אתנוגרפיה של מיניות נשית בזמן שכולם מחכים למשיח
ברכות לאירית קוסקס, דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן על זכיתה בפרס ורבלובסקי לעבודת מוסמכת מצטיינת בחקר הדתות על עבודתה שכותרתה "חיית גאולה: פרקטיקות לגאולה נשית בחסידות חב"ד בישראל". העבודה, שנכתבה באוניברסיטת בר אילן בהנחיית פרופ' נסים ליאון, בוחנת את השפעת המפגש שבין האישה לגאולה בחסידות חב"ד, על עיצוב זהותה העצמית ועל פעולתה החברתית, תוך התבססות על עבודת שדה מקיפה וממושכת, שכללה ראיונות עומק ותצפיות בשדה.
.
״אני יודעת מה לעשות כי אני אישה״, שמעתי שוב ושוב מנשות חב״ד במהלך עבודת השדה שערכתי, כחלק ממחקר המעמיק במפגש שבין אישה למושג הגאולה בתרבות החסידית. המשפט שחזר ונשנה נשא תפיסה עמוקה של חיבור בין גוף, רוח ונשיות קוסמית שיש לה תפקיד חשוב, כך נאמר לי, בסדר הבריאה. למשמע דברים אלו התעוררו בי שאלות: מה קורה לי כחוקרת חילונית, כאשר נשים מאמינות אלו מתארות את חוויות החיים שלהן לא דרך שפה של ׳מגבלה׳ – המוכרת לי ממרחבים רבים של השיח החילוני הליברלי והמערבי אליו אני שייכת, ובה נהוג לנתח את החוויה הדתית-נשית דרך עדשות של כוח, דיכוי או שחרור – אלא דרך שפה של גאולה?
סקרנות אנתרופולוגית באשר להתהוות זהות נשית יהודית בישראל, דחפה אותי לברר מה ההבטחה החב״דית ש-״רק אישה תביא גאולה״ מחוללת לחווית החיים של נשות חב״ד ולתפיסתן העצמית? האם תפקידה של הנשיות כפי שהיא מובנת על-ידן משנה את סדרי החיים, הקהילה ואת מערכות היחסים שלהן? האם ניתן ללמוד מתוך חוויות אלו, על מגדריות ומיניות בחברה החילונית?
במשך חודשים ארוכים של עבודת שדה אתנוגרפית למדתי בחברותא מדי יום ראשון בבוקר; קראתי, מעט בגמגום אך בהצלחה בספרי החסידות ובספר התניא; השתתפתי בחוג בית לנשים מדי יום שלישי בערב ודנתי בתורת המוסר והביטחון בהשם. פקדתי הפרשות חלה ואירועי נשים ברחבי הארץ בקצב כמעט שבועי, ישבתי לשיחות עומק ממושכות עם נשות הקהילה, ועקבתי אחר הפעילות התוססת ברשתות החברתיות החב״דיות. למרות המרחק הקצרצר בין הקיבוץ שבו אני גרה לבין העיר הסמוכה שבה חיות רוב משתתפות המחקר, חשתי בכל ביקור שלי בקהילה כאילו אני חוצה אל מציאות מקבילה, זרה ושייכת לי בעת ובעונה אחת. עם הזמן התחוור לי כי עבורן, אני קודם אישה ואחר כך חילונית, כי אצלן הגאולה, בה הן מאמינות באופן שלם, אינה רק רעיון תיאולוגי או הבטחה עתידית אלא חוויה נוכחת המתרחשת דרך הגוף הנשי.
כשהגאולה פוגשת את הגוף
נשות חב״ד שפגשתי תיארו דחף גופני-פנימי לתיקון, המלווה את כל פעולות היומיום, מטיפוח עור הפנים ועד הקפדה על תזונה בריאה, כל אלו נטענות במשמעות גאולית. אט אט בעבודת השדה נחשפה בפני משמעות הביטוי שעלה מפיהן, ״חיית גאולה״: הן עסוקות בדבקות ב-״עבודות הגאולה״, אותן זיהיתי במחקר כ-׳שמחה׳, ׳לידה׳, ׳לימוד׳ ו-׳הפצה׳. הכול מתוך תחושה שהן חיות בשלב הסופי של ״עקבתא דמשיחא״, בשלהי הגלות ותחילת הגאולה. כשהן מנקות את הבית, הן מכינות ״דירה בתחתונים״ למשיח; כשהן מכינות סנדוויץ׳ לילד והוא מכיר תודה הן מושכות את הגאולה מטה אל העולם. מתוך נקודת מוצא זו הן פועלות במישור החברתי-תרבותי: ״אני אישה, זה המון כוח״, הצהירו בפניי הנשים שפגשתי, שכפי שהתרשמתי מאמינות אמונה שלמה שיבוא משיח, אך לשבת בדלת אמות ולהמתין לו בכל יום שיבוא לא נועד עבורן. הגאולה, כך הן הסבירו לי, תבוא דרך הגוף הנשי, דרך פעולות ומעשים השמורים לנשים צדקניות שיביאו אותה: ״אני מרגישה שנשים מספיק נשמעות ומספיק חזקות בשביל לא לחכות לאיזשהו שינוי במערכת״, אמרה משתתפת, שבדומה לרוב חברות הקהילה גם היא מקיימת אורח חיים קהילתי פעלתני. הן מקפידות לתלות את הדגל הצהוב של ״משיח עכשיו״ במרפסת הבית, או להדביק עוד סטיקר של ״מחכים למשיח״ במפתן הדלת, וכשהן יוצאות לחלק נרות שבת ברחובות העיר הן מאמינות כי הן מביאות אור ושלום לבני האנוש. עמוק בליבן ובראשן הן מחזיקות באמונה כי הגאולה כמעט כבר כאן ולמרות שכרגע ״כל כבודה בת-מלך פנימה״, עוד מעט, כאשר רוח השכינה תרד מטה ותתחבר עם אנשי העולם כולו, כולם יוכלו לחזות באלוהות ולהכיר בכוח הנשי, שכן המשיח הוא אולי זכר בן דוד, אך האישה יודעת כיצד למושכו לעולם הגשמי בעזרת פעולות חברתיות, גופניות ורוחניות. בכך, המודל שנחשף במחקר הוא מודל נשי של גאולה מגולמת בגוף.
כחלק מתפיסה זו, גופן לא נתפס על ידן כמשהו שיש לרסן, להסתיר או להתגבר עליו (על אף כללי הצניעות), אלא כמרחב קדוש וכמקור כוח: הן תיארו כי בעזרת ״שרירים נשיים״ ובינה גופנית יתרה, הן מקרבות את השכינה לעולם הגשמי. הרחם, עבורן, אינו רק איבר ביולוגי אלא נושא תפקיד קוסמי; הוא שער בין עולמות שדרכו האלוהים מזרים חיים. במובן הזה, הגוף אינו רק מבטא את האמונה, הוא המדיום שלה. מיניותן, לא נועדה לפתות או לעורר חשק גברי בלבד, אלא היא קשורה לבריאה אלוהית, להמשכיות, לגאולה ולכן הן טוענות כי האישה מחזיקה את המפתח להבאת סדר חדש לעולם ולא הגבר.
לקח לי זמן להבין כי אולי ״נשים צדקניות יביאו את הגאולה״ אינה רק סיסמה רוחנית, אלא מנגנון ממשי ואפקטיבי בחברה החב״דית, המשנה את התודעה הנשית הגופנית והקשר האינטימי שהן מתארות עם הרבי מליובאוויטש, הנשיא האחרון של חב״ד ומנהיגה הרוחני הנערץ הוא מפתח להבנתו. עבורן, הסדר הפטריארכלי שבו הרבי מכתיב את סדר היומיום אינו מנגנון דכאני אלא זירה שבה הן יכולות ליצור היפוכים (כיאה לתפיסת אחדות ההפכים שמאפיינת את החסידות) ולשבש מנגנונים.
למרות מותו הפיזי, עבור רבות מהן הוא דמות חיה, נוכחת ומלווה, איתה הן מקיימות מערכת יחסים יומיומית. הקשר איתו מתואר לעיתים במונחים רגשיים ואף אינטימיים, כמי שרואה אותן, מכיר אותן ומכוון את דרכן. דרך הקשר הזה הן מספרות כי הן מגלות את עצמן, לא רק מבחינה רוחנית אלא גם מבחינת זהותן הנשית. בגאונות תרבותית, הן מצליחות ליצור את דמותו כמנהיג ״פמיניסט בצורה קיצונית״, ובכך הן מעלות את ערכן התרבותי מבלי לפרק את הסדר החברתי-דתי המוכר: האישה היא גם צנועה מאד וגם מטופחת ונראית, גם ביתית וגם ציבורית, גם תלויה ברבי וגם שליחה עצמאית. בכך, הרבי הופך ממתווך של האלוהות, למתווך של העצמי, מי שמאפשר להן להביע את דעתן מבלי להיחשף באמת. כך נוצר מבנה מורכב של זהות: אישה, מאמינה ואקטיביסטית, שחווה את עצמה דרך קשר עמוק לרבי (כדמות שמופנמת בתוכה) ולכן גם לעצמה. ולא רק דרך הגדרות חברתיות חיצוניות.
בכך שהרבי נתפס לא רק כסמכות רוחנית אלא כשותף אינטימי ואהוב, שמגייס את נשיותן לטובת הפרויקט היהודי המשמעותי ביותר – הגאולה – ומתוך התפיסה שעליהן לפעול כאילו כבר עכשיו הן חיות בגאולה ופועלות לתיקון העולם שיהיה ראוי עבורה, הנשים חותרות תחת הסדר המגדרי ולא באופן מוצהר ומתריס, אלא באופן שמקנה להן סוכנות בגבולות האמונה. זוהי גאולה נשית ועבור נשים, שמבקשות לא לשבור את המסורת, אלא לבקוע מתוכה. גאולה שמחליפה את האל״ף שבין גולה לגאולה באל״ף אחרת ששייכת לאישה. לטענתן, זהו מודל של אקטיביזם נשי שאינו שואב את כוחו מהמאבק בגבר, אלא מהתעלות עצמית ומהגדרה פנימית של עוצמה. פמיניזם פנימי, או בלשונן: פְּנִימִיזְם.
לאחר כמה וכמה גלי פמיניזם שהעולם הכיר, נשים כיום עודן מתמודדות עם אי-שוויון ומתקשות למצוא את הנוסחה המתאימה לנשיות שאיתה הן יכולות להרגיש שלמות ובטוחות (וזאת עוד לפני שמדובר באישה המאמינה שבמבט החילוני, לרוב נתפסת כמי שנדחקת לשוליים ומוגדרת רק ביחס לגבר או לאל, ללא מקום משמעותי בנרטיב התרבותי). הדימוי החילוני הרווח את החברה הדתית הוא של שמרנות המכפיפה נשים למבנים מגדריים נוקשים, וכמעט כל סיפור אחר, גם אם יש בו גדוּלה או גאולה, מתפרש כתודעה כוזבת. זוהי קריאה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם האופן שבו הנשים עצמן מתארות את חוויית חייהן, כפי שגיליתי. מחקר זה מציע לחקור סובייקטיביות נשית בתור שפה תיאולוגית ולבחון מה הוא תיקון עולם עבור נשים מאמינות וכיצד הוא מגולם בגוף. חשוב לציין כי המחקר מתמקד בנשים שמצאו בגאולה מקור של משמעות וחיבור לגוף, ואינו מבקש לייצג את כלל החוויה הנשית במסגרת זו.
את ההתייצבות הנשית המתוארת כאן יש להבין גם בתוך הרגע ההיסטורי שבו נאספו הממצאים: ישראל בזמן מלחמת חרבות ברזל. כשהחברה חווה אימה, אובדן וטראומה מתמשכת, התחדדה אצל הנשים תחושת השליחות למען הכלל. הן התבקשו לקום, לנער את השמלה ולהפוך למקור נחמה לעצמן ולסביבתן. ייתכן שדמותה של ״חיית הגאולה״ אינה רק תופעה תרבותית אלא תשובה נשית עמוקה לזמנים של כאוס, מלחמה ומשבר. בזמן שהמדינה כולה רעדה, הן ניסו למצוא יציבות בתוך הגוף, תקווה בתוך הרחם, בתוך הרגש והתשוקה.
לאחרונה זכה המחקר, שנערך בהנחייתו של פרופסור נסים ליאון מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, בפרס ורבלובסקי לעבודת מוסמכת מצטיינת בחקר הדתות. הפרס מוענק מטעם האגודה הישראלית לחקר דתות ובזכות תרומתה הנדיבה של משפחת ורבלובסקי. קבלת הפרס מהווה עבורי הכרה בחשיבות המחקר, המבקש להציע זווית ראייה פנומנולוגית על החוויה הדתית של נשים, ולבחון מה עושה רעיון הגאולה לגוף הנשי. כיצד הוא נחווה דרכו וכיצד הוא מעצב אותו. בכך המחקר מציע קריאה חדשה של נשיות וקריאה חדשה של גאולה.
עוד בנושא: