אנתרופולוגיה לשבת

האנתרופולוגית רחל ורצברגר (המכללה האקדמית הדסה) כותבת על טקסטים ולימוד בעידן החדש היהודי. במאמר ״שהלמידה תהיה לא רק מהשכל אלא מכל הגוף': טקסט ולימוד בעידן החדש״, מתוך האסופה  כוחן של מילים: אנתרופולוגיה של טקסטואליות יהודית בעריכת ניסן רובין שלמה גוזמן כרמלי מראה ורצברגר כיצד הלמידה של הטקסט בקרב אנשי העידן החדש נועדה למימוש מטרה ריטואלית בעלת אופי טיפולי.

לפני מספר שנים, בתקופת המורטוריום האופיינית לצעירים ישראלים אחרי צבא ולפני היציאה ל'טיול הגדול' עבדתי כגננית בחברת גינון קטנה במרכז הארץ. בין חבריי לעבודה היה גם מושיק (שם בדוי). מושיק התבלט בעיקר בשל גילו 'המופלג' שהתקרב לגיל 30. היה לו גם עבר אקזוטי. הוא חזר לארץ אחרי שיטוט במשך שנתיים בהודו. בהפסקות הצהריים היה מושיק יושב על הדשא כשספר הזוהר מונח על ברכיו. כשעיניו מצומצמות בריכוז, הוא היה מעיין בדפי הספר כשאצבעו, המונחת על הדף, עוברת במהירות על פני השורות המודפסות. על אף שידעתי באופן מעורפל על קיומו של ספר הזוהר, עד לאותו רגע, מעולם לא ראיתיו. פעם אחת הרהבתי עוז, ובמעין מחווה גרציאנית, הצצתי בסקרנות מעבר לכתפו של מושיק, לקרוא בדף. להפתעתי, גיליתי שהספר אינו כתוב בעברית אלא בארמית. מופתעת, פניתי אל מושיק ושאלתי אותו מה הוא מבין מהקריאה שלו בספר. הוא הסתכל אליי בחזרה, חייך חיוך קטן ואמר: "אה.. אני לא מבין כלום, אבל אני  קולט את האנרגיות".

רגע זה הווה עבורי צוהר ראשוני למה שאכנה כאן טקסטואליות רוחנית, כלומר לאופן בו קבוצות יהודיות עכשוויות פונות אל הטקסט המיסטי היהודי ומשתמשות בו לצרכיהן הרוחניים. שנים רבות מאוחר יותר, לאחר שהתחלתי לחקור את זירת הרוחניות היהודית, גיליתי כי מושיק שלמד במרכז לקבלה (The Kabbalah Center), ביצע פרקטיקה קבלית מוכרת הידועה כסריקה  (scanning). בפעולת הסריקה, האדם מתבונן בשורות הטקסט שלפניו ללא ניסיון להבין את המילים הנשקפות מולו. על פי המרכז לקבלה, לפרקטיקה זו יתרונות רוחניים ופיזיים רבים. במונחים של האנתרופולוגיה של הדת, פעולת הסריקה של מילות הטקסט הזוהרי מהווה אקט מאגי שמטרתו ריפוי.

בעבודת השדה שלי בקרב קהילות של עידן חדש יהודי גיליתי כי השימוש בטקסט היהודי המיסטי אינו נחלת חלקו הבלעדית של המרכז לקבלה. הניסיון לייצר חוויה רוחנית-תרפויטית על בסיס הטקס והטקסט היהודי היווה נדבך מרכזי בפעילותן. כפי שכבר תיארתי כאן, העידן החדש היהודי מקדם התחדשות רוחנית על ידי פנייה למקורות המיסטיים היהודיים – קבלה וחסידות ועל ידי שילוב של שיטות ורעיונות שמקורם בתרבות העידן החדש. היבט מרכזי עבור המשתתפים בזירות אלה הוא השאיפה לחוויה רוחנית ישירה ולא מתווכת של הנשגב. חוויה זו מתממשת באמצעות יצירה וביצוע של ריטואלים יהודים חדשניים ויצירתיים. בריטואלים אלה הממד הרגשי והגופני מועצם והם נתפסים על ידי המשתתפים כאמצעי להשגת טרנספורמציה אישית ולהתפתחות רוחנית.

עם זאת המחקר שלי על קהילות של עידן חדש יהודי הראה גם כי במקביל לריטואליזציה האינטנסיבית התקיים בהן גם עיסוק משמעותי של לימוד של טקסט יהודי. היבט זה הוביל אותי לשאול לגבי המקום והתפקיד של הטקסט בזירות בהן הריטואל הגופני והרגשי מקבל מקום כה מרכזי. כיצד המשתתפים בזירות העידן החדש היהודי בוחרים, קוראים ומפרשים את הטקסט היהודי וכיצד קריאה זו משתלבת בשאיפה שלהם לחוויה רוחנית? במילים אחרות אני שואלת: איזה מערכת יחסים חדשה בין הפרט, הטקסט היהודי והטקס מתעצבת בזירות אלה?

על שאלות אלה אני עונה תוך הישענות על פרספקטיבה תיאורטית המזהה בלימוד פעולה בעלת משמעות המייצרת זיקה בין הטקסט התרבותי להֵקשר החברתי בתוכו הוא מתקיים. השתתפות בשיעור תורה, גמרא או חסידות מהווה לא רק לימוד במובן של הוספת דעת וידע אלא גם 'מופע תרבות' (cultural performance) במונחיו של גירץ (1973). במהלך השיעור חוזרים המשתתפים על סוגיות אנושיות ויהודיות יסודיות ובכך הם מבינים טוב יותר את דפוסי התרבות שלהם עצמם. 

במאמר אשר התפרסם באסופה של רובין וגוזמן כרמלי אני מראה כי הבחירה של המשתתפים בטקסטים חסידיים וקבליים, ובייחוד בכאלה המזמנים קריאה רגשית ופסיכולוגית מונעת מהגיון התרפויטי האופייני לרוחניות העכשווית (Simchai and Shoshana 2018). טקסטים אלה נועדו להשיג מטרה כפולה: ביסוס הריטואל המחודש כריטואל יהודי אותנטי ויעילות ריטואלית.

קחו לדוגמא את השיעור הקבוע במעשיות ר' נחמן מברסלב שהתקיים בקהילת המקום. באחד השיעורים בהם נכחתי השיעור נפתח בניגון ושירה שקטה מלווה בגיטרה ולאחריה דקת שתיקה וזאת כדי, כפי שהכריז רב ומנהיג הקהילה, "שהלמידה תהיה לא רק מהשכל אלא מכל הגוף". השיעור עצמו התמקד במעשיה של ר' נחמן בשם 'מעשה במאבֵדת בבת מלך'. המעשיה, שהפירוש המקובל שלה הוא כי היא עוסקת באתגרי האמונה של האדם היהודי זכתה לפרשנות רוחנית אוניברסלית חדשה, על פיה היא מציגה את תהליך החיפוש הרוחני של האדם העכשווי. הדיון במעשייה ובסמליה הוביל את המשתתפים לקרוא את הטקסט באופן פסיכולוגי ולהיעזר ברכיבים ובסמלים בטקסט לצורך טווייה של נרטיב ביוגרפי-רוחני אישי. בכך הדגש הוסט מלימוד שכלתני של הטקסט אל המרחב האישי-ריגושי והשיעור הפך למעין סדנה שנועדה להעביר את המשתתפים תהליכים רגשיים-פסיכולוגיים. במקרה נוסף, של טקס טבילה בכנרת, שולב לתוך הריטואל סיפור חסידי. הפרפורמנס הגופני של טבילה במים בשילוב הרפלקסיה אישית-רגשית שהתעוררה בעקבות הסיפור הובילה את המשתתפים לחוויה של ריפוי, או  תיקון בלשון המרואיינים שלי. ואכן, כאשר שאלתי את אחד מחברי הקהילות לגבי החוויות שלו בזירות של למידה, הוא ענה: "זה לא שאני בהכרח לומד דבר מה חדש בכל שיעור בו אני משתתף..[אבל מה שחשוב לי] הוא התהליך שאני עובר בשעת הלמידה".

נראה כי בדומה לזירות אחרות של התחדשות יהודית, לימוד הטקסט ברוחניות היהודית העכשווית אינו עומד כמטרה בפני עצמה, אלא נתפס באופן אינסטרומנטלי כאמצעי להשגת מטרות אישיות. גוזמן-כרמלי למשל מתאר את בספרו את הלמידה בישיבה החילונית בינה; למידה אשר נתפסה בעיני הלומדים במונחים של תהליך רגשי המיועד לסייע בגיבוש ובעיצוב של העצמי. בהתאם, בזירות הרוחניות היהודית, אותם אני חוקרת, הלמידה של הטקסט נועדה למימוש מטרה ריטואלית בעלת אופי תרפויטי. מבחינה זו ניתן אולי לטעון כי הרדיקאליות של העידן החדש היהודי נובעת לא רק מהגישה המשוחררת של ליקוט ובחירה מתוך המסורת היהודית ומשיטות לא-יהודיות, אלא גם מההיפוך שהיא עורכת בהיררכיות היהודיות המסורתיות של ידע טקסטואלי וריטואלי. אם ביהדות המסורתית הריטואל הוא תמיד מבוסס-טקסט, והטקסט הוא אשר מגדיר את תכניו ואת גבולותיו של הריטואל, הרי שבטקסטואליות הרוחנית של העידן החדש היהודי מתרחש היפוך: השאיפה לריטואל טרנספורמטיבי מכתיבה את אופני הקריאה, הפרשנות והלמידה של הטקסט.