מאמרי אורח

פרופ' אלכס ויינגרוד (Alex Weingrod), שנפטר השבוע, היה אחד מאבות האנתרופולוגיה בישראל, והותיר חותם עמוק ועמיד על תחומי המחקר של הגירה, אתניות, דת ויחסי יהודים-ערבים. פרופ׳ אנדרה לוי, שעבד ופרסם עם ויינגרוד, כותב עליו, על עבודתיו ועל אישיותו:

את אלכס פגשתי לראשונה בהילולא בנתיבות, אי שם בסוף שנות השמונים. הוא חבש כובע רחב שוליים להגנה מהשמש של הסתיו הישראלי, וחיוך קבוע נסוך היה על פניו. הייתי אז סטודנט צעיר, נרגש מהמעמד ומהדרך שבה קיבל אותי — בפשטות, בחום, וללא כל גינונים. ברבות השנים, למדתי להכיר בו אדם רך ונעים הליכות, סבלני וקשוב גם כאשר עסק בשאלות החדות והכואבות ביותר של אי-שוויון חברתי. השילוב שבין עדינות אישית לבין חשיבה חדה וביקורתית היה אולי מסימני ההיכר הבולטים ביותר של אישיותו.

הוא נולד בארצות הברית, ובמסגרת לימודי הדוקטורט הגיע לישראל בשנים 1957–1959 בחסות קרן פורד. בתקופה זו החל לחקור את עולי מרוקו במושבים החדשים בנגב. בהמשך, עמד בראש תכנית לאנתרופולוגיה יישומית במחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית – ניסיון נדיר אך משמעותי לשלב בין מחקר אנתרופולוגי לבין אתגרי המציאות הישראלית.

כבר בכותרת ספרו החשוב  Reluctant Pioneers (שבעברית ראוי היה לקרוא לו "חלוצים מסויגים") ניכרה עמדה ביקורתית כלפי אופן קליטתם של יהודי מרוקו בישראל — עמדה שהתפתחה והעמיקה לאורך עשרות שנות מחקר. בתקופה זו גויסו חוקרי החברה – בעיקר סוציולוגים – למאמץ להסביר את "האחר" היהודי למה שנתפס כציבור הישראלי הוותיק. אלא שהוותיקים הללו, על אף שלא חיו בארץ זמן רב, תפסו עצמם (ונתפסו) כ"בעלי הבית", וקיבלו הסברים מרגיעים בדבר זרותם התרבותית־החולפת של העולים החדשים.

הסוציולוג שמואל נח אייזנשטדט, מן הדמויות הדומיננטיות באקדמיה הישראלית ואף בזירה הבינלאומית, עיצב במידה רבה את ההבנה של תהליכי ההגירה, האינטגרציה והזהות. בפשטות, לתפיסתו, השוני התרבותי של המהגרים הוא זמני, בר-חלוף, ולכן צפוי להיעלם עם השנים בתהליך של אסימילציה ואקולטורציה – או, בלשון המטאפורה האמריקאית, "כור ההיתוך". תפיסה זו, שבעייתיותה כבר נידונה לא אחת, שיקפה מגמה מחקרית שניסתה לסייע להנדסה החברתית הציונית, תוך טשטוש או דחיקה של התרבויות המהגרות הייחודיות.

אל תוך הקונסטלציה הזו הגיע אלכס ויינגרוד – אנתרופולוג בעל שם – שלאחר שלוש-עשרה שנות הוראה באוניברסיטת ברנדייס, כולל ראשות המחלקה לאנתרופולוגיה— בחר לעזוב משרה יוקרתית ולעלות לישראל בשנת 1974. שליטתו המלאה בשפה האנגלית ועמדתו הביקורתית הפכו אותו לדמות מורכבת, ולעיתים מאיימת, בעיני ההגמוניה האקדמית דאז. למשל, כותרת ספרו החשוב Reluctant Pioneers מלמדת בעצמה על התרכזותו ביכולת של המהגרים ממרוקו להתנגד לשזירתם בפרוייקט הציוני. הם היו, לפיו, חלוצים מסוייגים.  איזנשטדט, שהתנגד למיסוד הדיסציפלינה האנתרופולוגית בישראל, ראה בו איום של ממש, והפתרון הפוליטי היה הרחקתו לאוניברסיטת בן-גוריון שבשנותיה הראשונות הייתה תחת חסותה של האוניברסיטה העברית ולא הורשתה להעניק תארים מתקדמים עצמאיים.

אולם מעבר לשאלות של כוח אקדמי, הייתה כאן מחלוקת מהותית. ויינגרוד התנגד בחריפות לתפיסת כור ההיתוך. הוא הושפע לעומק מהגישה הסימבולית של קליפורד גירץ, וראה בתרבות לא פריט הניתן להשלכה עם תום הצורך, אלא מערכת משמעות עמידה לשינוי, כולל כזה הכרוך בהגירה. תרבות – לפי ויינגרוד – איננה נעלמת, אלא משנה מופעים; היא ממשיכה ללוות את המהגרים ומשמשת מקור לערך, למשמעות ולזהות.

עמדה זו ליוותה אותו גם במחקריו המאוחרים יותר, ובהם הראה כיצד יהודי מרוקו שומרים – גם לאחר עשרות שנים בישראל – על יסודות מהותיים של תרבותם, כולל החומרית; הוא ראה בארכיטקטורה במרחבים שבנו לעצמם (כמו מתחמי קברי קדושים) אות להמשכיות תרבותית. אבל, בעיניו, זו לא הייתה רק עדות ל"המשכיות תרבותית", אלא דרך לבטא געגועים למרחבים גיאוגרפיים ורגשיים מן העבר. הייתה זו עמדה שהלכה נגד הזרם, נוכח הניסיון הציוני, שהסוציולוגיה הייתה חלק ממנו, לנתק את הקשר הרגשי לעולם הגלותי.

מאמצע שנות ה-80 התמסר לחקר יחסי יהודים-ערבים, בעיקר בירושלים לאחר 1967. תוך שיתוף פעולה עם גיאוגרפים והיסטוריונים, פיתח מבט אנתרופולוגי מעמיק על החיים בעיר מחולקת. ספרו Living Together Separately,  שנכתב עם מיכאל רומן (הוצאת אניברסיטת פרינסטון, 1991), מביא לידי ביטוי את יכולתו לשלב תצפית שדה רגישה עם ניתוח פוליטי חד.

אלכס גם חקר את סרדיניה ואת החקלאות במרחב הים תיכוני, ובכך פתח את שערי המחקר הישראלי להשוואות בינלאומיות פוריות. עבודותיו זכו להכרה רחבה: הוא נתמך על ידי קרנות יוקרתיות כמו מקארתור, וונר-גרן ו-National Science Foundation; וב-1990 הוזמן כחבר במכון למחקר מתקדם בפרינסטון – האנתרופולוג הישראלי הראשון שזכה לכבוד זה. בישראל קיבל מהאגודה האנתרופולוגית פרס על מפעל חיים בשנת 2019.

מעבר להישגיו המחקריים, הייתה לו מחויבות עמוקה לבניית הקהילה האקדמית המקומית. הוא הקים וניהל את תכנית האנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עמד בראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית, ולקח חלק פעיל בגופים ציבוריים. גם בשנותיו האחרונות המשיך לכתוב ולחקור, בידיים נאמנות ובמבט צלול.

מותו, שנים אחדות לאחר פטירת רעייתו האהובה ברכה, הוא אובדן אישי ומקצועי כואב. הוא היה לא רק חוקר אמיץ, אלא קול מוסרי ואינטלקטואלי עצמאי, שביקש לחשוב את החברה הישראלית מתוך אחריות תרבותית.

תקוותי היא שחוקרות וחוקרים במדעי החברה ימשיכו לחקור מתוך מחויבות אתית, חדות מחשבה וצניעות אנושית — כפי שהוא עצמו נהג, וימשיכו להלך בעקבות השאלות שעמדו בלב עולמו המחקרי – שאלות של תרבות, זיכרון, כוח, וההכרה באחר.

יהי זכרו ברוך.

עוד על ויינגורד

נימוקי הועדה לאות מפעל חיים של האגודה האנתרופולוגית הישראלית

קטעים מתוך ספרה של אורית אבוהב – קרוב אצל אחרים – על האנתרופולוגיה הישראלית – על אלכס ויינגורד

מאמר של ויינגוד – הצדיקים דוהרים קדימה: השוואות בין צפון אפריקה לישראל

הספר – Toward an Anthropology of Nation Building and Unbuilding in Israel שיצא לכבוד ה-80 לויינגוד ב2015.