אנתרופולוגיה לשבת

״חלק מתוך מהדברים שכתב יורם בילו בספר ״על מלאכים, שדים ובני אדם – ספר היובל לכבוד יורם בילו״, שערך אנדרה לוי ופורסם בהוצאת רסלינג. הספר מאגד מאמרים שנכתבו על ידי עמיתיו ותלמידיו של בילו ומציע קשת רב-גונית של מחקרים אשר במרכזם חקר התרבות במובָנָה הרחב ביותר; כל מאמר נכתב מפרספקטיבה אחרת, אבל איגודם יחד משקף נאמנה את גישתו המולטי-דיסציפלינרית של בילו. המאמר הפתוח של הספר, ״סמני דרך״ כתב בילו בעצמו, והוא מהווה מעין סיכום ביניים של הקריירה של בילו ומבט לאחור על עבודתיו. אנחנו מביאים כאן חלק מתוך הטקסט, שאותו גם הקריא בילו בהרצאה שנשא בכנס לכבודו שהתקיים ב14.6.22 באקדמיה הלאומית למדעים. הקלטת יום העיון, כולל הרצאתו של בילו, מצורפת כאן.

תודה ליורם בילו, אנדרה לוי והוצאת רסלינג על האישור לשימוש בקטעים.

קטעים מתוך ההקדמה ׳סימני דרך׳ שכתב יורם בילו לספר

״…כשאני מתבונן לאחור על  המסלול המקצועי שלי מאמצע שנות השבעים של המאה הקודמת ועד לימים אלה, נראה לי כי כותרת המשנה שבחר אנסקי למחזהו "הדיבוק" – "בין שני עולמות" – מתאימה למדי לתיאור מעמדי האקדמי. הייתי בעצם סוכן כפול, עם רגל אחת באנתרופולוגיה והשנייה בפסיכולוגיה. זהו דימוי טעון – הרוח שתהפוך לדיבוק נמצאת במצב לימינאלי, לא בשמים ולא בארץ, נעה ונדה בין לבין, נרדפת על ידי מלאכי חבלה. אבל ללימינאליות – סִפִּיוּת – יש גם יתרונות, כפי שלימדו אותנו ארנולד ון-גנפ וויקטור טרנר. הגומחה המקצועית שלי התהוותה במידה רבה מתוך החיבורים שבין שתי הדיסציפלינות הללו. מתחילת דרכי ביקשתי לקשור בין רמת הפרט לרמת הכלל על ידי בחינת המוטיבציות המודעות והלא מודעות של היחיד (לשון זכר ננקטת כקונבנציה בלבד), תשוקותיו ושאיפותיו, חיי הדמיון שלו ומצוקותיו – בהקשר הרחב של השדה החברתי והתרבותי שבו הוא פועל, על מכלול האפשרויות והאילוצים שבו.

״…בתחילת דרכי המקצועית הכשרתי עצמי להיות פסיכולוג קליני, ועבדתי כמטפל במסגרות שונות – בית חולים פסיכיאטרי, תחנה לבריאות הנפש, שירות יעוץ חינוכי – עם מבוגרים ועם ילדים, שסבלו ממגוון רחב של בעיות ומצוקות.  כוונתי הייתה להיהפך בסופו של דבר לפסיכואנליטיקאי.  במשך הזמן גליתי את האנתרופולוגיה והפכתי אותה ליסוד מוסד של זהותי המקצועית, בלי לוותר על המבט הפסיכולוגי. התוצאה הייתה שעטנז: פסיכולוגיה תרבותית או אנתרופולוגיה פסיכולוגית. המיקום הרב-תחומי הזה לא הקנה לי נקודת תצפית מיוחסת על העולם, אבל איפשר אולי זווית ראייה רחבה יותר.

במבט לאחור על השינוי הדיסציפלינרי שעברתי, נדמה לי כי יותר משברחתי מהפסיכולוגיה, הפסיכולוגיה היא שברחה ממני. הפסיכולוגיה שעניינה ועדיין מעניינת אותי היא בפירוש זן נכחד כיום. זו פסיכולוגיה הנטועה ברגע ההיסטורי ובהקשר החברתי והתרבותי הרחב מזה ובחוויה הסובייקטיבית מזה, הקשובה לרעשי החיים היום-יומיים ולא נמלטת מהם אל הסטריליות של ניסויי מעבדה. לדבוק בפסיכולוגיה כזאת משמעו ללכת נגד הזרם, משום שהפסיכולוגיה באוניברסיטאות המחקר המובילות בארצות הברית ובאירופה הפכה מדעית ומעבדתית יותר ויותר, מחוברת לביולוגיה ולחקר המוח, ומהלך זה הוא שמביא כספי מחקר, פרסומים בכתבי-עת נחשבים ויוקרה אקדמית באופן כללי. התחום המחבר מוח והתנהגות הוא חלון הראווה של הפסיכולוגיה האקדמית כיום, ושיטות המחקר המובילות בו, המשלבות טכנולוגיות הדמיה משוכללות לחקר הפעילות המוחית מזה וכלים לבדיקת המנגנונים הקוגניטיביים מזה, היא מתודולוגיה מנצחת.  השאלה היא רק מה מפסידים כשמנצחים…״

לקראת סוף ההקדמה של בילו הוא כותב:

״… כפי שציינתי, עבודתי חסרה את העיסוק המפורש בממד הפוליטי של ההיבטים העדתיים והדתיים שחקרתי, אם כי הוא קיים במובלע בחלק מעבודותיי.  אבל לאור העובדה שבני הדור הראשון והשני של האנתרופולוגים בישראל היו כמעט כולם אשכנזים ונחקריהם היו כמעט כולם מזרחים, אי אפשר לנתק את ההיבט הפוליטי ממכלול העבודה האתנוגרפית שלי ושל אחרים – והדברים מתקשרים כמובן לביקורות בעולם כלפי הדיסציפלינה האנתרופולוגית, שהפציעה כבת-לוויה של פרויקטים קולוניאליים – ובמידה ידועה אף שרתה אותם.  אכן שמעתי בעבר את הטענה כי אין זה מקרה שראשוני האנתרופולוגים בישראל לא הפכו את בני עדתם אלא את המזרחים למושאי חקירתם ובכך קיבעו את מעמדם כ"אחר האקזוטי". במבט לאחור, אין לי ספק שהאנתרופולוגים הוותיקים, ואני בתוכם, היינו שבויים במוסכמות של האנתרופולוגיה הקלאסית (שנחלשו מאז מאד) ללכת אל הקבוצות הרחוקות ביותר מקבוצת האם, גיאוגרפית, חברתית ותרבותית, ופעלו לפיהן. כתוצאה מכך, במבנה של יחסי הכוח בחברה הישראלית דאז (ושל חברות העולם הראשון בכלל), המבט האנתרופולוגי הוטל מלמעלה למטה, מן המרכז אל הפריפריה, מבעלי המשאבים וההון הסמלי אל החסרים אותם.

אם נוסיף ממד פוליטי זה להערכת עבודותיי הראשונות בקרב יוצאי מרוקו, התיאור האידילי (והאידיאלי) של מרואיינים חמים ומכניסי-אורחים, הנכונים לחלוק עמי את מצוקותיהם הנפשיות ודרכי ההתמודדות אתן, ייראה אולי ורוד מדי. העובדה שמרואיינים אלה נתנו לי דריסת-רגל בבתיהם ובעולמם יותר מנחקרים ממרכז החברה הישראלית מייצגת גם מציאות חברתית וסמלית שבה היו; להם פחות דרגות חופש להתנגד לחוקר וליוקרה שהוא נושא עמו. בה בעת, נראה לי כי הצגה ביקורתית של העבודה האנתרופולוגית המוקדמת כמבטאת התנשאות כלפי הנחקרים המזרחים או ניכור מהם היא במקרים רבים מחמירה מדי; וכאשר היא משתמשת בעולם מושגים עכשווי, חשוב שתיקח בחשבון מה היו האופקים האפיסטמולוגיים והמושגיים של החוקרים דאז.  באשר לי, העבודות שערכתי בחדרי לימוד של חרדים אשכנזים עושות במובן ידוע אקזוטיזציה של האחר (אמנם ממגזר מוגדר שאינו בדיוק הממסד) יותר מכל עבודה אחרת שלי, כפי שתיווכחו להלן.  ובאותו הקשר, החלטתי לחקור את ההתעוררות המשיחית בחב"ד נבעה גם מהרצון להתמקם בשדה מחקר הכורך קבוצה שמוצאה אינו מהמגרב. רק מאוחר יותר גיליתי, למרבה האירוניה, שכקרוב למחצית מהמשיחיסטים הישראלים בחב"ד הם ממוצא מזרחי – מה שמעיד על התרופפות גוברת של הגבולות הקשיחים בשדה הדתי והעדתי ועל הצורך לפתח קטגוריות ניתוח חדשות בשדה המחקר הזה. 

את התנועה שלי כ"סוכן כפול" בין פסיכולוגיה לבין סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ניתן לדמיין כתנועה "אנכית", בין רמת הפרט לרמת הקולקטיב, ואם תרצו, בין הקומות בפקולטה למדעי החברה בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. לעומת זאת, הרומן שלי עם התרבות היהודית משקף תנועה "אופקית": ניסיון לחקור תחומי תוכן שקשורים לחברה היהודית ולמחשבת ישראל באמצעות כלים ממדעי החברה (ובין בניינים באותו קמפוס). לא כל החוקרים במחשבת ישראל אוהבים זאת, ואני בהחלט יכול להבין את ההסתייגויות. גם יש חוקרים במדעי החברה הרואים בדגש היהודי המקומי בעבודת האנתרופולוג סוג של "פרובינציאליות". אבל בעיני הביצה המקומית היא עולם ומלואו; ולעמיתיי הטהרנים ממחשבת ישראל אומר כי את טווח המשמעויות של תופעות בתרבות היהודית אפשר ואף ראוי להרחיב ולהעשיר באמצעות כליי החקירה של מדעי החברה….״

אסופת המאמרים הנחתמת בסימני הדרך שלי, היא מתת שלוחה מעמיתים שאני אוהב ומעריך. איני יכול לכן שלא להתייחס בסיום לעמיתים אלה ולפרקים שהם זיכוני בהם.  כיוון שספר יובל, פֶסְטְשְׁרִיפְט בלע"ז, הוא עבור מקבלו הזדמנות נדירה להיות אגו-צנטרי בלי לחוש אי-נעימות, אתבונן בתרומות שבאסופה מאספקלריה אישית ואתמקד בזיקה שבין כל אחת מהן לעבודותיי. ראשית, אני שמח מאד על הגיוון בפרקים – לא רק מבחינת התכנים אלא גם מבחינת הקשר שביני לבין הכותבים.  את כולם אני רואה כיום כקולגות, אך הם מייצגים מדרג רחב, שבראשו מדריכי לדוקטורט (גולדברג), המשכו בשתי קולגות ותיקות מהאוניברסיטה העברית (חזן-רוקם ואלאור) ובסיסו בשבעה תלמידים-לשעבר (לוי, חסון, נוי, קרבאל-טובי, קלין-אורון, פלג-פרידמן וקדרון), מהם שישה שהדרכתי בעבודת הדוקטורט או שהשתתפתי בהדרכתם. תודה מיוחדת שלוחה לוותיק בתלמידים אלה, אנדרה לוי, מי שיזם את הוצאת האסופה הנאה הזאת ועמל על השלמתה.

תוכן הספר:

אנדרה לוי  – מילות הקדמה קצרות
יורם בילו – סימני דרך
הרווי גולדברג – יהודים ברטוריקה של כוח וחולשה בעידן תמורות: מקום היהודים במאבק בין המדינה לחברה בשלהי התקופה העות'מאנית בלוב
אנדרה לוי – הפרדה מתוך אינטימיות: נשים ונשיות יהודית במרחבים מרוקאים
קרן פרידמן-פלג –  משנה תוקף: "הצגות מקרה" קליניות של טראומה צבאית כמופע מוסרי לאשרור אתוס הלוחם
אור חסון – ״אם יש דבר-מה שמימי במחלה״: על שיגעון, גאונות ומקומם של סיפורים בכתיבה רפואית ספרדית בעת החדשה המוקדמת
גלית חזן-רוקם – הספדים וקינות: היבטים טקסיים ומגדריים של טקסטים וביצועם בספרות יהודית קדומה.
קרול א' קדרון – "נאחזים" בידי העבר: מחקר השוואתי על הקשרים המתמשכים עם המתים בקרב צאצאים לקורבנות טראומה יהודים-ישראלים ובודהיסטים-קמבודים
מיכל קרבאל-טובי –  כאן לא פוגשים את אלוהים: תסריטים של גיור בקודש הקודשים של הביורוקרטיה הרבנית בישראל
חיים נוי – רשמי מבקרים וממשקי תגובה בשני מוזיאוני היסטוריה: זמינויות נרטיביות ומחוות סגירה בפלורידה ובירושלים
אדם קלין אורון – מחזיונות בר לחזון מתורבת: ביות התקשור בישראל
תמר אלאור – בארץ החפצים החופשיים

על הספר – בעקבות אלחנן – מסע משפחתי- יורם בילו:

עלילותיה של משפחה אחת − סיפורי מאבק והישרדות, החמצה והקרבה, אהבה ופרידה − משורטטות ביד אוהבת על סמך מקורות מגוונים: זיכרונות ילדות, חומרים שנגנזו במזוודה, מיתוסים שהתקדשו, ספרי עיון ומחקר, ובמשורה גם דמיונו של המחבר. החלק ראשון של הספר מתחקה אחרי מסעה רב המכשולים של המשפחה מפולין לארץ ישראל והתבססותה בה. גיבוריו המרכזיים הם סבא משה, שנעלם בתחילת מלחמת העולם הראשונה רק כדי לצוץ בסיומה ולהוביל את ילדיו לציון; וגם המפעל למוצרי עץ שסבא הקים בתל־אביב ושממנו התפרנסו שלושה דורות מבני המשפחה עד שגווע בפיתול עלילתי המתמצת את החלום הציוני ושברו. גיבור החלק השני הוא אלחנן, בן הזקונים של סבא, שמעלליו הפכו אותו לאגדה משפחתית. מסכת חייו של הדוד הרוויזיוניסט, שהיה מדריך בבית”ר, חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, מפקד באצ”ל והיה שומר ראשו של מנחם בגין על סיפון אלטלנה וקצין בחטיבת גבעתי עד נפילתו בשלהי מלחמת העצמאות, נפרסת בפני הקוראים כדי לחלצו ממעגל השכחה ולהעניק לו קול.