איפה המדינה? – איזו מדינה ישראל הפכה להיות?
מיכל קרבאל-טובי כותבת לבחברת האדם על הביטוי "איפה המדינה?", לאור מאמר שכתבה כחלק מהגליון המיוחד "לדבר אחרי 7 באוקטובר״ שהתפרסם בעיונים בשפה וחברה, שערכה יחד עם עמרי גרינברג, ותמר כתריאל. עם פרוץ המלחמה נשמע שוב ושוב הביטוי "איפה המדינה?" עם שינויים קלים – "איפה הצבא?", "איפה כוחות הביטחון?", המסמנות תחושות של הפקרות ונטישה מצד המדינה.
במובן מסוים, את הפרק על "איפה המדינה" התחלתי לכתוב מספר שנים לפני טבח אוקטובר. גם כאבי הלב והבטן שמסגיר הביטוי ושהניעו אותי לכתוב, התאבנו הרבה לפני ששמענו בבוקר שבעה באוקטובר קולות מבועתים באולפנים, השואלים "איפה המדינה", "איפה הצבא", "איפה כוחות הבטחון". מאז שהצטרפתי לחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, לימדתי סמינר פוליטי על אנתרופולוגיה של מדינה, תחת הכותרת "פרצופה של המדינה". קראנו טקסטים אתנוגרפיים – כמעט תמיד, לא מכאן, לא על ישראל – שמעמידים את מערכת היחסים שבין אזרחים ואזרחיות למדינה במרכז. הנחת המוצא של הסמינר היתה שלצד מערכות יחסים משמעותיות שיש לנו עם משפחה, בני ובנות זוג, חברים ועם עצמנו – מערכות יחסים שעליהם נכתב רבות באנתרופולוגיה – אנחנו תמיד במערכת יחסים עם המדינה, ויש לנו מה לומר על מערכת היחסים הזו.
באחד מהימים הטרופים של מבצע "שומר חומות" במאי 2021 – אחרי הלינצ' בבת ים, כשחשבתי בנאיביות שאנחנו מגרדים את התחתית – החלטתי שאני רוצה, חייבת, ללמד סמינר אחר, כזה שמשקף את הכאוס, את היעדר הסדר או אפילו מראית עין של סדר, את הכמיהה למדינה מתפקדת ומיטיבה. אינטואיטיבית, קראתי לסמינר "מדינה בקריסה", כי זה היה צמד המילים שהופיע, תמיד כקביעה, ברשת החברתית. ככה גם אני ניסחתי לעצמי בשעתו את המצוקה, החרדה והזעם הפוליטי שלי על כך שבמעגל נוסף ודרמטי במיוחד של אלימות, נראה כי ישראל מאבדת את עצמה לדעת.
בקורס אנחנו דנים לא אחת בביטויים שדרכם אנשים במדינות רבות (למשל ארגנטיניה, לבנון, גאורגיה, מצרים) ממשיגים לעצמם מה זה אומר לחיות במדינה כושלת, מה זה אומר לאהוב אהבה נכזבת למדינה. ביטויים כמו "הלכה המדינה", "אין מדינה", "אקס-טריטוריה", "מדינה חולה", "הביורוקרטיה הורגת", "מדינה בלי לב", חוזרים ועולים. בהתבסס על חשיבה אנתרופולוגית, אני מבקשת בקורס ללכת מעבר למדדים בינלאומיים המדרגים "מדינות כושלות" או "מדינות קורסות", כדי להבין איך תנאים של התפוררות והתרוקנות שלטונית יוצרים חוסר תפקוד, אלימות, כשלים וכשלונות מערכתיים – ואיך כל אלו נחווים, נתפסים ומקבלים משמעות על ידי אזרחים כביטויים של הזנחה, הפקרה, הפקרות ונטישה. במהלך השנה השניה שבה לימדתי את הקורס, קמה ממשלת החורבן והחלה באחת ההפיכה המשטרית. הכיתה היתה כמרקחה ועבודות סמינר רבות עסקו במחאה ובחוויה מתעצמת של קריסת המדינה. בשיעור האחרון היתה מי שסיפרה על מחשבות על הגירה ושאלה איך יודעים אם אנחנו ב 1932 או אולי כבר ב – 1933. בשנה האחרונה הייתי בשבתון; אני עוד לא מצליחה לדמיין איך אלמד את הסמינר בשנת הלימודים הקרובה.
גם ללא רגישות אנתרופולוגית או קשב מיוחד לביטויים וקלישאות סביב מדינה בקריסה, אפשר לשמוע בכל מקום את הביטוי "איפה המדינה". השאלה הפכה לפילטר מרכזי דרכו רבים בחברה הישראלים מעבדים את שהיה באותו היום ומאז. לשם הדוגמה: לאחרונה שוחררו הקלטות מ"הבית של פסי" בקיבוץ בארי (הבית שבו כ40-50 מחבלים קיבצו חמישה עשר בני ערובה והתנהל ניסיון כושל לחלצם). שרון כהן, כלתה של פסי כהן, אמרה למצלמה בתגובה: "זה באמת מאפשר לך להיכנס ולו לרגע אחד לנעליים של כל מי שהיה בתוך הבית, ולהבין שלהיות בתוך סיטואציה כזאת ששומעים שם באחד הקולות 'איפה המדינה'. שאנשים במקום הכי נמוך שלהם זועקים לעזרה של המדינה ומבינים שהיא מבוששת לבוא, זה משהו שהוא מאד, מאד קשה לשמוע". בשלב זה, השימוש של שרון כהן ב"איפה המדינה" הוא כבר שימוש בנוסחה רטורית מוכרת לעייפה.
במאמר אני מדגימה שימושים מגוונים לשאלה "איפה המדינה" ומנתחת אותם כתאודיציה חילונית. תיאודיציה דתית היא ניסיון להסביר את קיומו של הרע במונחים תיאולוגיים, למשל הניסיון להבין "איפה היה אלוהים באושוויץ". אני נשענת על מייקל הרצפלד שרואה בתיאודיציה חילונית דרך שיחנית להתמודדות של אזרחים עם קטנוניות ביורוקרטית יומיומית, רוע וכמו-אדישות של פקידים, מציאות של הלוך ושוב והיעדר שקיפות, כדי לחשוב איך "איפה המדינה" מהווה עוגן שיחני להתמודדות עם אוזלת יד והפקרה מדינתית מסדר אחר. לצד נסיונות תורניים להבין "איפה היה אלוקים ב 7 באוקטובר", "איפה המדינה" היא ניסיון להבין איך יכול להיות שהמדינה לא היתה בבארי, בניר עוז, "בוששה לבוא" כפי שניסחה זאת שרון כהן.
״איפה המדינה?״ הוא ניסיון להתעמת עם 7 באוקטובר כאירוע דיסטופי, מעבר לכל דמיון, ועם הכישלון הבירוקרטי הקולוסלי בטיפול בגלי ההדף שלו. זהו כישלון תשתיתי, מעורר פליטה ופלצות: של הקונספציה הביטחונית, תשתיות השירות הציבורי, הצדקה ההיסטורית של מדינת ישראל כריבונות יהודית, ושל המחויבות המוסרית הבסיסית של מדינה לאזרחיה – כל מה שלא מתמצה בקטנוניות בירוקרטית רגילה. התביעה האזרחית של רבים ורבות לוועדת חקירה ממלכתית שתהפוך את גופי המדינה ומנהיגיה לניתנים לדין וחשבון, מבוססת על ההנחה שמגיעה לנו תשובה, אחריות והתנצלות. אבל אפילו במנותק מהתביעה הזו, השאלה מאפשרת לעבד ולהטיח את הרגשות הפוליטיים העולים ביחס למדינה בעקבות כישלונה המחפיר והמתמשך.
לצד ניסיון לטעת פשר ב- 7 באוקטובר על ידי התמקדות ברוע של חמאס (כפי שיעיד העיסוק בגיליון ב"בלתי מעורבים" או ב"חמאסניקים נאצים)", "איפה המדינה" מאפשרת לישראלים להפנות את המבט פנימה לרוע, לחוסר המקצועיות, לשחיתות ולבריונות של הממשלה (לא אחת המילה "המדינה" מרפררת למעשה את "הממשלה"). כתאודיציה חילונית, "איפה המדינה?" מבססת כתב אישום אזרחי חריף וקינה פוליטית על מדינה/ממשלה ש"בגדה" ו"הפקירה", או "נחטפה" בידי פולטיקאים מושחתים וערלי לב. היא משמשת נקודת מוצא לתמונת המראה שבה אזרחים "מתגייסים" לחברה האזרחית ולצבא, "עושים מדינה", מתנתקים מהמדינה (למשל, בטקס הלאומי) ו"מצילים את המדינה" – גם מעצמה (תמונה שעוברת בעצמה רומנטיזציה לעיתים). זו תמונת מראה עצובה המקפלת תהיות נוספות על מערכת היחסים העתידית בין המדינה לאזרחיה, והאם יישאר מה להציל. למעשה, השאלה "איפה מדינה" מסמנת לא אחת את השאלה "איזו מדינה" ישראל הפכה להיות.
לקריאה נוספת: