פרסומים חדשים

ברכות ליגיל לוי על פרסום ספרו החדש יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות
האלפיים בהוצאת למדא של האוניברסיטה הפתוחה. לרגל פרסום ספרו כותב לוי, פרופ' במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה, לבחברת האדם.

יורים ולא בוכים נולד מהרצאה שנתתי בסוף 2016 שבה הוזמנתי לאפיין את גילוייה החדשים של המיליטריזציה בישראל. ברקע עמדו אז פרשת אזריה התקדימית, נאומיו מעוררי הסערה של הרב יגאל לוינשטיין מעלי, והתעצמות הרדיפה נגד ארגוני זכויות אדם המבקרים את התנהלות הצבא בשטחים. תופעות אלה ואחרות, שהמשותף להן הוא גל חדש של מיליטריזציה, הובילו אותי לגבש תובנות חדשות. בהיבט התיאורטי המשגתי תופעות אלה כ״פרדוקס המיליטריזציה״, בעקבות עבודתו העשירה של סוציולוג המלחמה סינישה מלשביץ'. מלשביץ׳ המחיש כיצד דווקא במדינה המודרנית, הלכאורה נאורה ודמוקרטית, התחזק הצורך של מוסדותיה להצדיק שימוש בכוח צבאי, ככל שהדמוקרטיזציה חייבה להצדיק גיוס משאבים לצרכים צבאיים והערכים החדשים הניעו מאמץ לגשר בין המציאות האלימה לבין הנורמות הדומיננטיות הלא-אלימות, לכאורה. בכתיבה קודמת שלי כבר זיהיתי כיצד בעידן הנוכחי שכללו מדינות מערביות את ארסנל האמצעים המשמשים להגברת הלגיטימציה לשימוש בכוח, דווקא משום התעצמות הרגישות למשפט הבין-לאומי המגן על אזרחי אוייב, מצד אחד, וההתנגדות שהתפתחה בחברות המערביות להקרבה צבאית, חומרית ואנושית כאחד, מצד אחר. תמונה זו נכונה גם לישראל שלאחר שנות האינתיפאדה השנייה. האתגר לספק לגיטימציה לקיבוע שליטתה של ישראל בגדה וברצועת עזה עודדה פיתוח צורות חדשות של מיליטריזציה, המגבירה את הלגיטימציה לשימוש בכוח. אתגר זה התעצם ככל שהתחזקו החלופות להסדרת סכסוכים בדרכי שלום, ישראל מתמודדת עם הגבלות בין-לאומיות על שימוש בכוח צבאי, וחברת השוק הישראלית אינה טולרנטית כבעבר להקרבה צבאית. בתמצית, דווקא בשל מגבלות אלה צריכה קואליציית הסטטוס-קוו ״להתאמץ יותר״. אלא שמאמציה של קואליציה זו אפקטיביים במיוחד לאור הצלחתה של המדינה להפחית באופן משמעותי את עלויות המאמץ הצבאי, המושתות על קבוצות המעמד הבינוני-חילוני, ובכך גם להחליש מאוד את עניינן ביישוב הסכסוך.

המרכיב המרכזי של המיליטריזציה התפתח על גבי התשתית של המיליטריזם הצבאי-חילוני. הוא השתקף בהתחזקות החשיבה הצבאית ובהחלשת זיקתה לחשיבה מדינית. זוהי תוצאה בלתי-נמנעת מכניסתו של הצבא לוואקום שהותירה המדינאות הישראלית בקובעה את הסטטוס קוו המדיני. לצבא תפקיד ייחודי לא רק בשימור הסטטוס קוו; תפקידו גם לספק לו לגיטימציה באמצעות טיפוח האמונה ביכולתם של פיתוחים טכנולוגיים להסיר איומים צבאיים באמצעות השמדתם של אמצעי הלחימה באופן המייתר פתרון מדיני. זה הביא להשתלטותה של "הרציונליות האינסטרומנטלית" על החשיבה הצבאית, כך שאמצעי הלחימה מעצבים את המדיניות.

על תשתית המיליטריזם הצבאי צמח שיח מיליטריסטי דתי-לאומני, שהתפתח בתוך שורות הצבא ובקרב הקבוצות החברתיות המזינות אותו. המיליטריזם הדתי-לאומני מאתגר את המיליטריזם החילוני, אך גם מחזקו בחתירתו לנתץ את הסוואתה של האלימות ואת הכחשתה לטובת הצגתה כמעשה ראוי ואף מעורר גאווה. על רקע זה מתפתחים מאבקי שליטה על זהותו, ערכיו וסמליו של הצבא, מאבקים שפרשת אזריה סימנה (ביטויים הפוליטי הגיע להבשלה עם התחזקות הבלוק הפוליטי של הציונות הדתית ועוצמה יהודית, תופעות שהספר מסייע להסביר, הגם שנחתם טרם הבחירות האחרונות). בהדרגה המיליטריזם הדתי-לאומני הזין את זה הצבאי-חילוני והדבר השתקף בשינוי שיח הלגיטימציה של הצבא, המבליט לא בהכרח את היעדים שהשיגה הפעולה הצבאית, אלא את האמצעים שנקט הצבא, ובמרכזם הֶרג. מלבד זאת החל הצבא לקדם מיליטריזציה "קשה" ביחסיו עם החברה ועם מגויסיו, המגביהה את החומות בינו לבין החברה. לא עוד מיליטריזציה "רכה", המטשטשת את ההבחנה בין צבא לחברה. המיליטריזציה ה"קשה" היא חלק ממאמץ היתר הנדרש כדי לבלום תהליכי ליברליזציה המאיימים על הצבא.

בה בעת, המיליטריזם הצבאי גם ממנף לצורכי לגיטימציה תהליכים בחברה האזרחית, ובהם התפתחות התקשורת ההמונית, המסייעת לטשטש את ההיגיון שמאחורי השימוש בכוח, ותהליכי ליברליזציה. מבלי משים, השיח הליברלי תורם לביצור הלגיטימציה להפעלת כוח צבאי. למשל, ארגוני זכויות אדם מפקחים בדרכם על התנהלות הצבא בשטחים אבל השיח שלהם חותר בפועל לשיפור מוסרי, אך לא לקריאת תיגר על עצם המציאות של הפעלת כוח; טיפוח דימויו הטכנולוגי של הצבא כמי שמבטיח שתופעל אש מדויקת, המבחינה בין אזרחים ללוחמי אויב, מסייע להשתיק התנגדות לשימוש בכוח ולטשטש פגיעה באזרחי אויב; רגישות לחיי החיילים, הממלאת תפקיד חשוב בהגבלת ההתנהלות המבצעית של הצבא, משמשת להצדקת מדיניות אש אגרסיבית המעבירה סיכון מהחיילים לאזרחי אויב. לבסוף, בעוד הצבא מרחיב את שילובן של נשים, מתפתח פמיניזם מיליטריסטי, שמצדיק בעקיפין את השימוש בכוח צבאי. אף שהספר נחתם, כאמור, חודשים מספר לפני הבחירות האחרונות, הוא מפתח תובנה הרלבנטית במיוחד לתקופה זו- התפרקותו ההדרגתית של הצבא הישראלי לשני צבאות. לצד הצבא הרשמי צומח בגדה המערבית מאז האינתיפאדה השנייה צבא השיטור, המורכב בעיקרו ממיליציות המתנחלים, חטיבת כפיר ופלוגות מג"ב. הוא כפוף למטריצה של סמכויות ורק חלקית לצבא הרשמי ובאמצעותו למוסדות הפוליטיים הנבחרים. את המיסוד של התפרקות זו מקדמים חלקים בממשלה הנוכחית. תהליך זה מקנה לספר גם משמעות אקטואלית.

קריאה נוספת

להיות סוציולוג ציבורי של חקר הצבא- יגיל לוי במבט אישי