מאמרי אורח

הפרשות חלה, שמירת שבת וחזרה לטקסטים דתיים – מדוע הישראלים חוזרים אל הדת אחרי אירועי ה7 באוקטובר? רחל ורצברגר מהמרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים כותבת לבחברת האדם על התחייה הדתית שצברה תאוצה החל מ8 באוקטובר, לצד מבט כללי על דתיות ויהודיות עכשווית, יהדות שאינה היררכית ושוזרת בתוכה שמירת מצוות לצד ערכים כמו משפחתיות, לאומיות ולכידות חברתית פנים-יהודית, "הדבק החברתי" של הזמן שאחרי האסון. 

.

המבול, אם כך אפשר לכנות אותו, החל כבר ב-8 באוקטובר. במקביל לסרטוני הזוועות (כך כזכור כונו סרטוני התיעוד האיומים של הטבח בעוטף עזה) החלו לעבור ברשתות החברתיות סרטוני "חיזוק" בהם נראים אזרחים וחיילי צה"ל לוקחים שרים ורוקדים  בקבלות שבת מאולתרות בשטחי כינוס בעוטף עזה או תיעוד של משפחות חטופים בטקסי הפרשת חלה או הכנסת ספר תורה. במקביל לסרטונים אלה, החלו גם לפוץ סיפורי ניסים של ניצולי הטבח אודות האופן בו שמירת שבת הצילה את חייהם, או של תושבי נתיבות שנשבעו שדמותו של הבבא סאלי התגלתה למחבלי הנוחבה ומנעה מהם להיכנס לעיר. ככל שהזמן עבר השטף הדיגטלי והמוחשי לא פסק, ורק שינה במעט את אופיו. באולפני הטלוויזיה, שדרנים אמרו ברכות, השיר שנכתב על ידי הר' ארוש מחסידות ברסלב "תמיד אוהב אותי" הפך ללהיט פופולארי, משפיעניות רשת העלו סרטונים של טקסי הפרשת חלה להצלת החטופים והתחייבו לשמור על צניעות וברחוב נצפו גברים גלויי ראש ומקועקעי זרוע אך לובשי ציצית. 

שובם של החטופים גם הוא לווה בדיווחים נלהבים על האופן בו האמונה והפרקטיקה היהודית חיזקה אותם במהלך השבי. אגם ברגר, התצפיתנית שנחטפה ממוצב נחל עוז חזרה והזכירה את האופן בו שמרה שבת בשבי ולא אכלה חמץ בפסח ולירי אלבג תארה את ההגדה לפסח שכתבה ביחד עם אגם ברגר בשבי. גם שורד השבי אלי-ה כהן העביר את בקשתו האחרונה של אורי דנינו ז"ל, שהיה איתו בשבי חמאס שספר תורה יוקדש להנצחתו ואוהד בן עמי וסשה טרופנוב סיפרו כל אחד בנפרד כיצד גילו את האמונה בשבי. המגמה הדתית הזו, חשוב לציין חורגת גם ממסגרת המלחמה והמאבק להשבת החטופים. בשבוע לאחר פסח התברר כי יש טרנד החדש: טקסי הכנת חלה בצורת מפתח כסגולה ל"פתיחת שערי שמיים לפרנסה טובה ומזל".

לצופה החילוני מן הצד ההתפרצות הדתית הזו נראית מעט משונה, ואולי אף מקוממת. מדוע אנשים שאינם "דתיים" במובן בו הציבוריות הישראלית מבינה דתיות – כלומר הם אינם יהודים אורתודוקסים, שומרי תורה ומצוות – בוחרים להדגיש בצורה בוטה, ויש יגידו גם וולגרית את האמונה שלהם באל ואת הפעולה הדתית שלהם? 

עיתונאים מהשמאל החילוני-הליברלי מהרו להגיב. מורן שריר מעיתון הארץ, למשל, תאר את הגל הזה במונחים של "מסורתיות מתקתקה משולבת עם רגשות לאומנים חזקים." הבעות משל רגש דתי ו/או אימוץ פרקטיקות הדתיות מסוג זה אחרי השביעי באוקטובר מהוות לדעתו לא יותר מהצהרה פוליטית ימנית אתנו-לאומנית קיצונית. במובלע, הוא כמו גם אחרים, טוענים כי מדובר בהמשך של מגמת "ההדתה" של החברה הישראלית במסגרתה, גורמים דתיים מן הזרם החרדי או הדתי-לאומי מבקשים לא רק להחזיר בתשובה את החילונים אלא גם להשפיע ול'ייהד' את המרחב הציבורי החילוני הישראלי, ובכלל זה את מערכת החינוך, הצבא, והתרבות הפופולארית.

אף כי יש מן האמת בכך שלחלק מהמופעים הללו – הדיגטליים והמוחשיים – קשורים גם סוכנים של ארגוני תשובה חרדים או חרד"לים, כמו למשל ערוץ הידברות או ארגוני חב"ד, המסייעים בארגון אירועים ציבוריים ובהפצה של התיעוד שלהם ברשתות, עוצמת השטף הנוכחי מעידה כי מדובר בתופעה אשר התפתחה מלמטה-למעלה, מתוך הציבור עצמו. על כן, על-מנת לפענח אותה יש בראש ובראשונה להתבונן במאמינים עצמם ובמשמעויות שהם מעניקים למעשיהם. 

הסבר ראשוני, פסיכולוגי באופיו להתפרצות הדתית שאנחנו חווים כיום,  מסתמך על האמירה הידועה ממלחמת העולם הראשונה על פיה "אין אתאיסטים בשוחות". רוצה לאמור, במצב של מצוקה וחוסר ביטחון אישי קיצוני גם האדם הלא-מאמין יפנה את מבטו לעזרה לכל עבר, ובכלל זה גם לאותו כוח עליון בו, לכאורה לפחות, אינו מאמין. מנקודת מבט אנתרופולוגית יותר, האמונה בהשגחה ובהתערבות הניסית של כוח עליון כמו גם ההשתתפות בטקסים דתיים נותנים מענה לצורך האנושי הבסיסי למשמעות. ניתן אף לשער כי תחושת ההפקרה על ידי המדינה והצבא בשביעי לאוקטובר הותמרה במערך משמעויות קוסמולוגיות במסגרתן האל ו/או הצדיק מגינים על האדם. הסבר נוסף, דורקהמייני באופיו, עשוי לטעון כי לנוכח המשבר של השביעי באוקטובר והמשבר החברתי-פוליטי שקדם לו, הדתיות היהודית העכשווית והפרקטיקות המלוות אותה משמשת כ'דבק חברתי' ומאפשרת יצירה מחודשת של לכידות חברתית פנים-יהודית.

אני מבקשת כאן להציע מבט נוסף המסתמך על אנתרופולוגיה של משבר ועל הפרספקטיבה הסוציולוגית של Lived religion. גישת ה Lived religion המזוהה עם המפנה התרבותי בסוציולוגיה של הדת ועם חוקרים כדוגמת רוברט אורסי וננסי אמרמן, מציעה כי על מנת להבין את כוחה של הדת על הפרט יש להסיט את המבט מהזירות הדתיות הממוסדות לעבר החוויה הדתית והרוחנית כפי שהיא מתרחשת בחיי היום יום של בני האדם בזירות שונות, כולל כאלה שאינן נחשבות כדתיות. הגישה מכירה בכך כי דתיות ורוחניות עשויות להיות נוכחות בהיבטים הכי יום-יומיים של החיים האנושיים – בתוך, מעבר וגם במנותק מההוראות הדתיות הנורמטיביות והפורמליות וההבחנות הבינאריות בין דתיות  ממוסדת ללא-ממוסדת; ובין דת גבוהה ועממית. האנתרופולוגיה של משבר מצדה טוענת כי משברים: חברתיים, תרבותיים, כלכליים, אקולוגיים ועוד, חושפים לעין את המבנים החברתים שנשארים סמויים בימים כתיקונן. בהקשר שלנו, משבר השביעי באוקטובר חושף את מבני העומק של הדתיות היהודית-הישראלית והדתיות של יום-יום של יהודים בישראל כפי שאלו התעצבו בשנים האחרונות. 

אז מה מאפיין את הדתיות הזו? 

ראשית, דתיות זו דוחה את הקטגוריזציה הבינארית המקובלת הרואה בדתיות ובחילוניות קטגוריות המוציאות זו את זה ובהתאמה טוענת לקיומן של ארבעת קטגוריות מובחנות של זהות יהודית – חילונית, מסורתית, דתית-לאומית וחרדית. אני כמובן לא הראשונה שמצביעה על התפוררותן של הקטגוריות האלה אל מול פני המציאות. עבודות מפרספקטיבה פוסט-חילונית כדוגמת אלו של יעקב ידגר על המסורתיים בישראל, הגר להב על חילוניות-מאמינות ואלו שלי על רוחניות עידן חדש בישראל מצביעות על כך שבפועל הקווים המבחינים בתוך מערך הזהויות וההזדהויות בשדה הדתי בישראל היטשטשו מאד ועל התגבשותן של זהויות היברידיות המתבססות על עמדה של בחירה. סקרים שנערכו בשנים האחרונות על אמונות והזדהויות של יהודים ישראלים מגבים טענה זו. כך למשל תוצאות הסקר של שמואל רוזנר וקמיל פוקס שתועדו בספר יהודים ישראלים, מצביעות על צמיחתה של מה שהם מכנים 'יהדות ישראלית' – תרבות יהודית חדשה שהיא ציבורית, לאומית וחופשית המאפיינת כ-55% מהישראלים. הם מראים כי רבים מאלה המתאפיינים בסוג זה של יהדות לא מרגישים מחויבים לקיום דקדקני של מצוות. ממצאים דומים מוצגים במחקר שנערך על ידי מוטי ענברי מאוניברסיטת צפון קרולינה וקיריל בומין מאוניברסיטת בוסטון. שם  נמצא כי כקרוב ל50% מהיהודים הישראלים מגדירים את עצמם דתיים או מסורתיים ומתפללים לפחות פעם בחודש. יתרה מזאת, רוב היהודים שמגדירים את עצמם חילונים מאמינים באל או בכח עליון ורבים מהם מסכימים עם רעיונות, שמקורם בתנ"ך, אודות היותו של העם היהודי 'עם בחירה' וארץ ישראל כארץ המובטחת לעם על ידי האל. אמונות אלה מעידות לא רק כי רבים מהמוגדרים כחילונים הם למעשה חילונים-מסורתיים, אלא גם כי האידאולוגיה הציונית החילונית הקושרת היסטורית בין העם היהודי לארץ ישראל עברה תיאולוגיזציה והפכה לסמי-דתית. 

דרך נוספת להתבונן בדתיות היהודית החדשה כיהדות של יום-יום היא דרך עדשת המסורתיות. תפיסות קודמות של מסורתיות ראו בה קטגוריה שיורית שנועדה לתאר את הדתיות של יהודים שמוצאם מארצות האסלאם ושנתפסו כלא-מספיק דתיים (קרי, אורתודוקסים המחויבים לכללי ההלכה) ולא-מספיק חילוניים. אולם, כפי שחוקרי מסורתיות כדוגמת יעקב ידגר, ניסים ליאון וחיזקי שוהם מראים, מבט מדוקדק על הגישה המסורתית מגלה כי היא מורכבת בהרבה. המסורתיות אומנם מתבססת על נאמנות למסורת היהודית ובכלל זה על האמונה הפשוטה באל ובהשגחתו ומחויבות לאורח החיים היהודי, אולם בד בבד היא גם מסתמכת על תפיסה של חופש בחירה אישי במערך האמונות, העקרונות והפרקטיקות המאפיינות את אורח החיים הזה. הגישה הגמישה לפרקטיקה הדתית היהודית ולגבולות הלכתיים מאפשרת לאדם המסורתי להדגיש את ביצוען של מספר פרקטיקות יהודיות מסוימות – כמו למשל כשרות בסיסית, תפילה (במובנה הרחב והלא הלכתי) וצניעות והפרשת חלה – לנשים ולבישת ציצית ותפילין  – לגברים, אשר הפכו  לסממנים של אמונה והתחזקות דתית. 

יתרה מזאת, דתיות זו מתעדפת את הרגש הדתי הספונטני והגולמי על פני הקפדה הלכתית או ידע תורני, כמו גם, כפי שגבריאל אבן-צור מראה, את תחושת השייכות לעם היהודי ולמדינת הלאום. במונחים של ניסים לאון וחיזקי שוהם מדובר בתפיסה של "שייכות ללא מחויבות" המתבססת על בחירה חופשית של הפרט באמונות ובעקרונות מהמסורת בהתבסס על הקשר הרגשי שלו עם המורשת. באופן כללי יותר, זוהי דתיות יהודית לא-הירארכית, מעין בריקולאז' או רשת, המורכבת לא רק מהמסורת היהודית במובנה הרחב ביותר, אלא גם ממשפחתיות, מורשת אתנית, קהילה ורבנים מקומיים, תחושת שייכות לאומית (ולעיתים לאומנית) ותרבות פופולארית המסתמכת כיום גם על הרשתות החברתיות. מארג זה ממסמס לא רק את ההבחנה הדיכטומית המודרנית של 'דת' לעומת 'חילון' אלא גם הבחנות נוספות כמו זו בין דתיות ממוסדת לדתיות עממית ודת לעומת תרבות פופולרית. במילים אחרות, זוהי מסורתיות-פוסט אתנית אשר הפכה בשנים האחרונות ליהדות של יום יום עבור ישראלים רבים, ביניהם גם כאלה שאינם ממוצא מזרחי. ההתפרצות הדתית-מסורתית של ה7 באוקטובר גילתה לנו כי אלה הם הגוונים של היהדות הישראלית כיום, כאשר התותחים רועמים. אבל השאלה האמיתית כאן היא לאן נמשיך מכאן בשכוך תרועות המלחמה. אם כפי שטוען הפסיכולוג של הדת בנימין בית הלחמי, טראומת מלחמת יום כיפור ערערה את הנרטיב הציוני-לאומי- הקולקטיביסטי ואחריה גל של חזרה בתשובה ובמקביל גם את הפניה לתורות רוחניות לא-יהודיות ולדתות חדשות/כתות, מה יבוא אחרי השביעי באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל?  

מקור התמונה הראשית: לא ידוע

עוד בנושא: