גוף משלך- אסופת מאמרים על רפואה, מין ומגדר
לכבוד צאת האסופה "גוף משלך: רפואה, מין ומגדר", ד"ר יעל השילוני דולב וד"ר שרון אורשלימי כותבות על יחסי הכוח, ההטיות המגדריות והמאבקים לשוויון בתחום הרפואה. דרך סקירה של התפתחות החשיבה הפמיניסטית ברפואה ושל מאמרי האסופה, הטקסט מתאר כיצד ידע מדעי, תפיסות מגדריות ופוליטיקה של גוף נשזרים זה בזה – ומציע קריאה מחודשת במושגים כמו בריאות, טיפול ואמת מדעית בעידן של פוסט־אמת:
יחסי כוח מגדריים ותפיסות שמרניות בנוגע להבדלים בין המינים עיצבו את הידע המדעי ואת הפרקטיקה הרפואית מאז ומעולם. משנות ה – 60 של המאה שעברה, התנועה הפמיניסטית קוראת תיגר על יחסי כוח אלו, ונאבקת לחשוף את ההטיה המגדרית ברפואה ואת המדיקליזציה של גוף האישה. במקביל, מושגי המין והמגדר – וטיב היחסים ביניהם לבין מדעי הביולוגיה והרפואה – התפתחו, השתנו והם ממשיכים להתעדכן ולעורר סערות פוליטיות.
לאורך השנים התנועה הפמיניסטית הצליחה לרשום לעצמה הישגים מפוארים בצד תגובות-נגד חריפות ונסיגה. בהיבט של רפואה, מין ומגדר, הישגים פוליטיים שנדמו לנו כבלתי מעורערים – כמו ההכרה באוטונומיה של נשים על גופן ובזכות שלנו לבחור להפסיק היריון – נפגעה במקומות רבים בהם שולט הימין השמרני החדש. בישראל יש מי שמדברים היום על איסור דתי על אמצעי מניעה!
בה בעת, ארגונים אקטיביסטיים, אנשי ונשות מחקר, אקטיביזם ותעשיה ממשיכות לקדם שינוי ומשיגות הישגים משמעותיים.
גוף משלך: רפואה מין ומגדר הוא אסופת מאמרים המציגה שינויים והישגים ומספק ידע שמטרתו לא רק הבנה אלא קידום הוגנות מגדרית בתחום הבריאות והרפואה. עם זאת, לצד התקווה לשינוי והרצון להאיר הישגים, מאמרים רבים באסופה מתייחסים למבנה הסקסיסטי העמוק של השדה המדעי-רפואי, מבנה מבוסס ויציב שהשינוי בו איטי.
האסופה מחברת בין ידע אקדמי, ממסד רפואי ומציאות חייהן של נשים וארגונים חברתיים העוסקים בבריאותן. לכן, המאמרים נכתבו ביחד או לחוד בידי חוקרות וחוקרים ממדעי הרוח והחברה, מדעי הבריאות והרפואה, מדעי המוח, פילוסופיה, לימודי מגדר, לימודי מוגבלות ועוד, ובידי אקטיביסטיות מתחומים מגוונים.
ביקורת על עולם מדעי הבריאות ועל הטיפול הרפואי היא מאיימת וקשה לעיכול, בשל שתי סיבות עיקריות, שהן רגשיות ומשלימות. הראשונה, היא השבריריות האנושית ורצוננו לתת אמון מלא במערכת הרפואית, העוסקת בסוגיות העדינות והמאיימות ביותר בחיי אנוש. עובדה זו מגבירה את התלות שלנו בה.
הסיבה השנייה היא, שמי שבחרו לעסוק במקצועות טיפול רפואיים, עשו זאת מתוך רצון להקל על הסבל האנושי. לא אחת קשה להם להתמודד עם הכרה בכך שלצד מטרה נאצלה זו, עולם הרפואה, כמו כל מסגרת חברתית אחרת, הוא מוסד חברתי רווי אינטרסים, סטריאוטיפים, יחסי כוח וניצול.
מבחינה אינטלקטואלית, בגישה הביקורתית למדע מבקשים לחשוף את יחסי הכח המעורבים ביצירת הידע. גישה זו מעוררת התנגדות, כי קשה להכיר בסטריאוטיפים ובהטיות המובנות בכל סוג ידע, אבל בייחוד במקצועות מדעיים ורפואיים. בניגוד לגישה הביקורתית, בתחומים אלו נוטים לעמדה פוזיטיביסטית, לפיה הידע אובייקטיבי וא.נשי המקצוע מתבססים על ראיות מוצקות, שלכאורה אינן מושפעות מתפיסות תרבותיות ומהסדר החברתי. באסופה זו נראה כי זה אינו המצב, וכי הרפואה היא מוסד חברתי תלוי הקשר, זמן, מקום, מעמד ומגדר.
אבל הסיפור לצערנו לא נגמר כאן. בעידן פוסט-האמת שלאחר מגפת הקורונה, ועם שגשוגן של גישות פוליטיות פופוליסטיות ותפיסות קונספירטיביות, נעשה שימוש לרעה בעמדת ביקורת המדע. יחס ספקני זה לכל "אמת" הגיע עד אבסורד, שמאיים לשלול את האמונה כי ידע מדעי, גם אם הוא אינו מושלם וראוי לביקורת, הוא ידע עדיף, מפני שהוא מבוסס מחקר ושיטתי. לכן, כתיבה על מדע ורפואה כיום היא הליכה על חבל דק בין עמדות פוזיטיביסטיות שאוטמות עצמן מפני ביקורת ונאחזות בדימוי של אמת מוחלטת, לבין תיאוריות המפרקות כל אפשרות לצבור ידע שיטתי ומשתפות פעולה עם עמדות פופוליסטית, קונספירטיבית ושמרניות. האסופה מנסה להלך על החבל הדק הזה.
אנו מקוות כי הספר ייהפך לנדבך חשוב בלימודיהם של סטודנטיות וסטודנטים במקצועות הבריאות, כמו גם של עובדות.ים בתעשיית התרופות וא.נשי ניהול במערכת הבריאות. בנוסף, האסופה מיועדת לכל מי שהנושא המגדרי מעניין אותם, לחוקרות ולחוקרים, למקבלי החלטות בנוגע למדיניות, ולקהל הרחב המגלה עניין בסוגיות מגדריות בכלל, ובסוגיות של מגדר ורפואה בפרט.
השער ראשון – האומנם שני מינים? מניח את התשתית המושגית לספר כולו.
המאמר הפותח של עמל זיו מציג את ההתפתחות ההגותית של מושגי המפתח מין ומגדר.
מאמרה של דפנה יואל דן בשאלה האם בכלל נכון לחקור את העולם כמחולק לשני מינים? יואל סוקרת את היחסים בין מין למוח, ומציעה להחליף המשגה בינארית של "מח נשי ומח גברי" בתיאוריית הפסיפס של מבנה המוח שהיא פיתחה.
מאמרן של אומי לייסנר ואיילת שי, פורס את ההתפתחות ההיסטורית של תת-התחום הנקרא "רפואה מודעת מין ומגדר" או "רפואה מגדרית". מאמרן מכיר בחידוש שהציעה הרפואה המגדרית, אך גם מבקר את מגבלותיה.
השער השני דן בפרופסיה הרפואית ויחסי כוח.
נטע אבנון עוסקת בהבניית המדע הגינקולוגי ובהיסטוריה המוטה של התחום.
שרה כהן-שבות וקשת כורם מציגות את המושג "אלימות מיילדותית" המעורר לא מעט תרעומת בקרב הממסד הרפואי, ודנות בביוש של נשים.
מיה לביא-אג'אי בוחנת במאמרה את המדיקליזציה של קשיים מיניים, וסוקרת את ההטיות המגדריות והחברתיות במקצוע הסקסולוגיה.
מאמרה של ענת גור עוסק בפסיכיאטריה, ובהתבססותה על תפיסות מיזוגניות והכחשת שכיחותן של פגיעות מיניות בילדות, בנערות ובנשים, כך שהחריפה את בעיותיהן הנפשיות.
במוקד השער השלישי, אמצעי מניעה וזכויות רבייה
שרון אורשלימי סוקרת את ההתפתחות ההיסטורית של אמצעי מניעה לנשים, ואת המוטיבציות של שחקנים גלובליים לנהל אוכלוסייה באמצעות התערבות בגוף האישה. בנוסף מתוארת התופעה העכשווית של ירידת קרנם של אמצעי מניעה הורמונליים, וצמיחתן של שיטות אלטרנטיביות המתנגדות להיגיון של הממסד הרפואי.
חדווה אייל סוקרת את השימוש האפל באמצעי מניעה כחלק מתפיסות גזעניות ומניסיון לצמצם ילודה של נשים מוחלשות. אייל מתמקדת בשימוש בזריקה למניעת היריון דפו-פרוורה בקרב אוכלוסיית העולות לישראל מאתיופיה.
נוגה פרידמן מפנה את המבט גם לגוף הגברי, ועוסקת בטכנולוגיות של מניעת היריון לצמיתות בקרב שני המינים. מאמרהּ מתמקד בשוליוּת קשירת צינורית הזרע וקשירת חצוצרות בארץ, וחושף את היחס השונה כלפי גברים וכלפי נשים המעוניינים להפסיק להיות פוריים.
השער הרביעי – על העיוורון: דן במחלות שקופות, מוגבלות וגיל המעבר
דפנה רביב-כרמי ודנה רוט כותבות על האפליה הכפולה שממנה סובלות נשים עם מוגבלות בנגישות לשירותי בריאות. בהתבסס על תיאוריות ביקורתיות במגדר ולימודי מוגבלות, הן מבקרות את העיוורון של המערכת הרפואית המעלה את שיעורי התחלואה והתמותה בקרב אוכלוסייה זו.
עדי פינקלשטיין כותבת על מחלת הפיברומיאלגיה – מחלה טיפוסית לנשים – שהיא מודל למחלה שקופה, כזו שתסמיניה סמויים מן העין ואין דרך רפואית להוכיח אותה. בשנים האחרונות, כתוצאה ממאבק אקטיביסטי, פיברומיאלגיה הפכה שקופה פחות ומוכרת יותר.
שרון ליבנה פרידמן, שיר שחר ואיה ורטהיימר כותבות על אנדומיטריוזיס, מחלה שקופה נוספת שנשים בגילי הפריון סובלות ממנה ועד לשנים האחרונות לא זכתה להתייחסות רפואית ראויה ונשים שסבלו ממנה תויגו כנשים היסטריות.
המאמר על גיל המעבר מאת תהילה פישר-יוסף, מורן שוויקה רבאו, רונן הולנד וליאור שחר, עוסק בגיל המעבר בקרב נשים וגברים. בשל התארכות תוחלת החיים, יש כיום נשים וגברים רבים מאי-פעם בגיל המעבר ואחריו, אך הידע הרפואי והחברתי על תקופה זו בחיים דל.
השער החמישי – דן בחוויה נשית, תודעה ופעולה
ענת שלם כותבת על פנומנולוגיה של היריון העומד בפני הפסקה יזומה. שלם מערערת על התפיסה לפיה הפסקות היריון יזומות הן סוגייה אתית מופשטת. שלם מתמקדת בחוויה של נשים בהיריון לא רצוי, ודוחה את החלוקה הבינארית לטוב ולרע, המאפיינת את שיח ההפלות.
אורלי דהאן מנסה לגשר על התהום הפעורה בין הגישה המיילדותית ללידה לבין הגישה הרפואית. דהאן עוסקת ב"תודעת לידה", גישה הרואה באישה היולדת לא רק "רחם שיש ליילד אותו", אלא בת אנוש עם מוח ותודעה שלהם תפקיד קריטי בתהליך הלידה.
מאמרן של מיכל חסון, גלית נויפלד-קרושינסקי ושרה טנקמן מארגון "קרן בריאה" בוחן ממצאי סקר רחב היקף בנושא חוויות של נשים בבדיקה הגינקולוגית. ממצאי הסקר שעלו מן השטח השפיעו על הידע האקדמי והקליני, וחזרו אל השטח, בצורת פתרונות מעשיים.
השער השישי – עם הפנים לעתיד
מאמרן של מיכל סלע ורונאל קלינגמן עוסק בפֵמטק, תעשייה צעירה שמפתחת תוכנות ומכשור רפואי המותאמים לצורכיהן הביו-רפואיים, הגופניים, החברתיים והנפשיים של נשים. המאמר מדגים איך תפיסות שמרניות, הטיות כלכליות ופערי ידע מחקריים משפיעים על תהליכי החדשנות הטכנולוגית, לרעתן של נשים, אבל הוא גם מציע תקווה לעתיד טוב יותר.
ניצן רימון צרפתי ויעל השילוני-דולב כותבות על מהפכות עתידיות בטכנולוגיות הפריון. פריצות דרך עתידיות צפויות להפריד בין רבייה לבין המינים ובין ההיריון לגוף האישה. רחם מלאכותי ייתר את הגוף, וביציות ותאי זרע ייוצרו בלי תלות במין ההורה. המאמר דן במשמעויות האפשריות של מהפכה כזו על מושגים כמו "לידה", "הפלה", "היריון", "הורים" ויחסי כוח מגדריים.
לסיום, ירון שוורץ כותב על גבריות, רפואה ומגדר ומסביר כי נקודת מבט מגדרית נחוצה גם ברפואת גברים. בעוד גברים מוצגים בעיקר כבעלי עמדות הכוח וכקובעי המדיניות, פגיעותם וההשפעות הקשות של המגדר על בריאותם אינן זוכות להתייחסות ראויה, בזמן שהתנהגויות בריאותיות גבריות, פוגעות בגברים ומסכנות אותם.