מאמרי אורח

במלאת 30 יום ללכתו של יורם כרמלי בת זוגו, דפנה בירנבוים כרמלי, כותבת לבחברת האדם על האדם שהיה, על מחקריו ועל עבודתם המשותפת:

פרולוג: "אני שייך לארץ הזאת"

יורם היה אדם נחבא אל הכלים, אהב את השוליים, לא אהב לעמוד במרכז ולא להבליט את עצמו. לכן אני חשה אי נוחות מסוימת וגם תהייה, מה לספר עליו באופן שלא היה גורם לו להרגיש מבוכה. 

יורם גדל בטבע, בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל' של שנות ה 40 המוקדמות, כשהיו בו שלושה זרמים חינוכיים, שפעלו במשותף ובנפרד, זה לצד זה: ממלכתי, דתי והסתדרותי. אביו היה מנהל הזרם ההסתדרותי והסוציאליזם היה לחם חוקה של המשפחה. כחלק מן הלהט האידיאולוגי, לא עלה לתורה כשהגיע לגיל 13 ובר המצווה נחגג כמסיבת יום הולדת. לבית הספר היסודי בחולון הגיע בעגלה רתומה לסוס, עם שאר ילדי מקווה, שעיקר שמחתם בנסיעה היה להסתכל על אחוריו של הסוס הגדול. בעצמו, רכב יורם על סוסים "בלי אוכף" מגיל ילדות, לשחות למד בבריכת ההשקיה במקום, גידל תרנגולות וגילה את תוקפנותן, היה גאה במדעני מקווה שזכו אי אז בפרסי ישראל, ובמטעים הניסיוניים, שאת עבודתם העלה על נס כל אימת שהמשיך לקרוא לפרי 'אבוקדה' עוד שנים ארוכות. הוא טיפס על הפיקוס הבנגאלי בן 11 השורשים וציפה בשקיקה שהבריטים יעזבו את הארץ. כל ימיו טען שאינו יודע אנגלית כי בילדותו, עם החברים, זרקו אבנים על השוטרים האנגלים ורק חיכו להפסיק לשמוע את השפה. 

כשהיה בן 9, בשנת 1948, נהרג אחיו בפעולת הפלמ"ח ליד קיבוץ יזרעאל. אביו של יורם, שהיה אגרונום, נטע לזכרו של האח חורשת אקליפטוסים במקום בו נהרג, בעין יזרעאל. מדי כמה שבועות נסעו יורם ואביו, בשלושה אוטובוסים ואחריהם צעדו ברגל, נושאים דליים, אל החורשה, כדי להשקות את העצים ולדלל במידת הצורך. בעשרות השנים מאז שנטעו את העצים, המשיך המקום להיות נקודת ציון רבת משמעות בחייו של יורם. העובדה שהחורשה שקקה מבקרים בכל עונות השנה ובכל ימות השבוע, שהיתה מקום בילוי ומפגש לאנשים מכל שדרות החברה, היתה בשביל יורם חשובה ומרגשת, סמל להרמוניה אנושית וזיכרון משפחתי אינטימי. בכלל, הארץ היתה בשביל יורם לא רק היסטוריה אלה גם פרק משפחתי, ביוגרפי. אמונה עזה בהידברות, דו קיום וסוציאליזם המשיכה להוות את עמוד השדרה הערכי של יורם לאורך כל שנותיו. גם כשביקורתו על המדינה נעשתה נוקבת ורבת עוצמה, שימר את האהבה הגדולה למקום ולאנשיו. הוא נשאר אופטימי והתעקש להאמין שדברים יעלו על מסלול טוב והרמוני.  היכולת לקיים אהבה גדולה ומסירות טוטאלית לצד ביקורת חריפה, ללא התנגשות וכרסום בין השתיים, היתה מסימני ההיכר של יורם. אני חושבת שגם אחדים מתלמידיו פגשו בצירוף הזה. 

אנתרופולוג: "אנתרופולוג יכול למצוא דאטה גם בניקוי אשפה"

בירושלים של שנות ה-60 המוקדמות, למד יורם היסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית וצ'לו באקדמיה למוסיקה. למרות שהיה מלא תשוקה למוסיקה, ניגן בתזמורת האוניברסיטה ושרק יצירות קלסיות באופן מופלא, ולמרות שאהב אהבה גדולה את לימודי ההיסטוריה, בפרט את הפרקים על נזירויות מוקדמות באירלנד, השתקע בסוציולוגיה ומהר מאד גם שולב במחלקה כעוזר מחקר של אייזנשטאדט וכחוקר במחקרי המחלקה. באותה עת, התרכז חלק ניכר מן המחקר הסוציולוגי בארץ בתהליכים של קליטת עלייה במושבי עולים, שהוגדרו אז במושגים של 'דה-סוציאליזציה' ו'רה-סוציאליזציה'. יורם פיתח קו משלו, שהתמקד  בהבניית משמעויות בעולם הקפיטליסטי המאוחר, בפרט בקרב אנשים בסביבות עבודה שונות. את תיזת המאסטר כתב על ניכור בעבודה. נושא זה עמד גם במרכזו של קורס שהחל ללמד אז במחלקה בירושלים. 

כעבור מספר שנים, נסע ללימודי דוקטורט. מאחר שרצה ללמוד אצל מארי דגלאס, נסע למחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת UCL בלונדון. מחובת ההשתתפות בקורסים פטרו אותו, מכיוון  שהיו מאחוריו כמה וכמה שנות הוראה בתכנית המאסטר בסוציולוגיה בירושלים. לימים, הצטער על כך שהחמיץ הזדמנות ללמוד אצל גדולי האנתרופולוגים שלימדו אז במחלקה בלונדון. אבל באותם ימים, ביקש רק לצאת לקרקס מהר ככל האפשר. בקרקס ראה עולם בו שזורים אלה באלה, תהליכי חיים ומשפחה לצד אומנות, ככוחות המעצבים זה את זה. הוא היה מרותק לקהילת הקרקס המסורתי הנודד, שהיתה בה בעת, מסוגרת ונטולת מקום. 

במסגרת עבודת השדה עבד תחילה כפועל בהקמת האוהל ובתפעול ההופעה, ובהמשך, גם כליצן וכנגן. אני זוכרת שסיפר איך עבד לאחר ההופעה עם "BIG BEN," אחד הפועלים, בניקוי המשטחים שמתחת לספסלים מן הלכלוך שנזרק על ידי הצופים במהלך ההופעה. בן הראה ליורם סיכה שמצא וביקש ממנו במעין תרעומת, לקרוא באזניו את הכתובת שהיתה רשומה עליה. כך גילה יורם שבן אינו יודע קרוא וכתוב. את הסיפור סיכם במשפט: "אנתרופולוג יכול למצוא דאטה גם בניקוי אשפה". לצד העבודה בהופעה, שימש מורה לילדי האומנים. הוא הבחין כי בני העיירות וילדיהם מתייחסי אל ילדי הקרקס כאילו היו הם עצמם מוצג אקזוטי, בשעה שהגיעו לבתי הספר המקומיים בעת שהקרקס חנה מספר ימים בעיירה. יורם ביקש להקל על ילדי הקרקס מפגשים אלה ולהרחיב את עולמם אל מחוץ למתחם ההופעה ולקח אותם לסיור בלונדון. הילדים היו מבוהלים למדי מן העיר וכששאל אותם מה ירצו לראות, נטו אל המוכר להם וביקשו לבקר באורוות המלכותיות ולראות את סוסי הארמון. 

הופעות הקרקס המסורתי הציתו את דמיונו. במפגש עם בעלי החיים – היו עדיין רבים כאלה באותה עת בקרקסים באנגליה: סוסים, אריות, נמרים – ראה עולם ומלואו: ייצוגים של יחסי אדם-חיה, תרבות-טבע ונוסטלגיה לאימפריה הבריטית המצטמקת. האקטים האקרובטיים הקסימו אותו באופן בו יצרה האקרובטית את תנועת הסחרור אשר הפכה נתונה לה, עד כדי סיכון חייה. שנים אחרי עבודת השדה, כשכתב על האקט באופן אנליטי, יצא בוקר אחד מחדר העבודה כשהוא חפוי ראש. כששאלתי בבהלה מה קרה, ענה:  "אני לא מבין מה זו צורה. אני לא מבין." יורם אהב את הנוסטלגיה שהציג הקרקס המסורתי וטען כי הקהל אינו מבחין בשינויים במופע הקרקסי ואף אינו מעוניין בהם. נהפוך הוא: אנשים שבאו לאוהל הקרקס הנודד המסורתי, לא ביקשו לצפות במופע חדש, אלא הגיעו אל ה- BIG TOP עם ילדיהם, לצפות 'באותו מופע' לכאורה, כדי לראות כיצד הם עצמם השתנו. הגעגועים לעולם הילדות, האינטימי, הקהילתי, הנתפס כשלם ותם, הזינו את הבנתו של יורם את עולמם של הקרקסים המסורתיים באנגליה. בתקופה מסוימת, התלווה לקרקס צייר שתיעד תמונות מחייהם של אנשי הקרקס. בשתיים מהן נראה יורם. 

במהלך המחקר, נפרד יורם ממרי דאגלאס, בשל חילוקי דעות אינטלקטואליים, שלהרגשתו, הצרו את חירות המחשבה שלו. היחסים ביניהם נותרו אוהדים וחבריים ומדי פעם עמדו בקשר. כשהגיעה לארץ לביקור עבודה (לזכרוני, באוניברסיטת בר אילן), הזמין אותה להרצות באוניברסיטת חיפה. לאחר ההרצאה, לקח אותה לסיור באזור חיפה ובהר המוחראקה. מעניין היה לשמוע את תגובתה ה'אנגלית' על המעשה המיוחס לאליהו הנביא באתר זה. 

יורם לא ביקש לעצמו מעולם מענקי מחקר ולכן נמצא במצב מתמיד של חיפוש פרנסה. בלונדון, בין פרקי עבודת השדה, עבד בבית חרושת למיטות ברזל ("שם היתה באמת עבודה קשה") ובאיסוף נייר למיחזור. בסולט לייק סיטי בארה"ב, אליה הירבה לנסוע כדי לבקר את בנו שהתגורר שם, לימד מספר קורסים בקולג'ים שונים. לאחדים מקורסי הענק בהם התבקש לסקור את 'תולדות המערב' הצמיד בינו לבינו כינויים כמו  PLATO TO NATO  או SPERM TO GERM. איני יודעת אם היו אלה המצאות שלו או ששמע אותן. מכל מקום, כדי להשלים את השכר, חיפש לעצמו עיסוקים נוספים. באחד המקרים, ראה מודעה בה ביקשו עובד לשמירה ב-GRAVEYARD. מיד ראה בדמיונו כיצד ישב ויכתוב את הדוקטורט בדממת בית הקברות ופנה אל המפרסמים. בדיעבד, הסתבר שהכוונה היתה למשמרת לילה בבית מלון. בלית ברירה, לקח את המישרה.

יוטה הקסימה את יורם ביפי הטבע שלה. לצד שוטטות בנופים הפראיים היה מרותק לעיירות הזעירות אותן תיאר כ-EXTENDED GAS STATION. המורמונים השתוקקו להמיר את דתו, אבל הוא התבונן בהם מבחוץ. זכור לי שסיפר על מקרה בו אחד מכמרי הקהילה הבכירים בסולט לייק בישר לחברים שחלם בלילה שאת המעשר לכנסיה יש לחשב על בסיס ההכנסה ברוטו ולא נטו. מקרה אחר שנחקק בזיכרונו היה של חוואי מורמוני, שהיה נשוי למספר נשים ואב לילדים רבים, וסירב לשלוח את ילדיו לבית הספר משום שמלמדים בו את תורת האבולוציה. כאשר הגיעה המשטרה לפתח החווה, החל האב לירות על השוטרים. שולי החברה האלה בערבות יוטה, עוררו ביורם תחושות של ספר (FRONTIER) וגעגועים למרחבים. הדימוי של נהג משאית בודד בכבישי אמריקה האינסופית, הריקה, עשורים לפני עידן הסלולרי, הקסים את נפשו הרומנטית.

בהמשך הקריירה עבר יורם לעסוק בתחומי מחקר נוספים: משמעויות סימבוליות של פריון בארץ ואופני הבנייתן, משחקי כדורגל והמעמד הסמלי של קבוצות שונות ועוד. אולם הקרקס נותר קרוב לליבו. כשהגענו לאנגליה לשבתון, בראשית שנות ה-2000, המשיך בעבודת השדה. הוא איתר אומנים שהכיר משנות ה-70, ופגש אותם מקץ שנות דור: הוא ביקר את בעל הקרקס שכבר רכש אז אחוזה גדולת מימדים בדרום אנגליה וניהל בה עסקים שונים, קרקס ואחרים; את אחת האקרובטיות פגש בקרוואן בקרקס בו עבדה באותה תקופה ואת אומנית הרכיבה על סוסים, שפרשה מן הקרקס והפכה לציירת, פגש בביתה בדיור ציבורי בפאתי לונדון; אלינו הביתה הזמין את ה-FIRE BLOWER ואת ה-RING MASTER שרעם בקולו הרדיופוני המרשים, בין כתלי המטבח הזעיר. באותן שנים, זכיתי גם אני לפגוש את הדמויות אותן היכרתי באופן קרוב מכתיבתו של יורם וכן את מרי דאגלאס, שהזמינה אותנו לביתה. 

באותן שנים, הלכו והתמעטו הקרקסים המסורתיים. בעלי החיים הוצאו מן הזירה ומגבלות רבות הושתו על נדודי האומנים. בה בעת, החלו להופיע גרסאות חדשות, ניסיוניות, של קרקסים מגוונים עד בלי קץ. לצד קרקסים ידועים ועשירים כמו Cirque du Soleil ו-Cirque Archaos, הופיעו גם קבוצות אוונגארד כמו קרקס טרמפולינות קסום או קרקס איטלקי שפיתח את מוטיב פינוקיו ברכיבה על אופניים מתפרקים שגרמה לקהל להתגלגל מצחוק. אחד מאיתנו, במשפחה, איני זוכרת, נפל – פיזית! – מן הכסא. לצערי הרב מאד, איני זוכרת את שמותיהן של שתי הקבוצות הנהדרות הללו. עוד פגש אז את הקרקס הקהילתי, את בית הספר לקרקס CIRCUS SPACE בכיכר HOXTON, את חוגי הקרקס לילדים ונוער ואת השילוב של אלמנטים קרקסיים באירועי MAINSTREAM, כמו חנוכת קו רכבת חדש מלונדון לאירופה. ההיבט הניסיוני במופעי הקרקס החדשים שבה את סקרנותו ומחשבתו של יורם, שהחל לתת את הדעת על מקומם המשתנה ומשמעויותיהם של קרקסים בפתח המאה ה-21. יורם לא היה קרייריסט במובן המוסדי של המושג. ההכרה בערך עבודתו היתה חשובה לו, לפעמים עד מאד, אבל הכוח המניע מאחורי עבודתו היה אינטלקטואלי ואומנותי.

אפילוג: "כל אחד נפרם כמו שהוא תפור"

כשפרש לפנסיה, החל להתמסר לקריאה. "בגילי אדם צריך לקרוא את היצירות הגדולות", אמר וקרא את נכסי צאן הברזל של האנושות. אני חושבת שאפשר לתאר את קריאתו כ'פרואקטיבית'. כשקרא פרוסט, דיבר אלי בבית בלשונו, כשקרא עגנון כתב בווטסאפ הודעה שלמה ברוח לשונו וסיכם: "את מבינה בוודאי שאני קורא ספר בסגנון הזה וזאת על שום עין רעה שנתנו הטכנאים במחשב שלי אתמול ולראייה, שכבר דובר על שלא טוב לקרוא בלי לכתוב וכו', וכל מה שלעיל רק מעיד על קורטוב של טמטום שכבר השתלט עלי הבוקר"; מאובידיוס ולוקרציוס המשיך אל עולם המחזות היוונים והתפעל מן ההומור והחתרנות. מבין הפילוסופים אהב באופן אישי, אפשר לומר, את שפינוזה והיידגר, שהפכו למעין מכרים בעולמו הפרטי. לאחרונה התחיל לקרוא ספרים של סמי ברדוגו ואהב את "העולם הסחוף" שתיאר. כאשר קרא יצירות מתורגמות ולא אהב את התרגום, סבל כמעט באופן פיזי. על אחת מיצירות הענק אמר לי בכאב: "נראה לי שאני מפסיד לפחות שלושים אחוז בגלל התרגום הזה", ורכש גרסה אנגלית, אליה פנה כשהגיע לקטעים שהרגיזו אותו במיוחד. שבועות ספורים לפני מותו מצאתי על שולחן העבודה של יורם פתק שכתב כמה חודשים לפני כן: "ספרים שהייתי רוצה לקרוא". 

לצד הקריאה האינטנסיבית, פיתח תחומי התעניינות נוספים. לפני כארבע שנים, בתקופת הקורונה, אמר: "לא יתכן שאני יהודי ובור גמור בנושא יהדות. אבא שלי היה עילוי בישיבה ואני לא יודע כלום." אולי בגלל הפער הזה, בסביבות גיל 80, ניגש לבית הכנסת בשכונה וביקש ללמוד תלמוד. שלושה אברכים שהיו במקום שמחו לשמש לו כמורים. בהדרגה הלך והתהדק הדיאלוג עם אחד מן השלושה, והחלה סדרת מפגשים, פעם או פעמיים בשבוע. יורם ישב עם עדיאל באופן סדיר, בפגישות שהלכו והתארכו והגיעו לשלוש וארבע שעות. אלא שהמפגשים הארוכים כללו יותר ויותר ויכוחים פוליטיים ואתיים ובסופו של דבר הגיעו לכלל פיצוץ. יורם לא יכול היה לשאת עמדות שעבור עדיאל היו בחזקת מובן מאליו וייהרג ובל יעבור. גם במקרה הזה, המחלוקת המלוהטת לא פגמה בחיבה האישית אל עדיאל והקשר ביניהם, אמנם מכווץ לשיחות טלפון, נמשך עד מותו. משך כל הזמן הזה, המשיך להנחות לדוקטורט את אביטל. ממיטת בית החולים כתב את חוות דעתו על העבודה ועוד זכה לשמוע שהדוקטורט כמעט אושר, ונותרו תיקונים זעירים בלבד להשלמת הפרויקט. בין לבין, חזר לנגן, הפעם על כלי נשיפה. בנוסף לחליל צד וחליליות, ניגן על בקבוקים ועל שלל כלי נשיפה אקזוטיים שנאספו בבית במהלך השנים.

לפני שנים רבות, אמר יורם בקשר לאמו המזדקנת: "כל אחד נפרם כמו שהוא תפור". ההכללה החכמה הזו חלה גם עליו. בימים האחרונים, מתוך ערפול התודעה, האזין בהתרגשות ליצירות מוזיקליות שאהב. באחד המקרים כשהשמעתי לו ביצוע של הרכב תלמידים, עדיין עיווה את פניו למשמע כל "צליל לא נקי." כשכבר כמעט לא דיבר, עוד אמר תודה רבה לכל עובד כוח עזר שהביא ארוחה למיטתו בבית החולים; כשהתעטשתי, אמר לי 'לבריאות',  אבל כשאחד הרופאים עמד ליד מיטתו ושאל: "מה שלומך, יורם? אתה שומע אותי? משהו כואב לך?", אמר לו יורם, שנראה רגע לפני כן מחוסר הכרה: "שתוק!" הרופא המקסים, יובל, פרץ בצחוק ואמר בהתפעלות: "איזה מלך!" 

בשביל יורם, העולם נשאר ENCHANTED. הוא חיקה את ציוץ הציפורים והן ענו לו; הוא חיקה קול של סוס מאנפף; הוא ידע לפזול, גם בעין אחת, ומוסס כך לא פעם ויכוח או שיחה מתוחה; כשצריך היה לשלוף את עצמו החוצה בתחילת היום, שר: "קומבה, קומבה, קומבה קקומבה, קום בחור עצל וצא לעבודה", או התפעל איך יודעים תינוקות בני יומם לזהות תינוקות אחרים, ואיך ברור להם שכדור, למשל, איננו בעל חיים; כשהייתי באזור כפרי בקולורדו, כתב לי: "חבל שלא מצליח להתקשר, אבל גם טוב לחשוב שההרים מנצחים את הטכנולוגיה" ועוד ועוד. 

בבית היה יורם איש משפחה מופלא. נכון, הוא לא עסק בהיבטים הלוגיסטיים או בבירוקרטיה של החיים. הוא לא 'סידר עניינים', אבל עבור כולנו, ילדיו הבוגרים ועבורי, הוא היווה משענת אקזיסטנציאלית, קול שקול, חכם, משכיל, רחב היקף וגם אופטימי, מאמין ביכולות ומעיין של אהבה מלאה, רחבת לב, חסרת גבולות. 

נוח בשלום על משכבך.

אנחנו חסרים אותך מאד

דפנה

2.4.24

לקריאה נוספת: