מאמרי אורח

ד"ר אופיר שפר כותבת לבחברת האדם על שיחה עם מאהר אבו כף, מורה צעיר מהחברה הבדואית בנגב. מתוך ניסיון מחקרי שלא הושלם, נותרה שיחה אחת שמאירה את חוויית החיים של צעירים בדואים בישראל. דרך המפגש עם מאהר מתבוננת שפר במתח שבו חיים צעירים בדואים כיום, ובפער שבין האופן שבו הם רואים את עצמם לבין האופן שבו הם נתפסים על ידי אחרים, כצעירים שמפחדים מהם.

צְעִירוּת, החברה הבדואית, מרחב ושייכות

***

זהות היא הדרך שבה אנשים מספרים לעצמם ולאחרים מי הם עכשיו, ולא פחות חשוב מכך לאן הם הולכים. היא גם קובעת גבולות שייכות: מי בפנים ומי בחוץ. בתוך המרחב הזה נוצרת לעיתים גם היררכיה בין זהויות הנתפסות ככאלה שפותחות עתיד, לבין אחרות הנתפסות כמעכבות אותו.

בחודש ינואר 2026 פרסמה פרופ' נוזהה אלהוזייל ממכללת ספיר תוצאות סקר שערכה בקרב צעירים וצעירות בדואים כאשר רק 6% מהם דיווחו כי הם רואים בזהות הישראלית כזהות הראשית שלהם. הסיבה לכך, לפי כ-80 אחוז מהנשאלים והנשאלות: עוני ואי שוויון היוצרים תחושת ניכור. 

זהות אינה רק שאלה של הגדרה עצמית, אלא גם של אופק אפשרי: האם וכיצד אתה רואה את עתידך במקום שבו אתה חי. במרחב הציבורי בישראל, הנתון הזה מתרגם לעיתים לשאלה פשוטה וישירה: לא מזדהה כישראלי? אז מה אתה עושה כאן.

השאלות האלו אינן תיאורטיות בלבד. הן חוזרות שוב ושוב בשיחות שלי עם צעירים בדואים בדרום. במסגרת תפקידי בהוראה ובהכשרת מורים במכללות אני פוגשת סטודנטים וסטודנטיות רבים מהחברה הבדואית. עם השנים עולמם הפך עבורי לא רק למרחב הוראה אלא גם לשאלה מחקרית שנכנסה בהדרגה לתחומי העיסוק שלי. מתוך השיחות האלו עלתה בי מחשבה לחזור אל כמה מהם, הפעם כבר כאנשי חינוך צעירים, ולשמוע כיצד הם רואים את חייהם ואת עתידם עכשיו, לאחר שסיימו את לימודיהם.

עד תחילת הרמדאן רציתי להספיק לראיין עשרה מורים ומחנכים צעירים מהחברה הבדואית בדרום. כולם היו תלמידי בשנה שעברה, וחזרתי לשוחח איתם כדי לשמוע מה שלומם וכיצד נראית תמונת העתיד בתקופה הזו. הרמדאן תוחם גם את הזמן האפשרי לשיחות. אם מבקשים מאנשים להיות פנויים לשיחה ארוכה וכנה, עדיף לעשות זאת לפני תקופת הצום. עד כניסת הרמדאן הספקתי לשוחח עם שלושה מהם, אהובים עליי במיוחד.

הסיפורים ששמעתי היו קשים ומכאיבים. כמעט שלא הייתה בהם תקווה, ולא רציתי לאסוף את ה"אין". זה לא הסיפור שאני מבקשת לספר עליהם. לא בשיח האקדמי ולא בשיח הציבורי. לטובת השיחה האחרונה נסעתי לביר הדאג' שעל גבול מצרים, לפגוש מורים צעירים שמחלטרים בצהריים כנהגי אוטובוס, משלימים הכנסה אחרי שעות ההוראה. מרבית הגברים הצעירים ביישוב לא עובדים או נמצאים במסלול להשכלה גבוהה. חסרי מעש. 

את שאר הראיונות כבר לא הספקתי לקיים. המלחמה הנוכחית פרצה. תיכף חג עיד אל פיטר, ואני יודעת שלא אסיים את המשימה שהצבתי לעצמי. למעשה, כבר החלטתי לא לסיים אותה. גם מסיבה מחקרית, משום שאני מחוברת רגשית מדי לסיפורים ומתקשה לראות מעבר להם, וגם בפועל, משום שהחלטתי לסיים כאן, בפוסט ב״בחברת האדם״, כי לעיתים כתיבה לשם השתתפות בשיח ציבורי היא מספיקה.

מתוך השיחות שקיימתי בחרתי להביא כאן שיחה אחת, עם מאהר אבו כף, מורה צעיר לשל"ח ולמנהיגות בתיכון ביישוב אבו-תלול. השיחה בינינו לא עסקה באירוע דרמטי אחד, אלא בתחושה מתמשכת: איך זה להיות צעיר שנדרש שוב ושוב להסביר שהוא בסך הכול אדם רגיל, שחולם להקים חווה חינוכית עם חיות ולעבד את האדמה. את השיחה ערכתי והיא מובאת כאן, בשילוב התמונות, באישורו ובתמיכתו של מאהר.

"זה מבאס כל פעם לספר למישהו שלא מכיר אותך מי אתה, כאילו 

אתה מנסה לשכנע אותו שאתה בן אדם טוב"

"אני מאהר אבו כף, בן 26, מורה לשל"ח ומלמד במגמת מנהיגות בתיכון אבו תלול. האמת רציתי לדבר על תחביבים ודברים שאני אוהב על בעלי חיים צמחיה נוף טבע, זה מבאס כל פעם לספר למישהו שלא מכיר אותך מי אתה, כאילו אתה מנסה לשכנע אותו שאתה בן אדם טוב" אבל רגע, אני עוצרת אותו, רק ביקשתי שתספר על עצמך. "וכן תראי ישר אני חושב איך להציג את עצמי טוב.. זאת ההרגשה שנותנים לך שכל פעם צריך להוכיח שאתה טוב… זה בצורה עקיפה כזאת כשאתה בא לדבר עם מישהו אז אני אסביר לו על הצד הטוב ביותר כדי שיקבל אותי… מוזר כן"…

למה צריך להוכיח? אני שואלת. אולי השאלה היא למי צריך להוכיח.

"זה משהו נובע מכל החברה, אנחנו חיים בחברה מאוד מורכבת, בכל המדינה המורכבות הזאת קיימת ובלי לשים לב אתה מנסה לשכנע אנשים שאתה בן אדם בסדר… אם לא הייתי בדואי אולי לא הייתי צריך לשכנע אבל אני ישר רואים עליי את דימוי שיש על בדואים…אז אני צריך להתגבר עליו ולהציג את עצמי הכי טוב שאני יכול… להאיר הכי טוב את הצד החיובי שלי".

אז אולי תתאר אותך בשלוש מילים?

"למי אני מתאר? לבדואים? לישראלים? התשובות שונות לכל אחד צריך לספר משהו אחר… לכל אחד יש מה אפשר להגיד ומה לא".. הוא מחייך.. "אני בדואי פלסטינאי אבל ישראלים (יהודים) מצפים שתגיד ערבי ישראלי, אבל אני לא מרגיש, ישראלי בטח לא, … גם בחו"ל היום אני לא יכול להגיד מאיפה אני, עדיף גם לא להגיד מישראל.. אם ישאלו אגיד שבאתי מירדן זה הכי קל."

להיות צעיר במקום שאין בו הרבה אפשרויות

מאהר מתגורר עם אימו, אחיו ואחיותיו בכפר אום בטין. נוסעים על כביש 60 חולפים את היישוב תארבין ופונים מאחור אל שבילי העפר והחול. הכפר קיבל הכרה רשמית בשנת 2005, אבל תשתיות בסיסיות כמעט שלא הגיעו אליו. יש מרפאה ובית ספר, וזהו.

״סביבנו בכפר גרות כמה משפחות שונות ובמסגרת ההסדרה קראו למקום אום בטין, שבתרגום פשוט זה ‘אם התל’, כי יש פה גבעה בקצה היישוב. מי בחר את השם? אין לי מושג. ככה הודיעו לנו״.

אום בטין הוא אחד מיישובי המועצה האזורית אל-קסום, המועצה הענייה ביותר מבין המועצות האזוריות בנגב. רק בחודש דצמבר האחרון לא חזרו התלמידים לספסל הלימודים מחופשת החורף הנהוגה בחינוך הערבי, בעקבות הפרות הסכמים בין משרד החינוך למועצה בכל הנוגע לסבסוד מערך הסעות תלמידים מהכפרים הלא מוכרים. 

בכפר מגוריו של מאהר רבים מבני הנוער כלל לא מסיימים 12 שנות לימוד. מספרן של הנערות שמסיימות עם תעודת בגרות עולה בהתמדה, אך בקרב הנערים פחות מ־20 אחוז מגיעים לבגרות. איזו תמונת עתיד מחכה לגברים צעירים בדואים ללא תעודת בגרות?

"אני עובד זאת שנה שלישית גם במתנ"ס בשגב שלום עם בני הנוער.. עבדתי גם בקידום נוער כחלק מההתנסות של תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי", מספר מאהר. "לעבודה בתיכון הגעתי גם כי משך אותי תפקיד מורה לשל"ח, אני אוהב טיולים ורבים מחבריי מורי של"ח, וגם מגמת מנהיגות, שזה דבר חדש בחברה הבדואית. לחנך למנהיגות, זה כוח חיובי בחברה שלנו… אני משתדל לראות תמיד את חצי כוס המלאה, אחרת זה…."

זה מה אני שואלת? אנחנו מחייכים.

"תחושת בית": חוויה סובייקטיבית של ביטחון, שייכות ולגיטימיות, המאפשרת לאדם להיות נוכח במרחב בלי להוכיח את עצמו ובלי לחשוש שיידרש לעזוב.

מאהר הוא צעיר ורווק. אמנם גיל הנישואין בחברה הבדואית עלה בשנים האחרונות, אך יש לו חברים נשואים רבים וגם הוא היה שמח לקשור את חייו במערכת יחסים זוגית. בחברה הבדואית נהוג לבנות בית, ולעיתים מצופה, לפני הנישואין. או לכל הפחות, להבטיח פתרון מגורים עצמאי. בכפר אום בטין אין אישורי בניה או הסדרה של הרחבת היישוב הקיים, להיפך. בשנת 2024 צומצם שטח הכפר לטובת סלילת מקטע נוסף של כביש 6. במציאות, כל משפחה בונה על השטח שלה ומקווה שההריסות לא יגיעו. 

בכפר הקטן אין מקומות בילוי, אין לאן לצאת בערב, בערב הכפר דומם וכל משפחה מתכנסת לביתה. צעירים נוהגים לצאת ולבלות בכפרים הסמוכים, אם בבתי הקפה בשגב שלום או באחת העיירות הסמוכות. 

"בגלל המועקה של נושא הבית המון זמן הרגשתי שאני לא יכול לשבת בבית, פיזית לא יכול להיות כאן.. אז היית בורח, נוסע.. רק לצאת רק לא להיות בבית.. לפני חודשיים אמרתי די תשב בבית תתמודד, אז סידרנו מקום נחמד בחוץ, למדורה.. אני יושב בערב עם אח שלי ובני הדודים שותים תה מדברים, פעם ראשונה אני יושב איתם כמו חברים. כבר חודשיים כל ערב וזה כיף אני אומר לך זה כיף… שומע את השטויות שלהם אבל מרגיש בבית… אני לא בורח יותר."

להיות צעיר שאנשים מפחדים ממנו

על פי הסיפור שמסופר בתקשורת הישראלית האיום הוא הבדואי הצעיר. בעיני רוחנו תעלה תמונה של צעיר בפנים כהות, לבוש שחור, תחושת האיום עולה מבלי שקראנו מילה על הסיטואציה. צעירים בדואים יספרו סיפור אחר.

"מאז המלחמה לכל מקום שאני הולך יש נשק סביבי, אתם קוראים בתקשורת על נשק שיש בחברה הבדואית, אבל אני הולך לטייל בשבת ומסביבי מלא ישראלים עם נשק… בשבת האחרונה נסענו לטייל ברוחמה הכל פורח ויפה אבל אני הולך בשביל ולא יכול להינות בכלל.. רק עסוק איך מסתכלים עליי, מטיילים מסובבים את הראש אני מרגיש…פעם אחרת נסענו לים המלח.. היה שם ישראלי עם נשק, אני רואה אותו כל הזמן מסתכל אחורה (מפנה את המבט) עליי כאילו לראות אם אני…."

מחבל? אני שואלת

"כן…פצצה מתקתקת. הוא בודק אם אני הולך לעשות פיגוע. את מבינה, אני מפחיד אנשים, הם מסתכלים עליי ומפחדים. לטייל במדבר עם חברים ולהרגיש שזה לא המקום שלי… לפחד שעוד שנייה ירו עליי… אני מרגיש שצריך להיזהר שלא אעשה תנועה לא במקום ויירו בי, כי אם יהרגו אותי יגידו זאת טעות בזיהוי… ואף אחד לא ישלם על זה.

להיות צעיר עם חלום במדבר

לאן אתה שייך מאהר? אני שואלת, בחיפוש אחר נקודות של אור בשיחה, שבהחלט היו בה גם כאלה.

"אני רוצה להגיד למדבר כי למדתי לאהוב את המדבר בזמן הלימודים, בסיורים ובטיולים גיליתי את המדבר… את יודעת הבדואים הצעירים לא מכירים את המדבר, זה מוזר נכון? כי אנחנו בדואים (צוחק)… אני גיליתי כל כך הרבה מקומות יפים אני הכי אוהב לצאת לטבע. 

ומה החלום שלך?

"אני רוצה להקים חווה… כמו חוות בודדים כזאת.. שיש בה חיות, וסוסים וטיפולים שונים, ואנשים באים להירפא ולטיפול כאן במדבר… "

וזה לא אפשרי? 

מאהר מחייך.

"לא.. אני בדואי".

לקריאה נוספת: