה עם "מהגרי לייפסטייל" בכפר צונונה, גואטמלה.
כפר צונונה בו מתגוררים במקור ילידים בני המאיה, נמצא על גדות אגם אטיטלן אשר נחשב למוקד עליה לרגל לתיירים ומהגרי לייפסטייל. בשנים האחרונות הם הקימו בו קהילות היפיות, קומונות, מלונות, חוות אורגניות ומרכזי טיפולים רוחניים שונים הפועלים לצעד קהילת המאיה המסורתית המקומית.
משתתפי המחקר ביצעו כולם רילוקיישן לכפר על מנת לברוח ממה שהם מכנים – "החברה החולה" שבתוכה גדלו, בערים מודרניות בארה"ב ואירופה. הם תיארו מצוקות פיזיות ונפשיות אשר מתכתבות עם האופן שבו חוקרים כמו זיגמונט באומן, אולריך בק אווה אילוז ואחרים מאפיינים את עידן המודרניות המאוחרת; תחושת בדידות, חוסר שייכות, ניתוק רגשי ואסקפיזם, התמכרות לעבודה, commodification of the self (החפצת העצמי) ועוד.
מהגרי הלייפסטייל קיוו שהמעבר לכפר בו מתגוררים ילידי המאיה, אותם הם תפסו דרך מבט רומנטי כמחוברים יותר לטבע ולעצמם – יסייע להם להירפא מהמצוקות הללו, אולם האם המעבר לכפר צונונה באמת הבריא אותם? התשובה לכך מורכבת ומפורטת במאמר המלא, כאן נביא דוגמאות בודדות (שבתקווה יעשו לכם חשק לקרוא את כל המאמר!).
"המלכודת המודרנית"
מראיינת: "ממה את חושבת שאנשים באים לכאן כדי להירפא?"
נעמי: "מצחיק שאת שואלת כי אחד הפרויקטים שהגיעו לסף דלתי זה פסטיבל Pathway to healing. הנחתי פאנל מקצועי שהנושא שלו היה – what is the endgame of healing? לאן אנחנו הולכים? כולם באים לפה בשביל הילינג אבל לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו מצפים למצוא שם?"
נעמי, "מהגרת לייפסטייל" צעירה שמתגוררת כשנתיים בכפר צונונה בגואטמלה נוגעת במוטיב ששב ועלה במסגרת 30 ראיונות עומק שנערכו לצורך המחקר. "כולם באים לפה [לאגם אטיטלן] בשביל הילינג", היא טוענת. כשהיא אומרת "כולם", היא כמובן לא מתכוונת לאנשי המאיה הילידים בכפר, אלא לתיירים ובמיוחד למהגרי לייפסטייל כמוהה. כשנעמי שואלת – "לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו מצפים למצוא שם?", ניתן להבין שהמטרה של "התרפאות" כלל איננה "ריפוי מלא". למעשה המטרה לא ברורה עבור המטופלים או המטפלים האלטרנטיבים השונים באגם.
במהלך עבודת השדה בצונונה אחד הממצאים הבולטים שעלו היה השימוש התכוף במילה "Healing" המסמלת תהליך מתמשך שעדיין לא נגמר. מילה זו נכתבה על עשרות עלוני פרסום ולוחות מודעות, ולעומתה בלט היעדר השימוש במילים "heal" או "cure". כלומר, כפי שנעמי טענה – המטרה הסופית של תהליכי ההילינג השונים לא הייתה ברורה ("What is the endgame?"). רוב הטיפולים שהוצעו באגם הונחו על ידי מהגרי לייפסטייל שהגיעו מארה"ב ואירופה וגם פורסמו בעלונים באנגלית (כך שגם קהל היעד היה מהגרים ותיירים). נוצר מעין מעגל סגור שתוחזק על ידי אותם אנשים ש"ברחו" מהתרבות המודרנית, וכלל לא נשען על – או הופך לחלק מתרבות המאיה הילידית ממנה הם רצו ללמוד. בואו נראה דוגמה נוספת:
מראיינת: "אני רואה את המילה 'הילינג' בכל מקום סביב האגם"
לורן: "בכל מקום!"
מראיינת: "אז… ממה אנשים רוצים להירפא?"
לורן: "המילה הראשונה שעולה לי לראש זה טראומות… כל דבר שקצת דוחף את הגבולות שלך, אפשר לטעון שהוא קצת טראומטי… אנחנו רוצים להירפא מטראומות עבר, אבל יש כאן מלכודת. יכולה להווצר אובססיה להילינג. אנשים עוברים מהילינג להילינג. עוד טקס, עוד יום, עוד סם פסיכדלי, עוד שיעור יוגה, עוד עבודת נשימות… זאת אותה מלכודת מודרנית, את אף פעם לא תתרפאי באופן מלא. תמיד יהיה עוד משהו לעבוד עליו".
דרך הציטוטים של לורן, מהגרת לייפסטייל ומנחת סדנאות בעצמה אנחנו מקבלים הצצה נוספת לתחושה שמטרת הטיפולים השונים מטושטשת ועלולה אפילו להפוך ל"מלכודת" נצחית. מלכודת שכולאת את הנחקרים בתהליכי התרפאות כרוניים, במעין "לופ" ללא קצה, בדומה לאופן שבו הספרות הסוציולוגית והאנתרופולוגית מגדירה את "מירוץ העכברים" הקרייריסטי-מודרני שממנו מהגרי הלייפסטייל ניסו לברוח.
מערכת יחסים טהורה עם עצמי
מה תהליכי ההתרפאות הכרוניים של מהגרי הלייפסטייל יכולים לספר לנו על הבניית העצמי ועל סובייקטיביות בעידן המודרניות המאוחרת? בהמשך המאמר בחנו את השאלה הזאת דרך פרשנות מחודשת למושג "מערכת היחסים הטהורה" (Pure relationship) שטבע אנת'וני גידנס בספרו מ-1992 "The Transformation of Intimacy: Sexuality, Love, and Eroticism in Modern Societies".
לפי גידנס, המונח "מערכת יחסים טהורה" מתאר סוג חדש של קשרים אינטימיים שהתפתחו בעידן המודרניות המאוחרת. מערכת יחסים טהורה היא קשר המבוסס על מחויבות הדדית, רגשות אוהבים ושוויון, כאשר שני הצדדים נשארים במערכת היחסים כל עוד היא מספקת אותם רגשית. שלא כמו מערכות יחסים מסורתיות, שהיו לעיתים קרובות מעוגנות במסגרת חברתית, כלכלית או דתית, מערכת יחסים טהורה מתקיימת ללא תלות בגורמים חיצוניים, אלא מתוך רצון משותף של שני הצדדים. זה אולי נשמע מקסים בתיאוריה ובוודאי יש למערכת היחסים הטהורה יתרונות רבים, אולם יש לה גם חסרונות.
אם מערכת היחסים נשנעת כולה על "רגש טהור", מה קורה כאשר הרגש משתנה, ולו לרגע? האם רגשות לבדם הם מספקים על מנת להחליף מערכות חברתיות ותרבותיות עמוקות שורשים שקודם לכן התוו מסגרות חיים ומשמעות? חוקרות כמו לין ג'יימיסון ואווה אילוז מתחו ביקורת על הגישה האופטימית של גידנס לגבי מערכות היחסים הטהורות. הן טענו שמדובר בביטוי נוסף של אידיאולוגיה נאו-ליברלית והייפר אינדיבידואליסטית. כלומר, אם מערכות היחסים המשמעותיות בחיינו נשענות רק על רגש (שעלול להתחלף במהרה), זה עלול להעמיק עוד יותר את המצוקות המודרניות שלנו; את הבדידות, הקושי להתחייב ולהתמסר, הנטייה לחפש "עסקה טובה יותר" בדשא של השכן והתחושה שאנחנו "אבודים בחלל" וחסרי יציבות (Precariousness).
במחקר הנוכחי אימצנו את רעיון מערכת היחסים הטהורה וניתחנו אותו מחדש דרך מערכת היחסים הנרקמת בין הפרט-לעצמו. טענו כי מהגרי הלייפסטייל מבקשים למצוא את העצמי הטהור, הילדי והפרימלי שלהם בעזרת פרקטיקות טיפוליות שונות המשלבות התבוננות פנימה. הם מבקשים לגלות ישות עצמית מהותית שכביכול שוכנת בתוכם ואינה תלויה בהקשר חברתי או במסגרת תרבותית מארגנת. כשם שהיגיון השוק מבנה את המצוד אחר "מערכות יחסים טהורות" זוגיות, כך הוא מבנה גם את תהליך החיפוש אחר העצמי הטהור. המהגרים עורכים מעין "שופינג" של זהויות ושל חוויות טיפוליות שאמורות לסייע להם למצוא את עצמם. הם מניחים שדרך העבודה העצמית הטיפולית שמרוכזת בעולמם הפנימי הם ירגישו יציבים, בטוחים ובריאים יותר. אולם באופן דומה למערכת היחסים הטהורה הזוגית, גם החיפוש אחר "מערכת יחסים טהורה עם עצמי" אם הוא מתבסס על רגש טהור בלבד – עלול להגביר את תחושת חוסר היציבות, חוסר השייכות, חוסר הביטחון והקושי לגבש זהות.
מחקר זה מעמיק את הבנתנו אודות העצמי הפוסט מודרני, במיוחד בקרב אוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי גבוה מהצפון הגלובלי. הוא מסייע בהבנת מיקומו של הפרט במחקר אודות מצוקות העצמי המודרני, אשר מוגפנות בתוכו ולכן ממשיכות ללוות אותו – גם במקרה של רילוקיישן. בכתבה הקצרה הזאת ניסינו להעניק הצצה אל המאמר. ניתן לקרוא את המאמר המלא באתוס.