"> דמות אב במדינת הלאום הישראלית – נשיא המדינה וטקס יום הזכרון – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

דמות אב במדינת הלאום הישראלית – נשיא המדינה וטקס יום הזכרון

בעקבות ההצעה שנשיא המדינה לא ישתתף בטקס יום הזכרון הממלכתי בעקבות מגפת הקורונה, כותב ינון גוטל-קליין על תפקידו הסמלי והתרבותי של הנשיא ועל מקומו בטקס הזכרון ובחברה הישראלית

אין ספק שהימים הללו – ימי השיא של הלאומיות הישראלית על גווניהם – אשר צוינו תחת עננת נגיף הקורונה, עוד יילמדו וייחקרו לרוב. אך גם כעת, וגם אם יום איחוד-כיבוש-שחרור ירושלים המורכב בפני עצמו טרם הגיע, דומה שניתן להתחיל ולבחון בראייה מחודשת חלק מהשיקולים וההחלטות שהתקבלו ביחס לטקסים השונים. לכל הפחות, ובנגיעה ראשונית, כדאי להתבונן בטקס הפתיחה של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, בהיותו היום שככל הנראה שיקף את נקודת הקיצון של השפעת נגיף הקורונה על הימים האזרחיים-לאומיים בישראל.

כזכור, ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים הובילה שינויים מרחיקי לכת בכלל הטקסים הממלכתיים. בהקשרנו אנו, על פי ההנחיה הראשונה אשר ממנה חזרה בה הועדה לבסוף וכחלק מהצמצום המתבקש, נאסר על נשיא המדינה להשתתף באופן מלא בטקס פתיחת יום הזיכרון אשר התקיים כמדי שנה ברחבת הכותל המערבי, והוא נדרש לשלוח נאום מצולם בלבד.

ראשית יש להבהיר, ההחלטה שהתקבלה לא נגעה לעצם קיומו של הטקס, וגם לא שאפה לבטל את ההשתתפות של כלל הדמויות הציבוריות הבכירות – כמו ראש המטה הכללי של צה"ל למשל, אשר על פי 'חוק יסוד: הצבא' (ובניגוד לנשיא המדינה) נתון למרות הממשלה. דהיינו, לפי ההחלטה הטקס בכותל נותר על כנו, גם אם באופן מצומצם, ובין היתר בוטלה השתתפותן הפיזית של הדמויות האזרחיות הבכירות, ובראשן הנשיא.

קרדיט - דובר צה"ל

מנקודת מבטנו היום יתכן שהדברים נשמעים שוליים, בעיקר כשההנחיה הראשונית והמדוברת לא מומשה, ובהינתן שלאורך התקופה האחרונה שמענו וצפינו בלא מעט נאומים ששודרו מרחוק. יחד עם זאת, להחלטה כזו, גם אם היא עולה רק כאפשרות ולא באה לידי ביטוי בפועל, יש משמעויות היסטוריות וחברתיות. ברם, קודם לבחינתן של משמעויות אלה עלינו לפרט מעט על מעמדו של נשיא המדינה בישראל.

הנשיא והחברה הישראלית

'חוק יסוד: נשיא המדינה' פותח במילים "בראש המדינה עומד נשיא", ובכך מקנה לנשיא את מעמדו החוקי, הטקסי והסמלי; אך אין ספק שמעמדו הציבורי, לפחות לעתים, שונה במעט. ניתן אולי לתלות זאת בחלוקה – כמותית ואיכותית – בין סוגי הסמכויות המוענקות לנשיא. מחד, בכל הקשור להיבט הפורמלי, וגם לאחר שמנינו את סמכויות החנינה והטלת מלאכת הרכבת הממשלה, לעומד בראש מדינת ישראל נתונות סמכויות מועטות מכל מקביליו – ראשי הדמוקרטיות הפרלמנטריות בעולם, ובוודאי מאלה הנבחרים. רק כדי לסבר את האוזן, אחד המודלים ההיסטוריים למוסד הנשיאות הישראלי היה זה של הרפובליקה הצרפתית השלישית, כפי שנקבעה בחוקת 1875 – שנשיאותה היתה כה דלת סמכויות עד שהפכה מטרה לחיצי לעג, ואפילו שם העניקה החוקה לנשיא הצרפתי סמכויות רבות מאלה שניתנו לנשיא מדינת ישראל.

מאידך גיסא, לנשיא המדינה נתונות בפועל סמכויות נוספות. כפי שציין השופט לנדוי: "נוסף על תפקידיהם המפורשים בחוק-היסוד, נוהגים נשיאי המדינה בישראל למלא גם תפקידים ייצוגיים וטקסיים 'שאינם כתובים על ספר', על-פי נוהג חוקתי ההולך ומתפתח במרוצת הזמן". הכוונה לכך שהנשיא עצמו יוצק במידה רבה תוכן לתפקידו ונותן לו נופך איכותי משלו. למעשה, כפי שאמדו בהערכה גסה מי שפעלו בעבר כחלק מצוותיהם הקרובים של הנשיאים השונים, התפקידים הפורמליים של נשיא המדינה צורכים בשנים האחרונות כעשרים אחוזים מזמנו, בעוד שאת רוב זמנו מקדיש הנשיא לנושאים הציבוריים שנראים חשובים בעיניו.

אם ננסה למקד את שדות העשייה הללו – הפרסונליים – נוכל לפתוח בהקבלה מעניינת דווקא בין התפקיד של רעיית נשיא המדינה, לזה של הנשיא עצמו. על אף שמעולם לא חוקק או הוגדר תפקיד רשמי לבת או בן הזוג של נשיא המדינה, ניתן לראות שכמעט באופן קבוע הן בחרו לעסוק בנושאים ובאוכלוסיות אשר לתפיסתן הציבור, למצער, לא נותן דעתו עליהם. אנשים עם מוגבלויות, נשים במעגל האלימות, ילדים, שמירת טבע – כל אלה, כדוגמאות, עמדו במוקד העשייה של מרבית רעיות הנשיאים.

בהקבלה, ובסדרי גודל אחרים לחלוטין כמובן, נוכל לטעון שברמה הציבורית הבלתי-פורמלית עשו להם נשיאי ישראל מנהג מחייב להאיר, להציב במרכז, לשמוע ולהשמיע את אותן אוכלוסיות אשר אינן בלב העשייה של הרשויות הנבחרות האחרות בישראל, בדגש על הרשויות שבהן יש משמעות דרמטית לרוב הנבחר – כלומר המחוקקת והמבצעת. הנשיאים, אשר לפי בית המשפט העליון "מייצגים במעמדם את הממלכתיות, ואת הקווים המאחדים והקושרים בין פלגיה השונים של החברה הישראלית", עסקו דרך קבע בהנכחה, בייצוג ובחיבור של האוכלוסיות המודרות והמופלות בישראל – אל לב לבו של הקונצנזוס והסמל הישראלי. הדברים נכונים לחברה הערבית בישראל, לקהילה הגאה, לאוכלוסיות מתיישבים-מתנחלים, חרדים, וכן הלאה – על פי התקופה הרלוונטית, כמובן.

נדבכי הפעילות הללו – בהיותם מושתתים על נטיית לבם, חזונם ואישיותם של הנשיאים, תוך התכתבות עם עשייתם של קודמיהם בעניין השותפות בין החברות, המגזרים והקהילות בישראל – הפכו את מוסד הנשיאות למוסד השלטוני הפרסונלי ביותר בישראל. כזה שמזוהה לחלוטין, לטוב ולמוטב, עם נשיא נתון בזמן נתון. לרוב, ובאופן מובהק, מדובר היה בנכס אשר הפך את נשיאי ישראל לגורם השלטוני שדורג במקומות הגבוהים ביותר במדדי אמון שונים אשר התבססו על סקרים ציבוריים. אך לצד זאת, בעת שהאמון בדמות הנשיא ירד, ואחרית תקופת הנשיאים עזר ויצמן ומשה קצב מהוות דוגמה לעניין זה, גם האמון במוסד הנשיאות עצמו מצא עצמו במקומות נמוכים וחדשים.

צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

הרקע על מוסד הנשיאות מבהיר בקציר האומר את מעמדו של נשיא המדינה בהקשר הישראלי הכללי. כעת, כשנחזור לעניין טקס יום הזיכרון בכותל בתוך הקונטקסט הפרסונלי והמוסדי של מעמד הנשיא בישראל, נוכל לשוב ולזקק את ההכרח להשתתפותו של הנשיא בטקס. יותר מכך, נוכל להבין מדוע השתתפותו כה חיונית, עד שפרופסור מעוז עזריהו בספרו "פולחני מדינה" מדגיש כי מרגע שהחלו לציין את ערב יום הזיכרון בטקס ממלכתי היה זה תמיד בנוכחותו של נשיא המדינה. בשולי הדברים, אם להנכיח לרגע פרדוקס מובלע שאותו יש לפתור, נקדים לומר שניתוח חשיבות שילובו של הנשיא בטקס הנידון נעשה על רקע ההבנה שבניגוד למתואר בנוגע למוסד הנשיאות עד כה, כאן ברור לכל שלא מדובר באף מובן באוכלוסייה אשר ניצבת מחוץ לליבת הקונצנזוס הישראלי, להיפך.

הנשיא והשכול

ובכל זאת, לא בכדי הפך מקומו של הנשיא להיות כה דומיננטי והכרחי בטקס הפותח את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אין זה רק משום שהנשיא עומד בראש המדינה, בתפקיד שסמליותו רבה. אין זה משום שכך נהוג בדמוקרטיות פרלמנטריות רבות – בהן ראש המדינה, הייצוגי והטקסי, הוא גם המפקד העליון של הצבא. אלא משום שמוסד הנשיאות בישראל הלך מאז ומעולם יד ביד עם משפחת השכול הישראלית ועם פצעי המלחמה, הן בהקשרים מוסדיים והן בהקשרים פרסונליים, אשר כנזכר שזורים זה בזה. לא נוכל להבין את הקשר האמיץ בין נשיאי ישראל למשפחות השכולות אם נשכח שהנשיא הראשון חיים וייצמן היה אב שכול בעצמו, שגם מחליפו הזמני יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק היה אב שכול ושהנשיא שאחריו יצחק בן צבי היה אב שכול אף הוא. ולא נוכל לתפוס לעומקו את מוסד הנשיאות, אם לא נזכור שהאירוע המכונן של כהונתו של הנשיא קציר היה מלחמת יום הכיפורים, שזה של הנשיא עזר ויצמן - אב לפצוע קשה מקרבות ההתשה – היה אסון המסוקים, בעקבותיו קיים הנשיא 73 ביקורי תנחומים בשבוע אחד, וכן הלאה.

דמות אב במדינת הלאום הישראלית

בשל כך, מבחינה סוציולוגית-לאומית, מקומו של הנשיא בטקס פתיחת יום הזיכרון הוא ייחודי, אפילו ביחס לשאר הטקסים הממלכתיים. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר דווקא בשילוב הטקסי הנדיר של הנשיא – אשר בישראל אינו מתפקד כמפקד העליון של הצבא אלא כדמות אזרחית מובהקת – מזה והרמטכ"ל מזה. כפי שניתחו במחקרם הפרופסורים אליהוא כץ ודון הנדלמן, הנשיא – ראש המדינה, מייצג בטקס את כלל האזרחים; והטקס מתקיים דווקא בכותל – כמרחב פיזי שמסמל את עם ישראל לדורותיו, בניגוד לבית העלמין בהר הרצל שמייצג היבט צבאי מובהק. בניסוחו של השופט חיים כהן "נשיא המדינה מגלם באישיותו את המדינה עצמה", ואם לשוב לכץ והנדלמן, הרי שלטענתם הנשיא, כראשון האזרחים, מתפקד בטקס כראשון האבלים שמשמש מעין דמות אב במדינת הלאום הישראלית אשר שכלה את בניה. ייחודו של השילוב בין הנשיא לרמטכ"ל – דמויות הנושאות על כתפיהן את עיקר תוכנו של הטקס – הוא זה שמעניק לטקס את משמעותו ובמידה רבה את ישראליותו. למעשה, זה מה שהופך את הטקס מצבאי לממלכתי.

הפרת האיזון הזה, כפי שנוסחה בהחלטתה הראשונה של ועדת השרים, יותר משהיתה שגויה, יצרה סכנה אמתית למעמדו של הטקס. יתר על כן, יתכן שמוטב היה שהטקס ייערך בשידור מרחוק בלבד, ללא הרמטכ"ל וללא נשיא המדינה, מאשר שהנחיית הוועדה הממשלתית תתבצע כלשונה, ויופר האיזון אשר מציב את כלל אזרחי ואזרחיות המדינה, המיוצגים על ידי הנשיא, בשורת האבלים. במובן זה, חזרתה של הממשלה מהנחייתה הראשונה, היא שהשיבה את הסדר על כנו ונתנה לאזרחי ישראל את מקומם הראוי בטקס.

מוסד הנשיאות הישראלי מייצג דברים רבים, אך אין ספק שאחד העמוקים והיסודיים שבהם הוא החיבור של העם בישראל – שהוא מייצגו – למשפחת השכול. על כן, וגם אם ההחלטה שונתה בסופו של דבר, חשוב שנזכור שאם הייתה מיושמת הנחייתה הראשונה של הממשלה, לאסור על נשיא המדינה להשתתף באופן מלא בטקס הזיכרון, ובמקביל לאפשר זאת לרמטכ"ל, הרי שהיינו עומדים בפני אבן דרך בהפיכתו של הטקס לצבאי בלבד ושלילה ממנו – מהטקס – ומאיתנו כאומה את נדבך האבל האזרחי, הממלכתי והלאומי.

ינון גוטל-קליין הוא מנהל מרכז הביקורים של בית הנשיא ודוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות

תמונה ראשית - קרדיט - דובר צה"ל