ברכות לד"ר ליאור אלפנט על אישור עבודת הדוקטורט שלה!
ברכות לד"ר ליאור אלפנט' כיום אחראית יצירה מקורית בפורום הדוקומנטרי בישראל' על אישור עבודת הדוקטורט שלה "אחיות לסרט: אי-שוויון מגדרי בתעשיית הקולנוע ומאבקים לשינוי", שנכתב במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון בהנחיית פרופ' ניצה ברקוביץ'. בעבודתה בוחנת אלפנט כיצד אי-שוויון מגדרי מובנה בתעשיית הקולנוע הישראלית דרך תנאי העבודה, ההיררכיות והתרבות הארגונית, ובעיקר בסט הצילומים, ומראה כיצד נורמות מיליטריסטיות, בידול תעסוקתי והטרדות מיניות מעצבים את חוויית היוצרות ומגבילים את השתלבותן:
חיי היום יום שלנו מוקפים במסכים מסוגים שונים, המדיה מעצבת את חיינו, והדמויות שאנו רואות ורואים על המסך עוזרות לנו להבין מי אנחנו ומה אנחנו. אבל הייצוגים הללו לא נמצאים בחלל ריק, מישהו מעצב אותם, מישהו נמצא מאחוריי הקלעים ומשפיע על מה שאנחנו רואים ורואות על המסך. בעבודת הדוקטורט שלי בחרתי להפנות את המבט אל תעשיית הקולנוע הישראלית במטרה להבין כיצד מגדר מעצב את העבודה בשדה, מתוך הנחה שהעיצוב הזה הוא קריטי בהבניית המציאות שלנו, ומתוך עמדה כי עיצוב זה הינו מוטה מגדרית מחד, ובר תיקון מאידך. העבודה לוקחת אותנו אל מאחורי הקלעים של הקולנוע, לא רק אל מה שנראה על המסך אלא אל המרחב שבו היצירה באמת נוצרת, על מנת לייצר שינוי בשטח.
המחקר שייך לתחום של "לימודי הפקה" (Production Studies): תחום הבוחן כיצד תנאי העבודה, הארגונים והמרחבים שבתעשיית התרבות מעצבים את היצירה עצמה. שילבתי בין התאוריה של ג'ואן אקר (Acker) על ארגונים ממוגדרים, המדגישה כיצד מוסדות עבודה נראים ניטרליים אך בנויים על נורמות גבריות, לבין מושגי השדה וההביטוס של פייר בורדייה (Bourdieu), המתארים כיצד נורמות מוטמעות בגוף ומעצבות התנהגות. המחקר נשען על מתודולוגיה משולבת של נתונים כמותיים המקיפים כ-17 שנים של תקציבים ותמיכות של משרד התרבות והספורט (2001-2017), בשילוב 44 ראיונות עומק עם יוצרות ממגוון מקצועות בתעשייה: בימוי, הפקה, צילום, ליהוק, איפור, הלבשה, תסריט ועוד, וניתוח של מסמכים, פרוטוקולים ושיח ציבורי. במרכזו עמדו שלוש שאלות: איך נראה השדה מנקודת המבט של היוצרות, מה משתנה ומה נותר כשהיה, ואיך נשים הופכות לסוכנות פעילות בתוך תעשייה שאינה ניטרלית מגדרית.
הדוקטורט כלל ארבעה פרקים. הראשון מציג את הנתונים ומראה אי שוויון מגדרי עקבי בתקציבים, תפקידים ופרסים. השני עוסק במסלולי הקריירה של יוצרות ובבניית התדמית של "היוצר האידיאלי". השלישי בוחן את הסט כמרחב ממוגדר המושפע ממיליטריזם ומהטרדות. ואילו הרביעי עוסק במרחבים המקצועיים הרחבים יותר ובאקטיביזם לשינוי.
לפני שנכנסות לסט עצמו, חשוב להבין את הנתונים: כאמור, חקרתי כ-20 שנה של נתוני משרד התרבות וגיליתי כי בלימודי קולנוע באוניברסיטאות יש כמעט שוויון מגדרי, אך ביצירה המקצועית נשים הופכות למיעוט (בדומה לאוניברסיטה ולמקומות נוספים). כך לדוגמא, בשנים אותן בחנתי הן היוו בממוצע 15% מהבמאים.ות, 18% מהתסריטאים.ות, 2% מהצלמות ו-38% מהעורכות. כמו כן הן עובדות בתקציבים קטנים יותר, ושייכות יותר לתפקידים ה"נתפסים" נשיים: איפור, הלבשה, ליהוק וכדומה. כלומר, זהו שדה ארגוני המאופיין בבידול תעסוקתי גבוה. כמו כן מצאתי כי כאשר ישנה במאית אישה יש יותר סיכוי לצוות נשי רחב יותר. מתוך 305 סרטים שבוימו על ידי גברים, 99% מהם היו עם רוב של גברים בתפקידים הראשיים, וב-35% מתוכם (105 סרטים), לא היו כלל נשים בתפקידים המרכזיים. זאת לעומת 57 הסרטים שבויימו על ידי נשים באותה התקופה (2001-2017), שב-33% מתוכם היה רוב של נשים בתפקידים המרכזיים, ורק בסרט אחד מכל הסרטים שנבדקו – כ-362 סרטים, היו נשים בלבד בתפקידים המרכזיים. על מנת להבין את הגורמים לאי השוויון הגורף הזה, יש לבחון את המרחבים השונים בשדה – וביניהם את המרחב המרכזי ביותר: סט הצילומים.
סט הצילומים הוא מרחב עבודה אינטנסיבי מאוד. באופן רשמי הוא המקום שבו מתממש התסריט, אך בפועל זהו מרחב חברתי שבו עובדים ועובדות שעות ארוכות תחת היררכיות מובהקות. כדי להבין אותו אני עושה שימוש במושג שהגה ארווינג גופמן (Goffman) ופיתחה בת' בצ'קי (Bechky) "מוסד טוטאלי זמני" (temporary total institution). יום צילום יכול להימשך 18 שעות ואף יותר, לעיתים בסטים מרוחקים שמנתקים מהחיים האישיים. עבור רבות מהמרואיינות "אין חיים מחוץ לסט". כמו מוסדות טוטאליים, הסט יוצר ניתוק מהעולם, פיקוח מלמעלה ולוח זמנים קשוח, אך בשונה מהם היצירה מושכת ויוצרת תחושת התמכרות. בתוך ההקשר הישראלי, החיברות הזה מתרחש גם דרך מיליטריזם.
ישראל היא חברה מיליטריסטית, והקודים הצבאיים חודרים גם לסט. היררכיה פיקודית, שפה צבאית, תדמית של משימה. מיה, במאית, מתארת זאת כך. “ההגעה לסט כבמאית היתה בקונפליקט פנימי של איך אני מובילה את האנשים האלה בתחושה שאני יודעת מה אני רוצה, ומה זה אומר לעשות בימוי נשי. יש תמיד דיבורים של במאיות אחרות על זה שאצלי בסט תמיד שקט או אני מכילה את הצוות, ואצלי זה אני מבחינתי מובילה פלוגה לאיזה כיבוש של משהו. זה תחום צבאי, זה תחום גברי, ואני מפקדת בת בתחום גברי ומתוך זה אני צריכה ליישר קו”. תיאור זה מראה כיצד הדימוי של במאי לוחם מעצב את המקצוע כמקצוע גברי. מי שאינה מתיישרת עם הקוד הזה נתפסת כפחות מקצועית. המיליטריזם אינו רק אווירה אלא כלי המגדיר סמכות, יצירתיות ומקצועיות.
הסט מפעיל גם משטרי פיקוח ברורים. המבט של העובדים הוותיקים, בעיקר גברים, משמש מנגנון משטור שבוחן התנהגות, דיבור, לבוש וגבולות. פיקוח זה מופנה גם סביב הגוף הנשי והפריון. "העובד האידיאלי" על הסט הוא בעל גוף גברי חזק וזמין, וכאשר נשים נכנסות לתפקידים פיזיים כמו צילום או תאורה, פתאום נעשית דאגה מוגזמת ל"בריאותן". הפריון הופך לתירוץ לשמר אותן מחוץ לתפקידים מסוימים. בנוסף למערך הפיקוח הפיזי קיימת גם משמעת מינית ומערכת תיוגים, כולל תיוג לסבי לנשים שחוצות גבולות מגדריים. זוהי טקטיקה מוכרת שנועדה לבייש ולהחזיר נשים לתוך הסדר המגדרי, גם אם הן אינן לסביות כלל. עם זאת, מצאתי כי לסביות מוצהרות זכו מ"יתרון לסבי" מסוים, שצמצם את ההטרדות המיניות שחוו, ושינה את חוויית הסט שלהן.
בתוך כך, הטרדה מינית היא חלק מהמרחב. לא כאירוע חריג אלא כתרבות. היא מופיעה כבדיחות, הערות מיניות, נגיעות לא רצויות ושיח עוין. דנה, מפיקה, מתארת זאת כך: “זאת בעצם סביבת העבודה שלנו. להיות בת עשרים וחמש, בסביבה שכולם גברים, בני ארבעים, להיות אישה צעירה בתוך שרשרת המזון בין שחקנים שהם כוכבים לבמאים שהם כוכבים לצלם מחונן ולמפיקים קשוחים. זו סביבה שאת משותקת בה. את יכולה להיות מוחלפת בשנייה כי להחליף מתאמת הפקה או נערת מים זה הדבר הכי קל למפיקים. יש בסך הכל עשרים ימי צילום ואת נושמת וממשיכה. את לא עושה עם זה כלום”. כאשר תעשייה שלמה בנויה על זמניות ורוטציה, תלונה נתפסת כוויתור על הקריירה. במקביל, חלק מהנשים מפנימות את הקודים הכוחניים ומגלות בדיעבד שאפילו הן התקרבו לניהול כוחני שהן עצמן הגדירו כמטריד.
למרות כל זה, היוצרות אינן פסיביות. הן מפתחות טקטיקות והתנגדויות אישיות ומוסדיות. חלקן משתמשות בהומור ובהקצנה כדי לפרק את האווירה המיליטריסטית. אחרות מביאות איתן דמות תומכת לסט. לי, במאית, סיפרה: “יש משהו בסט שמוחק את מי שאת, את כל ההישגים שלך. את לא זוכרת מי את, את רק במלחמה. ואמרתי לעצמי שאני לא משקיעה יותר רבע גרם של אנרגיה בלנסות להיות הבמאי הזה. אז מה שעשיתי ביום למחרת זה להביא את החברה הכי טובה שלי לסט שתהיה איתי, שתזכיר לי מי אני”. חלק מהיוצרות מייצרות לעצמן מרחבי ידע אלטרנטיביים, כמו קבוצות ווטסאפ מקצועיות לנשים בלבד. בנוסף, התפתחו יוזמות מוסדיות כמו אמנה למניעת הטרדה מינית והקמת "לובי" למניעת הטרדה מינית בשילוב איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.
הסט מלמד אותנו שאי שוויון מגדרי אינו מקרי. הוא בנוי בתוך העבודה עצמה, בתוך השפה, בתוך ההיררכיות ובתוך משטרי הפיקוח. אך הוא גם בנוי כך שניתן לשנות אותו. בשנים האחרונות יש עלייה משמעותית בנוכחותן של נשים. משנת 2022 עד 2025 נרשמה עלייה ניכרת במספר המועמדויות של נשים לפרסי אופיר בקטגוריות הראשיות, וגם במספר הזכיות: בעוד בין השנים 1990-2021 נשים זכו רק בכ-12% מפרסי הבימוי והתסריט, בארבע השנים האחרונות יש רוב של זוכות בפרסים אלו: בשנת 2022 זכתה במאית גם בפרס הסרט הטוב ביותר וגם בפרס הבימוי, ואילו פרס התסריט הוענק לתסריטאית – ובנוסף היו אלו סרטים של נשים שהיה להם את מספר המועמדויות הרב ביותר; בשנת 2023 היה זה סרט של שתי במאיות שזכה בשלושת הפרסים החשובים: סרט, בימוי ותסריט, וגם שלט במספר המועמדויות יחד עם סרטים אחרים של נשים; בשנת 2024 קרה אותו הדבר, ואילו בשנת 2025 זכתה אישה בפרס הבימוי, וסרטים של נשים היוו כ-50% מהמועמדויות הכלליות. זהו שינוי שנוצר מתוך הצטברות שנים של עבודה. אבל לצד זה, הבידול התעסוקתי כמעט שלא השתנה. נשים נמצאות ברוב מכריע במחלקות כמו איפור, והן מיעוט בתפקידים כמו צילום, סאונד ותפקידים הנחשבים "טכניים". אם כן, ההפרדה בין תפקידים גבריים לנשיים נשמרת.
במקביל מתחוללים שינויים מבניים עמוקים במדיניות התמיכה. הקריטריונים החדשים מעבירים את מרכז הכובד להצלחה מסחרית ולשיפוט לפי ביצועים בקופות. המשמעות היא צמצום תמיכה בז'אנרים שבהם נשים נוכחות יותר, ובראשם דוקו וקולנוע קצר. מאגר הלקטורים בוטל, והתבחינים החדשים אינם מחייבים תמיכה בדוקו. התמיכה בסרטים קצרים צומצמה באופן חד. המשמעות היא פחות מקום ליוצרות בראשית הדרך ופחות יצירה אמנותית שאינה מסחרית.
כמו כן ולא פחות חשוב, גוברים לחצים פוליטיים על תעשיית התרבות. מוסדות תרבות מותקפים על הקרנת סרטים שנחשבים ביקורתיים. יש מהלכים לצמצם את התמיכות במוסדות כאלה וביוצרים עצמם. התמיכה בטקס פרסי אופיר בוטלה. מה שמתחיל כצנזורה מבחוץ הופך במהירות לצנזורה פנימית. יוצרות ויוצרים לומדים להימנע מנושאים "רגישים" לא כדי לשמור על היצירה אלא כדי לא לאבד תמיכה.
ובכל זאת, למרות כל זה, נשים ממשיכות לפעול, ליצור ולשנות. הן מקימות קהילות, משנות שפה, יוזמות מנגנוני הגנה ומובילות מאבקים. השדה משתנה, גם אם לאט. אי שוויון מגדרי הוא מבנה עמוק, אך הוא אינו סגור. הידע, המדיניות והעשייה של היוצרות ממשיכים לקדם את התעשייה לכיוון אחר.